איתן הבר, שהיה מנהל לשכת ראש הממשלה בתקופת רבין, הגדיר פעם את מטוסו של ראש הממשלה כמטוס היחיד בעולם שבו כל מי שיושב מאחור רוצה לשבת מלפנים, וכל מי שיושב מלפנים רוצה לשבת מאחור. מלפנים יושבת הפמליה: היועצים, הדוברים, המקורבים. מאחור יושבים העיתונאים. וילון כחול, אטום וסוללה של מאבטחים מפרידים בין קדמת המטוס לאחוריו. התחושה הכללית מאחור היא שמזימה גדולה נרקמת מלפנים. מאחורי הווילון מתקיימות, מן הסתם, התייעצויות, יורדות הוראות, זורמת אינפורמציה. מנגד רואה העיתונות את הכותרת של מחר, ואליה לא תבוא. הפרנויה חזקה עוד יותר במושבים הקדמיים. מאחורי גבנו יושבים כל הכתבים האלה יחד ומדברים עלינו, מה הם זוממים?

האמת היא, כמובן, שבאגף הקדמי מתקיימות מעט מאוד התייעצויות, אם בכלל. החשש של אנשי פמליה זה מזה גדול עוד יותר מהחשש שלהם מהעיתונות. יש שם יותר מדי אגו, יותר מדי תחרות, על פחות מדי שטח. המצב חמור עוד יותר באגף האחורי, בין כתבינו ופרשנינו ושליחינו המיוחדים. כל-כך הרבה תחרות יש שם, כל כך הרבה אגו, שלפעמים נדמה שהבואינג 707 המרופט של חיל האוויר יכרע ויתפרק מהעומס.

הקצאת מטוס מיוחד לנסיעותיהם של ראשי המדינה הפכה להרגל רק בשנים האחרונות. במקצת נבע הדבר מעליית דרישות הביטחון. במקצת, מעלייה ברמת החיים. פעם היה ראש הממשלה מסתפק בטיסה באל-על. גם אז היו שעיקמו את האף כאשר ראו אותו מטפס על קומת המחלקה הראשונה. אבל מאז התעצמנו מאוד, ונפח השררה השתנה.

לפני שש שנים, במוסקבה, ראיתי לראשונה שני מטוסי-שרד ישראליים חולקים מסלול בנמל תעופה זר. הבואינג של יצחק שמיר בא מנתב"ג, הבואינג של דוד לוי בא מבייג'ין. כמו גדולים. מפגש דומה התקיים לפני שנתיים, באישון לילה, בנמל תעופה צבאי מושלג בנורבגיה. שעות אחדות קודם לכן קיבלו יצחק רבין ושמעון פרס את פרס נובל לשלום. פרס ופמלייתו ועיתונאיו המריאו בבואינג אחד לארץ. רבין ופמלייתו ועיתונאיו המריאו בבואינג שני למזרח הרחוק.

איור: יערה עשת

אחדים משלבים במסעות האלה גינוני מלכות. כמו הקברניט של המטוס הקטן של חברת ארואל, שהממשלה שכרה כדי להטיס את השרים שמעון פרס ויוסי שריד לאחת הפגישות האינסופיות עם הפלסטינים בקהיר. לאחר ההמראה פתח הקברניט את הרמקול ובירך בחגיגיות "את השר שמעון פרס ופמלייתו ואת השר יוסי שריד ופמלייתו". אל פרס התלוו אחדים מעוזריו. שריד הסתכל מסביב, ולמרבה המבוכה לא מצא לעצמו שום פמליה. חוץ מהעיתונאים, כמובן.

אחדים רואים בהם טרמפ. כמו כתב עיתון הרוסי "וסטי", שהצטרף למסעו האחרון של נתניהו לוושינגטון, נעלם לאחר הנחיתה, החמיץ את ההמראה והתאונן אחר-כך, בחוצפה לא מבוטלת, ששכחו אותו באמריקה. רבין לקח איתו לטוקיו ולסיאול קבוצה של אנשי עסקים. המטרה היתה לנצל את הביקור להרחבת הקשרים העסקיים בין ישראל למדינות אסיה. אנשי העסקים היו ממוקדים בנושא אחר לגמרי: המס על הבורסה. הם ישבו במטוס ודיברו שעות, בקולי קולות, על חרפת המס. עזה היתה תקוותם שרבין, ששכב לישון במיטתו, באמצע המטוס, שומע אותם. לאחר ימים אחדים של לחץ מרוכז, התברר שהוא שומע.

נשאלת השאלה, מה חלקה של העבודה העיתונאית בטיולים הקבוצתיים האלה? התשובה היא: קטן ובעייתי. דחוסים במטוס אחד, באוטובוס אחד, במלון אחד, בחדר עיתונות אחד, מפתחים העיתונאים תלות כמעט מוחלטת באיש שהם אמורים לסקר. הוא ואנשיו שולטים באינפורמציה, בנגישות, בכללי המשחק. הם מתפללים את העיתונות כעולה על רוחם.

כל ראשי הממשלה אוהבים לקום מהכיסא, בדרך כלל לאחר שאכלו ושתו, להפשיל את הווילון ולצאת אל התקשורת. הרעש במטוס גדול. העיתונאים נדחקים אל המנהיג כמו תלמידים אל רבם. והוא מדבר. פרס היה השקוף ביותר. כשמצב רוחו היה שפיר, הוא גם היה המאריך ביותר בדיבור, לפעמים עד הנחיתה ממש. רבין היה הבוטה ביותר. לפעמים המפורט ביותר. נתניהו – המנוכר. בטיסתו האחרונה מאירופה, בעיצומם של אירועי הדמים בארץ, נחשף לעיני העיתונאים צד אחר שלו: הבהילות. הוא פתח את המסע בזחיחות דעת וגמר אותו במה שנתפס בעיניהם כפניקה.

הנרי קיסינג'ר היה האיש ששיכלל עד תום את תורת המניפולציה האווירית. למסעות הדילוגים שלו במזרח התיכון לקח צוות קבוע של 14 כתבים, שבנו קריירה על מה שסיפר להם, תחת הכיסוי השקוף של "פקיד בכיר המלווה את מזכיר המדינה". העיתונאים היו אסירי תודה. הם קיבלו כותרות. יותר מזה: העולם נתן להם כבוד. הם היו שותפים למהלך היסטורי. גם קיסינג'ר היה אסיר תודה. התהילה היתה שלו, המשחק היה שלו, והעיתונאים מילאו בו, בשמחה, גם את תפקיד הקהל המריע וגם את תפקיד הכדור.

מלת המפתח היא spin, לסובב, הפועל המתאר בעגה הפוליטית האמריקאית שימוש מניפולטיבי בתקשורת כדי להנדס יריב. בעת טיסתו לוועידת הפסגה האחרונה בוושינגטון הניח נתניהו, במידה של צדק, שהבית הלבן מטיל, בתדריכים לעיתונות, את עיקר האשמה בפרשת המנהרה על ממשלת ישראל. ביבי פרץ וביבי ישלם. נתניהו מיהר להפעיל spin נגדי. קודם שלח אל אחורי המטוס את המסבירן הראשי שלו, דוד בר-אילן. יתרונו של בר-אילן הוא ששומעיו אינם יודעים אף פעם אם הדברים הבוטים שהוא אומר מייצגים את דעתו האישית, או מייצגים את דעת ראש הממשלה. בר-אילן הוא spin מהלך.

בר-אילן תיאר את הפסגה כבית-דין שדה ליאסר ערפאת. לישראל אין מה לעשות שם, חוץ מלצפות בקלינטון חובט בערפאת. כשסיים בר-אילן, נכנס נתניהו. הוא "תידרך", כלומר הביע דעות, אבל אסר על העיתונאים לפרסם אותן בשמו. לשלטון ולעיתונות יש סידור כזה. מדבריו עלה שהוא מתכוון לזמן כנס גדול של "מנהיגים" יהודים במלונו בעת הפסגה. הבית הלבן רוצה עימות? הוא יקבל עימות. כשהגיעו הידיעות על הכנס לבית הלבן, רוכך שם הקו התקשורתי. תוך שעות אחדות בוטלו ההזמנות לכנס. spin קיזז spin.

המניפולטיביים מכולם הם הפלסטינים. לאורך כל תהליך השלום הם משחקים אותו משחק. בפתיחה מעלה ערפאת את הציפיות. בשלב הבא תופס את המיקרופון יאסר עבד ראבו. הוא מודיע על משבר. עלבון. פיצוץ. לפעמים מצטרף אליו, באנגלית מצוחצחת, נביל שעת.

ואז מדברים כל הלילה, והפער נראה בלתי ניתן לגישור. מזעיקים את המנהיגים. האמריקאים מתערבים. מתח. דאגה. ואז, ברגע האחרון, מסתדר הכל, רק כדי להפוך מחדש למשבר לאחר שבוע.

מרגע שהמטוסים נוחתים, עובר הדגש מהפנקסים אל המצלמות. מסעותיהם של ראשי מדינות הם סדרה ארוכה של פוטו-אופים, הזדמנויות-צילום, שהקשר בינם לבין הנושאים המוכרעים שם, או האווירה בדיונים, מקרי בהחלט. צילומי הטלוויזיה הם הולכת השולל הקשה ביותר, משום שיש בהם אשליה של אמת. היחידים שאינם משלים את עצמם הם כתבי הסי.אן.אן, שמשדרים את החומר המבוים כמו שהוא בא ומשדרים את ההפך רבע שעה אחר-כך.

במציאות הדחוסה של מסעות ראשי מדינות, לא רק הצופים בבית חיים על שקר הטלוויזיה, גם כמה מהעיתונאים המסקרים את האירוע חיים על השקר הזה. הם מתמרנים בין שקרי ה"תדריכים" לשקרי התצלומים. אחדים לא טורחים בכלל ללכת לצפות במנהיגים מקרוב. הם מסתפקים בסי.אן.אן. וכך יכולה פסגה דרמטית בוושינגטון להסתיים כשהקהל בבית לא יודע, בעצם, מה קרה. התמונות שהוא רואה – נתניהו מחייך, ערפאת מושפל, נתניהו לוחץ את ידו של ערפאת בחום – הן רק סיפור הכיסוי.

לפני 20 שנה, ב-76', הצטרפתי לטיסה של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, לרוחב היבשת האמריקאית. רבין הגיע לאמריקה באל-על. האמריקאים השאילו לו מטוס להמשך הדרך. הביקור היה עינוי מתמשך, בעיקר בגלל הסיקור העוקצני בעיתונות הישראלית. בטיסת הלילה מלוס-אנג'לס לניו-יורק התברר שכולנו, מרבין ומטה, חולים בשפעת. רבין, נרגז ומצונן, אמר כל מה שהוא חושב על ידיעה שמסר לי אחד מאנשיו. הוא דפק על השולחן. אנשי הצוות האמריקאי, שהחשיכו את המטוס והתכוננו לשינה, קפצו בבהלה. "אם אני אתפוס את המדליף, הוא יעוף מיד!", הרים רבין את קולו. מזווית העין הסתכלתי על המקור שלי. פניו היו חיוורים. עם כל העונג להימצא במטוסו של ראש הממשלה, המחשבה על נפילה מגובה 40 אלף רגל, אי-שם מעל הרי הרוקי, לא שיעשעה אותו.

גיליון 5, ספטמבר 1996