מי שקורא איך מסתערת התקשורת – כמעט פה אחד – על נתניהו, ומי ששומע מה אומר נתניהו, בטינה מחריפה והולכת, על התקשורת, יכול להתרשם שהנתק בין העיתונאים לראש הממשלה מוחלט: הם בשלהם והוא בשלו.
זה הרושם, אבל הוא מוטעה. האמת היא שנתניהו מקדיש לעיתונאים יותר זמן ומרץ משהקדישו כל קודמיו גם יחד. הוא מרבה להיפגש, ובעיקר, מרבה לטלפן. רק מתחרהו, אהוד ברק, שורף את קווי הטלפון של העיתונאים יותר ממנו.
נתניהו לא מסתפק בשיחות עם בעלי העיתונים ועם עורכיהם. הוא מטלפן אל עורכי חדשות ועורכי מוספים, אל כתבים בכירים וכתבים בכירים פחות, אל אנשים שהוא מכיר ואל אנשים שאיננו מכיר. שיחות הטלפון שלו ארוכות. לפעמים הן ארוכות עד כדי כך שהשומע תמה איך יש לראש הממשלה כל-כך הרבה זמן פנוי.
בדרך-כלל מטרת השיחה היא להתלונן. זה המסלול הטבעי, המצופה, השגור. עיתונאים מרבים לטעות ופוליטיקאים מרבים להתלונן, וגם להפך. המיוחד בנתניהו, שהוא מטלפן גם כדי לשבח. מפעם לפעם מופתע עיתונאי לקבל מראש הממשלה טלפון חם. אני יודע על חמישה עיתונאים, כולם פובליציסטים בולטים בשלושת העיתונים היומיים, כולם אנטי-ביבים מובהקים, שזכו לקבל טלפון. מותר להעריך שרשימת הזוכים המלאה ארוכה יותר.
אף אחד מהם לא אימץ אל חזהו את נתניהו. רחוק מזה. אחד כתב מאמר ביקורת קטלני, מנומק היטב, על שני ספרי ביוגרפיה עוינים שנכתבו על נתניהו. אחר הציע שהמדינה תקציב למשפחת נתניהו אתר נופש. שלישי נזף בעיתונאים שהתנפלו על אשתו, וכו'.
נתניהו הסביר את הטלפונים שלו במשפט הבא: "העיתונות כל הזמן תוקפת אותי. כשכותבים פעם מאמר מאוזן זה כל-כך נדיר, שאני מרגיש צורך לדבר עם האיש ולהגיד לו תודה".
הטלפונים עשו פלאים לאגו של כל אחד מהמטולפנים (עד שנודע להם שהם לא לבד). נתניהו הפעיל עליהם את קסמיו: גילה בקיאות בכתביהם; הציע להיפגש; זרק אמירה שיוכלו לצטט.
היה, כמובן, אלמנט קר, תועלתני, בטלפונים של נתניהו. אבל היה ברור משהו נוסף, הרבה יותר מעניין: הודאה במצוקתו, בבדידותו, בצורך הכמעט כפייתי לכבוש לעצמו אוזן אוהדת. נתניהו ויתר עליהם כבוחרים. "הם לא בדיוק מהמחנה שלנו", הוא נהג לומר, באבק מרירות, על העיתונאים שפוקדים את לשכתו. אבל הוא לא ויתר עליהם כיעד לכיבוש.
חמשת העיתונאים שאני מכיר האזינו למחמאות שהרעיף עליהם באהדה גדולה, ואחר-כך חזרו לסורם. אצל אף לא אחד מהם לא נרשם שינוי של ממש בגישה הבסיסית, העוינת, לנתניהו ולממשלתו. הם העדיפו בעליל את קבוצת ההתייחסות הישנה שלהם על הצעת החברות החדשה מצמרת השלטון. מה שמלמד, אולי, שדם סמיך ממים, וזהות שבטית – מה שנתניהו קורא "מחנה" – חזקה יותר משיחת טלפון מחניפה מראש הממשלה.
נתניהו הוא דובר מיומן, והקיף את עצמו בחבורה של דוברים. חמישה אנשים מדברים בשמו עם העיתונות 24 שעות ביממה: מזכיר הממשלה דני נוה; ראש אגף ההסברה דוד בר-אילן; היועץ המדיני עוזי ארד; יועץ התקשורת שי בזק; יועץ התקשורת רמי סדן. גם מנהל הלשכה, משה ליאון, ומנכ"ל המשרד אביגדור ליברמן, תורמים את תרומתם בעבודה עם התקשורת. שלא לדבר על נתניהו עצמו.
הישיבה החשובה ביותר בלו"ז היומי של ראש הממשלה היא ישיבת הבוקר. משתתפים בה כל דובריו של ראש הממשלה. הישיבה מוזנת בשידורי הטלוויזיה והרדיו ובפרסומי העיתונים מאותו יום. הדיון נסוב על ה"ספין" היומי: מה ניתן לעשות כדי להשפיע על מגמת הפרסומים בתקשורת ב-24 השעות הקרובות. נתניהו מייחס לכך חשיבות גדולה.
גם קודמיו בראשות הממשלה הקדישו זמן לעבודה עם (ועל) התקשורת. אין לשכת ראש ממשלה שלא עסקה, בדרך זו או אחרת, במניפולציה של התקשורת. גם בשקרים. בתרבות הפוליטית הישראלית, שקר איננו חטא בר-עונשין. בכך אנחנו נבדלים מאמריקה של שני העשורים האחרונים: שם צפוי השקרן למכתב פיטורים. כאן הוא מקבל צ'פחה. הוא ממזר. הוא מתוחכם. הוא "משחק אותה".
תמיד היו שקרים, אבל אף פעם לא התמכרו להם כמו בעידן נתניהו. משקרים נסבלים, כמו הכחשה של מגע חשאי עם מדינה זרה, עברו למעשי נוכלות אלמנטריים, כמו הכחשת ביקוריו של היועץ פינקלשטיין בארץ, ועד לשקרים ילדותיים הגיעו, כמו, למשל, בידוי סדר-יומה של אשת ראש הממשלה.
השקר הוא יצרן מופלא של חופש. הוא נותן לראש הממשלה ואנשיו חירות לעצב את המציאות מחדש, כפי שהיו רוצים שתהיה, ונותן לעיתונאים שמסקרים אותם את החופש לפרסם כל שמועה מפוקפקת שמגיעה לאוזניהם. אין כללי משחק, אין מבוכה, אין עונש. כולם מסתובבים כמו נודיסטים ביום קיץ, מציגים לראווה כל מה שיש להם וגם מה שאין.
אלא שלחירות יש מחיר. משלמים אותו בעיקר בזמני משבר, כאשר מרחב התמרון של הממשלה תלוי ביחסי האמון בינה ובין התקשורת. בפרשת הכישלון בעמאן, למשל, שילמו שני הצדדים מחיר ניכר על אובדן האמון.
הפשלה התרחשה ביום חמישי, ה-25 בספטמבר. נתניהו הצליח להרחיק אותה מהתקשורת עד ערב ראש השנה.
באותם ימים הרבו עיתונאים להסתובב בלשכתו. הוא העניק ראיונות חג משפחתיים ופוליטיים לכל כלי תקשורת מזדמן. הוא שידר זחיחות דעת, אופוריה: האופוריה הוליכה את כולם שולל. בטווח המיידי, היא סייעה להעלים את המשבר. עברו ימים אחדים, והיא חזרה אל נתניהו כבומרנג: לך תאמין לראש ממשלה שעורך חגיגות תקשורתיות בעיצומו של משבר.
בחג לא היתה לנתניהו בעיה: עיתונאים לא הופיעו. ערוצי הטלוויזיה איבדו, למעשה, את עניינם בחדשות. הרדיו היה פעיל, אבל ניתן בקלות לדברור: כאשר אמצעי תקשורת נהנה ממונופול, גם אם זמני, קל יותר לשכנע אותו בנימוקים לאומיים; מה גם שמנהל קול-ישראל וראש חטיבת החדשות מצפים לקידום, וההחלטה תתקבל בלשכת ראש הממשלה. החדשות ברדיו שמרו, לפיכך, על "פרופיל נמוך".
השאלה היתה מה יעשו העיתונים, מה יעשו ערוצי הטלוויזיה, כשהחג ייגמר. אריאל שרון, שנקרא לדגל, הציע לנתניהו לכנס את העורכים לתדריך אוף דה רקורד, ולבקש מהם למתן לתקופה מוגבלת את הפרסומים. הנימוק היה דיני נפשות: שני לוחמים עצורים בירדן. פרסום מובלט של הפרשה יעכב את שחרורם.
פעם שלטה בתקשורת ועדת העורכים. העורכים נהגו להתכנס אצל ראשי השלטון, לשמוע, להחליט על מדיניות פרסום (למעשה, אי-פרסום), ולבצע אותה בעיתוניהם. הזמנים האלה נגמרו. ועדת העורכים שבקה חיים, וטוב ששבקה. עורכי העיתונים ומנהלי הערוצים שזומנו אל בית ראש הממשלה בשבת ה-4 באוקטובר באו לשמוע, אבל לא התחייבו להישמע. נתניהו דיבר אליהם אוף דה רקורד.
הישראלים אימצו בחדווה, בשפת המקור, את מונחי התקשורת האמריקאית, אבל לא אימצו את משמעותם. אוף דה רקורד באמריקה, הוא, בפשטות, "לא לפרסום". העיתונאי מקבל מידע ומתחייב לא לעשות בו שימוש. זהו הסכם בעייתי. לעתים קרובות הוא הופך את התקשורת ואת השלטון לשותפים לדבר עבירה. באמצע שנות השבעים, תחת רישומה של פרשת ווטרגייט, נהגו העיתונים האמריקאיים הגדולים לסרב לקבל מידע אוף דה רקורד. אחר-כך התעייפו.
אלא שבארץ מלה איננה מלה, ואוף דה רקורד אינו אוף דה רקורד. כשנתניהו אומר בראיונותיו את שלוש מלות הקסם, הוא מניח שהדברים יתפרסמו, אבל מעדיף שלא יתפרסמו בשמו. זאת היתה המציאות לפני ה-4 באוקטובר וגם אחריו.
העורכים שמעו את נתניהו, התרשמו מבטחונו העצמי, מרהיטותו, מתיאום הגרסאות בינו ובין ראש המוסד דני יתום, והלכו איש-איש לעיתונו, איש-איש לערוצו. בינתיים הצטברו שם ערימות של חומר, בחלקו חומר שהגיע מעיתונאים ישראלים שחיים בחו"ל. הם יכלו להניח שנתניהו היה שמח לפתוח למחרת את העיתונים ולמצוא שם ידיעה קטנה, בעמוד נידח, על מעצר שני קנדים בעקבות קטטה בעמאן. אבל לא היתה להם שום סיבה להאמין לטוהר המניעים שלו.
הכישלון בעמאן היה סיפור ענק. אפשר לנסות לעצור פרסום פרטים בסיפור כזה, אבל אי-אפשר לווסת את העוצמה, את הווליום. כאשר הצנזורה פסלה את גרסת נתניהו ויתום, פנו העורכים אל החלופה הפחות מכובדת, אל "המקורות הזרים". הערוץ הראשון הוביל, בפרסום קטעי מידע נכונים ולא נכונים, הכל מ"מקורות זרים".
למחרת, על רקע הכותרות הענקיות בעיתונים, האיץ נתניהו את ההחלטות שהביאו לשחרורם של השניים. השאלה פתוחה: האם פרסום מתון יותר, שהיה מבהיל פחות את נתניהו, היה מאפשר הסכם נוח יותר עם הירדנים, או להפך, מעכב את השחרור. נתניהו, מכל מקום, מדבר בהתלהבות על ההסכם לשחרורו של השיח' יאסין והאחרים. הוא לא יכול לטעון, לפיכך, שנגרם נזק.
הפגישות בין העיתונאים ובין נתניהו לאחר הפרשה נשאו אופי מוזר. העיתונאים, לפעמים בדאגה, לפעמים ברשעות, מתעניינים במה שקרה בעמאן. במה שקורה בקהיליית המודיעין. בהערכת הנזקים. נתניהו מתעניין בתקשורת. "היחסים בין ראשי הזרועות לא מדאיגים אותי", אמר "מקור בכיר" באחת הפגישות. "מדאיג אותי הפן התקשורתי".
גיליון 11, אוקטובר 1997