ארונות הנספים בפיגוע בהודו מגיעים לישראל (צילום: לע"מ)
די, די!
שאלה: האם רובה של אוכלוסיית ישראל מורכבת מאנשים טיפשים, כאלו שהראש שלהם מתפקד רק כמשטח גידול לשערות? האם רוב האנשים שמסתובבים כאן, על האדמה הזו, אינם מסוגלים להרגיש רגש אותנטי, והלב הקהה שלהם נצבט רק אם מגישים להם את מנת הסבל, הצער והאימה כשהיא חשופה ומדממת? התשובה היא, כמובן: לא (התשובה הזו אינה נסמכת על סקרים סטטיסטיים, אלא על היגיון פשוט ואמונה באדם).
זו התשובה שלי, הבוקר, לשאלה הנ"ל. התשובה של שילה דה-בר ועמוס רגב, שהעיתונים שהם אחראים עליהם הגיעו הבוקר לפחות למיליון ישראלים, שונה משלי. כמעט הפוכה. "אמא!", היא הכותרת של "ידיעות אחרונות" היום. או יותר נכון "אמא!", על רקע תמונתו של ילד בן שנתיים שפניו מכורכמות בבכי. ב"ישראל היום" הרגישו שהכותרת "אמא!" תחטא לאמת, שהיא לא בוטה מספיק, שיש אולי מי שלא יבין, ולכן הלכו על הגרסה המשודרגת: "אמא, אמא!", וליתר דיוק: "אמא, אמא!".
"'אמא', החל לפתע מוישי לבכות בקול גדול, 'אמאאאא', וצרחותיו הקפיאו את הדם וחנקו את הגרון", כותב ("רושם") בועז ארד ב"ידיעות אחרונות". אם יש משהו שהעיתונים הוכיחו שלמדו מהביקורת שהוטחה בהם (מהאקדמיה, מהפוליטיקה ומהתקשורת עצמה) אחרי הסיקור הנצלני של פרשת רוז, הרי זה שהם לא למדו כלום, שלמידה היא לא חלק מהגדרות העבודה שלהם, ושאין עם מי לדבר, תודה.
טרגדיות גורמות לטראומות, וטרגדיות ציבוריות גורמות לטראומות ציבוריות. עם טראומות צריך להתמודד, תהליך של אבל הוא חשוב והכרחי, עיבוד של האימה חייב להיעשות. התמונה של משה (סליחה: "מוישי") הולצברג בן השנתיים הממרר בבכי, המרוחה על עמוד השער ושוב בעמודים הפנימיים, אינה דבר מכל אלה. היא לא עיבוד של הרגש אלא איבודו, היא לא חלק מתהליך אלא עקיפת כל מנגנוני ההגנה כדי להלום במפתח הלב של הקורא, היא אקט בריוני של חדירה לרשות הפרט, של המצולם ושל המתבונן.
זו כותרת המשנה של הידיעה בעמוד הפותח של "ישראל היום": "כשהוא נתון בזרועות ידידה של המטפלת סנדרה, סבו וסבתו לידו, ביקש מוישי הקטן רק דבר אחד: את אמא | לעשרות האבלים בבית-הכנסת במומבאי נותר רק להביט בו, ולבכות | סמלה של טרגדיה". כמה נמיכות קומה יש במשפט הזה. לא מפני שלילדים וילידים יש רק שמות פרטיים (הרי הם לא בני-אדם כמונו), גם לא רק בגלל הסחטנות הרגשית הזולה, אלא בגלל החטא שיש כאן לטרגדיה עצמה. כאילו בלי איזה שיא דרמטי (ילד בוכה בן שנתיים ששני הוריו נהרגו) אי-אפשר להצטער, אי-אפשר להתאבל. כך נמחקים הקורבנות האחרים, נמחק האסון, נמחקות ההשלכות האפשריות שלו, נזרקת מהחלון אפשרות של הפנמה תבונית של האירוע – נשאר רק מברג חלוד שחודו תקוע בלב הקורא וידיתו אחוזה בכפו של העורך.
זו לא עיתונות עממית, זו עיתונות יהירה ומתנשאת. עובדה: מי שחיפש סיקור סולידי ורגיש לא היה צריך היום להתעקש על "הארץ" (שהכותרת שנתן לסיפור מעידה על השינוי הרע שמתחולל בו), הוא היה יכול לפתוח בלי חשש גם את "מעריב". אז תרשמו לעצמכם: שילה דה-בר ועמוס רגב חושבים שאתם, הקוראים שלהם, אנשים פרימיטיבים, רפי שכל, בעלי נפש קהה ולב אטום. עכשיו תתחילו לדפדף. או שלא.
עולם רדוף שדים
סיקור הפוסט-פיגוע בבית חב"ד, במיוחד ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", היה משוח לכל אורכו במשחה רליגיוזית. בימים הקודמים היו אלה תמונתו של "הרבי" שלא התנפצה (למרות שב"מעריב" היא דווקא נראית כמנופצת), הגופות שכוסו דרך פלא בטליתות (סיפור ש"הארץ" ו"מעריב" הפריכו מכל וכל וטענו כי הוא שקרי) וכיוצא בזה נסים ופלאות.
היום תורו של "ספר התורה המנוקב". ב"ישראל היום" הוא מקבל את הידיעה המרכזית בעמ' 3 (מרכזית ביחס לפלטפורמה. מדובר במשהו כמו 200 מלה), ב"ידיעות אחרונות" אזכור נרחב בתוך הידיעה, תמונה ולִיד. שימו לב למשפט הזה, של יהודה שלזינגר ב"ישראל היום": "הזעזוע של העוסקים במלאכה גבר כשגילו שלא רק יושבי בית חב"ד היו יעד לתקיפת המחבלים – אלא גם ספר התורה ששכן בבית-הכנסת של הבניין". אתם קולטים? הם יורים גם בספרי תורה! עזבו אתכם מהעובדה שמדובר, מן הסתם, בכדורים תועים (ואם לא, אז מה?), ושימו לב לסדרי העדיפויות: הזעזוע גבר כשגילו שלא רק אנשים נורו, אלא גם ספרי תורה. זו לא תפיסה דתית, זו בוודאי לא יהדות, זה פשוט אידיוטיזם.
אבל רגע, חכו, יש גם נס: "במהלך כל היום לאחר מכן פירסמו כלי התקשורת החרדיים בארץ בהתרגשות גדולה את העובדה שהקליע פגע בספר התורה מספר שורות לאחר פתיחת פרשת 'אחרי מות'". תזכורת: ספר תורה כתוב על קלף מגולגל. כדור שנורה לעברו חייב לנקב שורה של דפים. אילו עוד פרשיות ניקבו הכדורים שקרעו חור בפרשיות "אחרי מות-קדושים"? אולי ב"מצורע-תזריע"? ואולי בפסוק: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני, ודורש אל-המתים. כי תועבת ה' כל עושה אלה; ובגלל התועבות האלה ה' אלוקיך מוריש אותם מפניך. תמים תהיה עם ה' אלוקיך". העיקר שכלי התקשורת החרדיים פירסמו בהתרגשות, ואילו אנחנו פירסמנו בקורקטיות, בטעם טוב, ובלי לשאול את עצמנו מה יש כאן בכלל לפרסם.
הרצועה התחתונה על שער "ישראל היום" מוקדשת לכותרת הבאה: "עובר הוחזק 10 שנים בדלי ב'הדסה' עין-כרם; חשד: שימוש למחקר". לא משנה כרגע מה הם פרטי המקרה המוזר הזה (שבכל מקרה אינם ברורים לעת עתה), אבל שלישיית המלים שחותמת את המשפט, "חשד: שימוש למחקר", תופסת את תשומת הלב: איך נהפך מחקר למשהו חשוד. ובאמת, מחקר הוא דבר חשוד. מי יודע, אם תחקור ותדרוש ותתבונן, אולי תגלה שהתמונה של הרבי כן התנפצה, שהקליע לא חורר את פרשת "אחרי מות", או שצירופי המקרים הללו הם חלק מתפיסת עולם של בערות חשוכה ובדרך כלל גם קנאית, ולא של אנשים בריאים, בוטחים ושמחים – יהיו דתיים או חילונים.
וקצת עובדות
סיקור הפיגועים בהודו מלווה גם במעט מידע, בינות להררי האמונות התפלות ומסחטת הרגשות. כך מביא "ישראל היום" את הדיווח של ה"טיימס" הלונדוני, הגורס כי חמישה מחבלים נוספים מסתובבים בבומביי. זאת, על סמך החפצים שנמצאו בסירה שעליה הגיעו ככל הנראה המחבלים לבומביי, המתאימים ל-15 איש ולא לעשרה (מספר המחבלים שחוסלו ונתפסו).
אנשיל פפר מראיין ב"הארץ" את הנספח הצבאי בהודו, שמגן על ההודים מפני הביקורת שהוטחה בהם על הטיפול באירועי הטרור. "אני לא זוכר אם נתקלנו אי-פעם באירוע של שמונה מוקדים בעת ובעונה אחת בתל-אביב והתמודדנו איתו כהלכה", הוא אומר. עוד ב"הארץ", ידיעה מתורגמת מה"גרדיאן" המצטטת את חמיד מיר, "אחד ממגישי החדשות הפופולריים ביותר בפקיסטן": "הצבאות של שתי המדינות אולי לא נלחמים, אבל כלי התקשורת של הודו ופקיסטן נמצאים במאבק מר אחד מול השני. אני חושב שתהליך השלום בין שתי המדינות הוא הנפגע העיקרי של מלחמת התקשורת הזאת".
למי תהיה עבודה
"למי תהיה עבודה" היא הכותרת ש"ידיעות אחרונות" בחר היום כאחת ההפניות על שער העיתון. הבחירות המקדימות בעבודה זוכות היום לסיקור מרכזי בכל העיתונים. הנימה השלטת היא זו החובטת במפלגה ושואלת כיצד יימצא מקום לכל המתמודדים, בהתחשב במספר המנדטים החד-ספרתי שמנבאים לה הסקרים. כל העיתונים מנבאים הצלחה לח"כים שלי יחימוביץ' ואופיר פינס ולשר יצחק הרצוג. גם העיתונאי לשעבר דניאל בן-סימון מסומן כמועמד מבטיח.
צביקה ברוט מ"ידיעות אחרונות" מקבל את פרס הידיעה הביזארית, המופיעה בתוך הדיווח שלו על הקמפיין, שהתחיל באיחור, של השר בנימין בן-אליעזר: "בסוף השבוע פנו אנשיו של פואד לחברת גינס העולמית והגישו בקשה רשמית להתמודד על התואר 'האיש שערך את המירוץ הקצר ביותר בעולם לבחירות". מילא אם פריט המידע המיותר הזה היה מובא במרכאות, כפרפראות טיפשיות לסיכום הדיווח החדשותי, אבל לא – שיחת הסלון של אנשי פואד הופכת לידיעה לגיטימית בעיתון, כאילו אין בדרך כל מיני דרגי עריכה שאמורים להשאיר את הדברים האלה מחוץ לעיתון.
אז צריך להיבהל או לא צריך להיבהל?
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "עוד 1,000 מפוטרים". "מכת האבטלה", קוראת כותרת הגג, וכותרת המשנה: "ב-3 חודשים: 8,500 מפוטרים". מהיכן מגיע המספר הזה? בידיעה של דוד רגב הוא מיוחס למנכ"ל שירות התעסוקה יוסי פרחי, ש"העריך אמש כי זהו מספר האנשים שנגדע מקור פרנסתם העיקרי בעקבות התמוטטות הבנקים והבורסות ברחבי העולם". רגע, מה זאת אומרת "העיקרי"? ומה זאת אומרת "ברחבי העולם"? מדובר במובטלים ישראלים או לא? נתון אחר שמובא הוא מספר מבקשי העבודה בשירות התעסוקה בחודש שעבר: 193 אלף. רגע, זה גבוה? זה נמוך? לפי רגב: "עלייה של 1.1% לעומת השנה שעברה". 1.1% לא נשמע גבוה כל-כך, לא? תקנו אותי אם אני טועה, אבל הנתונים היבשים שהעיתון עצמו מביא מעידים כי ההיסטריה שהוא מפיץ מעט מוגזמת.
שרת החוץ קלינטון
"אובמה מינה את הילרי קלינטון לשרת החוץ" היא הכותרת השנייה על שער "הארץ". התמונה המרכזית על השער מציגה את השניים כשהם פוסעים, קפוצי פה, ידו של אובמה על כתפה של קלינטון במחווה האדנותית המאפיינת אותו (ואת בוש, ואת אולמרט. הקואוצ'רים של שלושתם באים, כנראה, מאותה אסכולה). הקבינט של אובמה מגיע גם לשער "ישראל היום" עם הכותרת: "המנהלים החדשים של העולם".
"ידיעות אחרונות" מציג בעמ' 4 את דיוקניהם של הנבחרים: רם עמנואל, ראש צוות הבית הלבן; ג'יימס ג'ונס, היועץ לביטחון לאומי; ביל ריצ'רדסון, שר המסחר; טימותי גייטנר, שר האוצר; אריק הולדר, שר המשפטים; הילרי קלינטון, שרת החוץ; דייוויד אקסלרוד, היועץ הבכיר לנשיא; רוברט גייטס, שר ההגנה; ג'נט נפוליטנו, השרה לבטחון פנים; טום דאשל, שר הבריאות. הידיעה עצמה (חתומה על-ידי "כתב בוושינגטון" אנונימי ועל-ידי איתמר אייכנר, שהוא כנראה כתב-העל של "ידיעות אחרונות" לכל נושא שבעולם) עוסקת גם בשאלה אם המועמדים טובים לישראל אם לאו (ג'ונס בעייתי, קלינטון היא אחלה). איתן הבר מקבל מקום לכתוב טור מיותר, שבו הוא קובע בנחרצות, כנראה מתוך היכרות עמוקה, כי קלינטון היא אמביציוזית במובן זה שהיא "חברה רק של עצמה".
חלק מהכוורת הוא רפובליקאי, דבר המצוין לחיוב ב"ידיעות אחרונות" ("נבחרת של יריבים"). ב"מעריב" מובאת דווקא הביקורת שהעובדה הזו מעוררת "מצד חבריו של אובמה למפלגה הדמוקרטית" (צח יוקד). עקיבא אלדר כותב ב"הארץ" כי דן קרצ'ר יהיה כנראה השליח למזרח התיכון. כל העיתונים מצטטים את הראיון שנתן הנשיא היוצא ג'ורג' בוש לרשת ABC, שבו הודה כי לא היה מוכן למלחמה בעיראק (או טענות קרובות לזו, תלוי איזה עיתון אתם קוראים).
חברון חברון
כל העיתונים מדווחים על התנגשויות בין מתנחלים לערבים וכוחות הביטחון ברחבי השטחים ובחברון עצמה על רקע הכוונה לפנות דיירים יהודים מביתם שבעיר. בבית התאספו כאלף איש, לפי צבי זינגר ויוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות"; מספר שנראה מוגזם בהתחשב בגודלו של הבית, עם כל הכבוד ליכולת ההצטופפות של המגזר.
"הארץ" הוא היחיד שמדווח בהרחבה יחסית על פסק הדין של השופטת שולמית דותן בעניינו ולטובתו של נועם פדרמן, פעיל הימין ותושב חברון שהפרקליטות ביקשה להרחיק מהשטחים. אולם גם הדיווח הנרחב יחסית הזה השמיט את הקטעים היותר חריפים וחמורים שכתבה השופטת (ולפניה השופט דרור באותו עניין) נגד הפרקליטות ונגד המשטרה, שמתנהלים בבריונות יוצאת דופן כלפי פדרמן וכלפי המתנחלים.
ענייני תקשורת
עמירה הס עזבה את עזה לאחר שהחמאס הזהיר אותה כי יש חשש לבטחונה. כך מדווח "הארץ", שמספר גם שנעצרה ונחקרה במשטרת שדרות עם שובה.
העיתונים מדווחים היום על תקלה שאירעה בעת ראיון שהעניקה שרת החוץ לבני לשדרן רזי ברקאי בגלי-צה"ל: תקלה באזעקה גרמה לה לצפצף, והדבר הפריע לראיון הטלפוני. הסיפור הטיפשי הזה מקבל רבע עמוד ב"ידיעות אחרונות" (איתמר אייכנר).