שני נערים לומדים גמרא בבית המיועד לפינוי בחברון (צילום: נתי שוחט)

הסיפור האחר

העיתונים היום אינם מפקפקים בשאלה מהו הנושא המרכזי על סדר היום. גם הפיאסקו בעבודה (ועל כך בהמשך) אינו מסיט את תשומת לבם מעניין שהוא כמובן מהותי וחשוב הרבה יותר: העימותים המסלימים והולכים בחברון בין ערבים, מתנחלים וחיילים. אף שהפצוע היחיד שדווח עליו בשמו הוא נער ישראלי בן 16 (15 בכמה מהפרסומים), שנפצע קשה בראשו מבלוק שהשליך עליו פלסטיני, הרי שהעיתונים מכוונים את האש בעיקר כלפי המתנחלים, המוצגים כמי "שהתחילו". המקור לכך הוא צה"ל, או "מערכת הביטחון", שבעיתונים כולם מצוטטת באופן אנונימי (מדוע? אין דובר לצה"ל? למשרד הביטחון?) ומאשימה את המתנחלים בהסלמה באלימות. בסך-הכל נפצעו אתמול עשרות בני-אדם, והמספרים משתנים מעיתון לעיתון.

עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ" חריפים ביותר (וחריף מהם עפר שלח ב"מעריב"). הם מכנים את התנהגות הימין הקיצוני "פשיעה מאורגנת" (זו גם כותרת הטור שלהם על שער העיתון), טוענים כי הם מחרחרים "מלחמת דת" וצופים פינוי אלים במיוחד, כי "היס"מ לא מכיר דרך פעולה אחרת". "ספק רב אם ראשו של הנער שנסדק אתמול יהיה האחרון", הם כותבים. איך כל זה קרה? מדוע המצב הגיע לכזו רמה של אלימות וחוסר סדר? בטור קצר שהודפס בכפולה הפותחת של המוסף לשבת של "מעריב" לפני שבוע או שבועיים, תיאר רועי שרון את החלטת בג"ץ, שלפיה המשפחות ינהלו את המאבק המשפטי מחוץ לבית, כמוזרה, שלא לומר אווילית.

לעיתונות הכללית מסתננים מדי פעם רסיסי מידע כאלו, המציגים גם את עמדת הצד האחר. מליקוטם עולה כי יש יסוד לתחושה של יהודי חברון כי הם "פעלו לפי הספר", אולם מערכת החוק בחרה לכתוב אותו בכל פעם מחדש. האם זו התמונה הנכונה? ואולי אלו דמעות תנין של פורעים אלימים? העיתונות אינה מספקת תשובה מספקת לשאלה הזו, לא מבחינת היקף המידע שהיא משיגה ומגישה, ולא מבחינת האופי וההטיה של הפרשנות שהיא מציעה.

מבחינה זו, המתנחלים מצטרפים דווקא אל הערבים, ולא רק בגלל תצלומי המתנחלים רעולי הפנים ומיידי האבנים שהתפרסמו היום על שער העיתונים: מדובר בשתי קבוצות אוכלוסייה שמתלבשות, מדברות, מאמינות וחיות בצורה שונה בתכלית מזו של רוב העיתונאים המסקרים אותן; כאלו המעוררות שנאה שמטופחת בידי בכירי המקצוע (במו אוזני שמעתי, בהזדמנויות שונות, עיתונאים בכירים מגדפים את "המתנחלים" בכינויים קשים ביותר. השנאה לערבים אולי כמוסה יותר, אבל גם ותיקה יותר); וכאלו שהצד שלהם בסיפור יישאר בדרך כלל מחוץ לסיפור.

מי שמציג את החזית הטובה ביותר מבחינה זו הוא עיתון "הארץ", לא מעט בזכות העובדה שהוא מחזיק כתבים המזוהים עם ציבור מסוים ודואגים להשמיע את קולו. רק לאחרונה הוא ניסה להביא את הקול הערבי המושמץ והדחוי ביותר, זה של העזתים, עד שאזהרת חמאס כי נשקפת סכנה לחייה הבריחה את העיתונאית עמירה הס חזרה לישראל. והנה היום הוא מביא את הסיקור המלא והמקיף ביותר מבין העיתונים על המהומות בחברון וביהודה ושומרון, ומשתדל להציג גם את עמדת המתנחלים ואת טענותיהם. "השאלה שצריכה להישאל היא 'מי הצית את השריפה הזאת?'", חותם נדב שרגאי את אחד הטורים שהוא כותב היום ב"הארץ". אולי בימים הקרובים נזכה לראות נסיונות לתשובה עיתונאית על השאלה הזו.

צחוק מהעבודה

"ביזיון, בושה, פארסה, פיאסקו – אלה רק חלק מהביטויים שבהם השתמשו אתמול במפלגת העבודה כדי לבטא את זעמם על הכישלון המחפיר, שבמסגרתו נפלה מערכת ההצבעה הממוחשבת והוחלט על דחיית הבחירות המקדימות למחר". כך פותח היום גדעון אלון את הדיווח שלו ב"ישראל היום" על התקלה שהביאה אתמול לביטול הבחירות המקדימות בעבודה, והדבר מעורר תהיות: לכמה שמות תואר שליליים יזדקק הכתב לכשיידרש בעתיד לתאר אסון חמור יותר? עוד ב"ישראל היום": דן מרגלית מכנה את התקלה "צדק פואטי". ובכלל, "ישראל היום" מטפל בעניין בצורה נרחבת למדי. עם זאת, התקלה ותוצאותיה מגיעות היום לשערי כל העיתונים, ופותחת גם את העמודים הפנימיים. הכותרת של "מעריב" היא "צחוק מהעבודה".

"ישראל היום". לא מה שחשבת?

השבוע פורסמו בעיתונות מודעות קמפיין הרפש של קדימה, העוסקות בהתקפה אישית על בנימין נתניהו. הפתעה נרשמה כשהמודעות הופיעו גם ב"ישראל היום", עיתון שעד כה מתנהל כמי שהוקם כדי להריץ את נתניהו לשלטון. יישור הקו עם שאר העיתונים וקבלת כסף הרפש מקדימה היו צעד בכיוון שעמוס רגב, העורך הראשי, טוען לו כל הזמן: אנחנו לא עיתון מפלגתי, הוא אומר, אנחנו עיתון מסחרי, רגיל, שחשובים לו האיזון וההגינות וחשובה לו גם שורת הרווח. היום הופיע בעיתון פרסום נוסף התומך, לכאורה, בהצהרותיהם של פרנסיו. אחת ההפניות על שער הגיליון הפנתה ל"המדור של מרדכי גילת", וכותרתה היתה: "הליכוד – החצר האחורית". כותרת המשנה קראה: "לליכוד יש חלון ראווה מרשים, אבל גם חצר אחורית מביכה: חשודים בפלילים המתעקשים להיבחר לכנסת. הליכוד החדש נגד הליכוד הישן". הטור עצמו, המשתרע על פני כפולת עמודים ומשתתפים בו גם התחקירנים הקבועים של גילת, עוזי דיין ומיכל שבת, מוקדש ברובו למניית שמותיהם ומעלליהם של חברי ליכוד (מועמדים ברשימה או בעלי תפקידים במנגנון) החשודים או מואשמים במגוון עבירות.

מבחינה עיתונאית אין כאן שוס גדול. כל הסיפורים, למיטב זכרוני, כבר פורסמו בעבר, חלקם כמה פעמים. לקיבוצם יחדיו יש בהחלט ערך ויש בו גם עניין. אבל כאמור, הסיפור המעניין כאן מבחינה עיתונאית (ובעצם גם מבחינה פוליטית) הוא לכאורה השאלה, האם "ישראל היום" אכן משנה את פניו, ולא מוכן לשמש שופר תעמולה מפלגתי? יהיה מי שיאמר שהפרסום של דיין לאו דווקא פוגע בליכוד, אפילו להפך. הוא מחזק את מעמדו של היו"ר ושל שחקני הרכש שלו במאבקם מול מועמדים אחרים ברשימה. מה שיש כאן הוא בסך-הכל התגייסות לטובת צד במאבק פנים-מפלגתי ועזרה בבניית הדימוי של הליכוד כמפלגה "חדשה".

יהיה מי שיגיד, שטויות, פרסום שלילי הוא פרסום שלילי, והפרסום הזה פוגע בליכוד, החדש ולא רק זה ה"ישן". אלא שהתשובה לשאלה אינה טמונה בוויכוח הזה. היא נמצאת בסיכום הכללי של הדברים, בסך הפרסומים, הדיווחים והפרשנויות המופיעים בכלי תקשורת. כך למשל בתקופת שלטונו של אולמרט, לפני שהתפטר, ניתן היה למצוא מדי פעם ב"ידיעות אחרונות" פרסומים שאינם נוחים לו, אולם סך הדברים, האופן שבו מוסגרו הדיווחים והכיוון הכללי של הפרשנויות, הצביע בפירוש על תמיכה של העיתון בראש הממשלה (יהיו הסיבות אשר יהיו). כך גם עם "ישראל היום": איזונו והגינותו לא יישפטו על סמך מאמר כזה או אחר של מוטי גילת (שרגב הביע אליו הערכה עצומה אתמול בכנס העיתונות באילת), אלא על סמך התנהגותו של העיתון לאורך זמן.