לפני שבועות אחדים הגיע אל תיבת הדואר שלי מכתב אנונימי, ללא שם השולח וללא כתובת. מכתבים אנונימיים הם בדרך-כלל עניין מעצבן. כתב היד קשה לקריאה, ומעיד על נפשו המסוכסכת של הכותב. התוכן נע מהטחת קללות בלתי מבוקרת ועד איומים מפורשים על חיי. למה להתרגז, אני אומר לעצמי, קורע את המכתב לפיסות קטנות ומשליך אותו לפח האשפה.

המכתב הזה היה כתוב באותיות גדולות וברורות, שהזמינו קריאה. הוא פתח בתיאור המודעות שהודבקו בעת השביתה הגדולה של ההסתדרות על הקירות בירושלים. המודעות תקפו את יושב-ראש ההסתדרות, עמיר פרץ, ואת פרקליטות המדינה, שלא פעלה נגד השובתים. "די לפרץ-מרצ" היתה הסיסמה. המודעות פורסמו בשמו של "מטה מאמץ", קבוצה שריכזה את ההפגנות האלימות של הימין עד לרצח רבין.

"שמנו לב", כותב אנונימוס, "שכל המתנחלים תומכים בנאמן", ולא רק הם. "גם התקשורת 'השמאלנית והעוינת' התגייסה לגנות את 'הדיקטטור המשופם' מההסתדרות. למעט בודדים, עיתונאי ישראל התגלו כטומי לפידים קטנים, תאצ'ריסטים מושלמים, מהפרשנים הכלכליים הבכירים ועד אחרון הפיליטוניסטים... נכון, ה'שמאל' הישראלי איננו סוציאליסטי. במקרה הטוב הוא ליברל-דמוקרטי. העיתונאים עוד לא שמעו על כך שעידן תאצ'ר את רייגן נגמר בפיאסקו כלכלי-חברתי. אך אם התקשורת השמאלנית יצאה (כמעט) כולה נגד המשופם משדרות הרי אין כאן, מסתבר, עניין מובהק של ימין-נגד-שמאל. אז מדוע מתגייס הימין הקיצוני לקמפיין? הרי ההסתדרות כבר איננה מפא"יניקית; הרי גם בימין יש ודאי שכירים שיהיו תלויים בפנסיה לעת זקנה, איזה אינטרס יש להם כאן". שאלות מאוד שאלתיות.

נדמה שאין קושי להשיב על השאלה האחרונה: מי שרואה את חזות הכל בעניין הלאומי מתייחס באופן טבעי בחשדנות, אולי גם בבוז, לכל תביעה מתחום האיגוד המקצועי. זוהי סטייה מהעיקר. פינוק. וכמובן, כמו בכל ויכוח שחוצה את החברה הישראלית, צריך לחפש את האינסטינקט השבטי. ביש"ע יודעים שמתחת לכיפה הסרוגה של יעקב נאמן פועל ראש יהודי חם. הוא אחד משלנו.

הרבה יותר מורכבות התשובות לשאלות האחרות. האם הבון-טון בתקשורת הישראלית בנושאי כלכלה וחברה הוא ימני, תאצ'ריסטי? אם כן, מה זה אומר על רצינותה של התקשורת בנושאים אחרים? והאם יעקב נאמן יכול לבנות על זה?

התשובה לשאלה הראשונה היא: כן. התשובה לשאלה השנייה היא: אוי ואבוי. התשובה לשאלה השלישית: כבר לא, ולמרבה הצער, מהסיבות הלא-נכונות.

אמצעי התקשורת היחיד שגיבש בגלוי, עוד לפני קום המדינה, עמדה מערכתית שהיא שילוב של שמאל מדיני וימין כלכלי, הוא היומון "הארץ". היו תקופות שבהן סטה "הארץ" ימינה בקו המדיני שלו, אבל, למיטב זכרוני, אף פעם לא חרג מעמדותיו הנוקשות בנושאי כלכלה וחברה. גרשום שוקן וברוך בר ואברהם שוויצר היו והלכו, ובמקומם באו עמוס שוקן ונחמיה שטרסלר ואברהם טל, והקו נשאר אותו קו. בעולם האידיאלי ש"הארץ" היה רוצה לחיות בו אין ועדי עובדים, אין לובי חברתי, המסים קטנים, העניים עניים, העשירים עשירים, והממשלה עומדת בצד ולא עושה דבר כדי לצמצם את הפער.

אבל "הארץ" אינו עיתון מונוליטי. לא בשנים האחרונות. החשדנות שלו כלפי כל מי שמרכז בידו עוצמה מביאה אותו לעימותים קשים עם הבנקים. הרגישות של חלק גדול מכותביו לעוול, באשר הוא, מקרבת אותם אל קבוצות מקופחות. וכך מפרסם העיתון בהבלטה את טוריהם של חנה קים, אבירמה גולן ואריה כספי, שבנושאי חברה סותרים בעליל את הקו המערכתי של "הארץ" ואת רוח המוסף הכלכלי שלו.

ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" אין קו מערכת גלוי, אבל המגמה דומה. היא משלבת הערצה, לפעמים עד כדי פולחן, כלפי בעלי ההון ובעלי הכוח, ותמיכה אינסטינקטיבית בהשקפות החברתיות של האוצר ובנק ישראל (זה הזרם, ויש גם קולות נגד, עם כותבים נחשבים כמו סילבי קשת ב"ידיעות אחרונות").

האמת היא שהפער בין עשירים לעניים בישראל גדל בשנים האחרונות לממדים שמסכנים את הסולידריות החברתית. במדינה שבה כולם אמורים לשרת בצבא, טמונה כאן סכנה גדולה (וגם סיפור עיתונאי גדול), אבל אנחנו, העיתונאים, לא משכילים להרים אותו.

מצד שני, דפי העיתונות מלאים בכתבות נוגעות ללב על נפגעי השיטה הכלכלית שהעיתונים תומכים בהם, ממפוטרי דימונה ועד ילדים חולי סרטן. חמלה, זוהי מלת המפתח. חסד. רחמים. לא צדק מבקשים העיתונים. צדקה הם מבקשים.

▪ ▪ ▪

בשנים האחרונות מתנהל מאבק מרתק על חלוקת העוגה הלאומית. התקשורת הישראלית, שערנותה ומעורבותה בנושאים מדיניים הפכה לשם דבר, לא מגלה עניין מיוחד. מתחת לאפה של התקשורת הגדילה ממשלת רבין באורח מהפכני את תקציבי החינוך והבריאות (סכום שבוזבז בחלקו על קפיצת מדרגה במשכורות); מתחת לאפה של התקשורת צומצמו התקציבים מחדש.

בתחום החינוך נוצרו שתי מערכות: האחת ממלכתית, עולה להורים יותר כסף, ונותנת פחות; השנייה חרדית, נהנית משדולה פוליטית חזקה, מרופדת בתקציבים, מציעה למשתמשיה יותר תמורת הרבה פחות. המאבק הוא על הדור הבא של נערי ונערות ערי הפיתוח ושכונות המצוקה: אם ישתלבו בצבא, בעבודה, בחברה, או ייעלמו אל תוך הבועה החרדית. זהו מאבק על שוליים, שהולכים ומתרחבים במהירות. הוא מתנהל רחוק מסדר היום התקשורתי.

נושא אחר שבו הממשלה הנוכחית משנה את המגמה החברתית הוא התקשורת. לימור לבנת, שרת התקשורת וחביבת העיתונות, מקימה בימים אלה, במסגרת פרק ט' של חוק ההסדרים במשק, מערכת חדשה של ערוצי שידור טלוויזיוניים, ביניהם ערוץ מסחרי נוסף. לכאורה, רוצה לבנת רק טוב: להגדיל את מספר הערוצים, להגביר תחרות. על-פי קלישאה ימנית נושנה, לבנת מאמינה שכמות היא איכות, ותחרות היא לחש קסם. היא טועה. הניסיון שהצטבר בארצות-הברית ומערב אירופה הפוך: מנקודה מסוימת, ריבוי הערוצים מוריד את הרמה. הצופה משלטט מחידון לחידון, מסואפ לסואפ, הצפייה בחדשות יורדת, והדיון בנושאים לאומיים מתפורר. אולי זה מה שלבנת רוצה: שבמקום לצפות בחדשות, יצפו אנשים בשעשועוני ובשטותוני טלוויזיה בסגנון איטליה ולוקסמבורג. היא אינה כופה את דעותיה על המסך: היא כופה על המסך חוסר דעה.

התקשורת מתעניינת בלחצים (החיוביים) שמפעילה לבנת על הערוץ השני ועל חברות הכבלים. זה פוליטיקה. זה סיפור. היא לא מתעניינת בתופעה שהיא אולי משמעותית יותר: מערוץ לערוץ, מחוק לחוק, מכבה הממשלה את שרידי מדורת השבט הישראלית. היא עושה את זה בכיבוי צופי, באמצעות חוק שלא מן העניין, אוטובוס מאסף של חוקים. ולמרבה האירוניה, זו ממשלה לאומית.

יש שמסבירים את ריחוקה היחסי של התקשורת מנושאים חברתיים בכך שלציבור אין עניין. יש שטוענים להפך: שלציבור יש עניין, אבל ריחוקם של העיתונאים מחייו האמיתיים של הציבור הישראלי, מקשיי הפרנסה שלו, מהרכבו העדתי, גורמת להם לחשוב כך. כך או כך, ה"ימניות" החברתית של התקשורת משקפת, כבתמונת מראה, את חולשת ה"שמאלנות" שלה בתחום המדיני. יש משהו לא נוח בתקשורת שמדברת בקול אחד, בסדר יום אחד.

על רקע זה היה משהו מרנין בהופעות המלאות אמוציה של הכתב הכלכלי של הערוץ הראשון עודד שחר, בעד שביתת ההסתדרות ונגד השינויים שמבקש האוצר לחולל בחוק הבריאות. שחר חצה את הקווים המקובלים, ואת המסורת הנייטרלית, לפעמים נייטרלית כביכול, של כתבי רשות-השידור. היתה לו דעה. הדעה שלו היתה חריגה בתקשורת הכלכלית. זה היה אחד המקרים הנדירים שבהם צעד לא-מקצועי מציל את כבוד המקצוע.

▪ ▪ ▪

יעקב נאמן נכנס למשרד האוצר על תקן של גואל. הוא נישא על גבי זיכוי במשפט שמלכתחילה אסור היה להגיש אותו. נעשה לו עוול. הוא פתח בשני צעדים שהעניקו לו תמיכה רחבה דווקא בשמאל ובציבור החילוני: האחד, קריאה להכניס את בחורי הישיבות למעגל העבודה; השני, מאמץ היסטורי לסיים את הריב בין הזרמים הדתיים השונים. אחר-כך הוא הציע לחקור אם היתה קונספירציה (של השב"כ? של פרס?) מאחורי רצח רבין. אחר-כך בא נאום הפצצות, וחשבון האשראי שלו התרוקן. העלייה והנפילה לא היה להן דבר עם מדיניותו הכלכלית.

התקשורת שונאת שביתות, בדרך-כלל. בשביתה של דצמבר היא היתה אמביוולנטית. נאמן לא נהנה מהתמיכה התקשורתית שיכול היה לצפות לה. ההסתדרות הפרה בעזות מצח צו של בית-המשפט והשביתה את השער היחיד של מדינת ישראל. אף על פי כן התנדנדו הפעם הפרשנים הכלכליים בין תמיכה בנאמן להתנגדות לו. הפרשנים היו אותם פרשנים, השביתה אותה שביתה, נאמן אותו נאמן, אבל הבון-טון לא אותו בון-טון.

גיליון 12, דצמבר 1997