בהסכם קואליציוני בין הליכוד לבין "ישראל בעליה", מפלגתו של שרנסקי, נכללת התחייבות שמעטים שמו אליה לב. הליכוד מתחייב, בשם הממשלה, לתקן את חוק לשון הרע, כך שכל איזכור של ארץ מוצאו של אדם שנאשם בפלילים ייחשב לעבירה.

במילים אחרות, אם בוריס ייצג את ישראל באולימפיאדה, מותר ואף רצוי יהיה לדווח שבא מרוסיה, אבל אם אותו בוריס ירביץ לאשתו נטאשה, מי שיעיז להזכיר את ארץ מוצאו ייענש.

במערכת הפוליטית חלוקות הדעות על טיבה של התחייבות הזאת. יש גורסים שהיא מטופשת, שהרי בוריס הוא בוריס ויאשה הוא יאשה. מה שייאסר על התקשורת לדווח, ינחשו הישראלים לבד. נכון שנוצר דימוי מופרך, מעליב, לעליה מרוסיה. הוא לא ייעלם בכפייה, בחוק. אפילו ברוסיה הפסיקו להאמין שהשיטות האלה עובדות. לעומת זאת, יש גורסים שההתחייבות היתה הכרח בל-יגונה. במפלגת העולים יש חבורה פנאטית, בעלת נטייה מובהקת לפתרונות בולשביקיים. הדרישה שלה נוסחה כאולטימטום: או שיתוקן חוק לשון הרע, או שמפלגת העולים תישאר בחוץ. לעורך דין יעקב נאמן, שניהל את המו"מ מטעם נתניהו,לא היתה ברירה. הוא נכנע.

שאלת שינוי חוק לשון הרע פתוחה עכשיו. אולי תישכח. אולי תועבר לאיזו ועדה לקבורת חוקים. ואולי תוליד מהלך רחב יותר, שמגמתו לשנות את חוק לשון הרע כך שיענה לשאיפותיהם של כמה וכמה גורמים פוליטיים. הקואליציה הנוכחית עמוסה באנשים ובמפלגות שיש להם חשבון מר עם התקשורת. ש"ס למשל; החרדים; חסידי המתנחלים, וספינת הדגל שלהם, ערוץ 7; שרים בליכוד כמו לימור לבנת וצחי הנגבי, שלמחרת הבחירות הביעו שאיפה עזה לטפל בתקשורת.

איור: רקפת כנען

בקרוב יינתן להם מכשיר נוח לעשות זאת. כמו הרבה מתנות, גם זאת נפלה להם מהממשלה הקודמת. שר המשפטים דוד ליבאי ושר הפנים חיים רמון מינו ועדה ציבורית לבדיקת הצד החוקי בפעילותה של העיתונות. ההרכב מכובד: בראש הוועדה הועמד שר המשפטים לשעבר חיים צדוק, שהוא גם יושב ראש מועצת העיתונות. בין חבריה הפרופסורים אסא כשר, עמוס שפירא ורות גביזון; וזאב סגל; אמנון אברמוביץ' ומשה נגבי, שהם גם עיתונאים בכירים וגם משפטנים.

הוועדה לא נשארה אדישה לחילופי השלטון בישראל. לאחר הקמת הממשלה פנה היושב-ראש בכתב לשרים נאמן וסויסה, והפנה את תשומת ליבם לעבודתה. נאמן הגיב באדיבות. אין לו התנגדות שהוועדה תמשיך בעבודתה. סויסה לא הגיב כלל. צדוק לא נעלב: את מכתבו הוא ניסח במכוון בדרך שלא חייבה תגובה.

נכון לכתיבת שורות אלה, הוועדה עומדת לסיים את שמיעת העדים. אחר-כך תשב לכתוב את המלצותיה. ואז יגיע תורם של הפוליטיקאים, קודם שרי הממשלה, מחליפו של נאמן במשפטים וסויסה בפנים, ואחר-כך, אולי, תורה של ועדת החוקה, ברשות שאול יהלום. כולם ישנסו מותניהם וינסו לספק לנו, לפי דרכם, עיתונות חופשית, ביקורתית ומתוקנת.

התקשורת הישראלית נעה בשני מעגלים, שניהם עתירי בעיות. מעגל אחד מקצועי ועסקי, מעגל שני פוליטי.

במעגל המקצועי והעסקי קרו בשנים האחרונות כמה תופעות מטרידות. לכל הדעות, החמורה בהן היא פרשת האזנות הסתר. עם הגשת כתבי אישום נגד מו"ל של עיתון אחד ועורך של עיתון שני, צצה שאלת המשך פעילותם בעיתוניהם. היא נפתרה בדרך עקומה, שלא הוסיפה כבוד לאיש. ועדיין תלויה ועומדת השאלה, מה יקרה אם יורשע מו"ל של עיתון בפשע. האם יש דרך להפריד בינו לבין עיתונו?

כניסתו של רוברט מאקסוול לעיתונות הישראלית עוררה חששות ממעורבותם של גורמים זרים, ביניהם גורמים מפוקפקים מסוגו של מאקסוול, בתקשורת הישראלית. הקמת הערוץ השני עוררה את שאלת הבעלות הצולבת. הפרישה של חלק מהעיתונים מוועדת העורכים עוררה ספקות באשר לנכונותם של בעלי עיתונים לקבל מרות מבחוץ.

לאלה הצטרפו סוגיות מקצועיות ישנות: למשל, השאלה אם לחייב את השלטון למסור לעיתונאים אינפורמציה; מי יתן ומי ישלול רישיון מעיתון ולמה; האם עיתונאי כמו רופא וכמו עורך דין, צריך לקבל רישיון.

שאלות מכובדות כולן. הצרה היא שהתקשורת שונה מענפי תעשייה אחרים. בתקשורת הכל פוליטי. הכל רגשי. הכל טעון. מי שמפקיד בידי הפוליטיקאים - השרים וחברי-הכנסת - את פתרון הבעיות האלה, הוא או תמים מאוד, או חסר אחריות.

התקדים הרלוונטי הוא פרשת "חוקה לישראל", תנועתו של פרופ' אוריאל רייכמן. רייכמן קיווה לעשות ענבים ויעש באושים. הפוליטיקאים זרקו את רוח הצעותיו ואת קליפתן אימצו. זה גם מה שעלול לקרות להמלצות של ועדת צדוק.

יחד עם שאר חברי מערכת "העין השביעית" הוזמנתי ערב אחד להופיע בפני הוועדה. פגשנו חבורה של משפטנים רהוטים. לרובם היה משהו מאוד ספציפי, ומאוד מוצדק, נגד התקשורת. למי מבינינו אין. וכולם שפעו כוונות ליברליות טובות.

הנקודה הבולטת היתה שכל המשפטנים- אלה שדיברו - רצו מאוד להטביע את חותמם , להשפיע, לתת פתרונות, לחוקק. בעיקר לחוקק. הם עצמו את עיניהם מלראות שהחקיקה שייכת עכשיו – בדין – לאנשים שדעותיהם אחרות, שאיפותיהם אחרות.

מעשה בלקוח שומר מצוות שהזדמן למסעדה בניו-יורק.
"האם האוכל כאן כשר?", חקר.
"מה זאת אומרת," נעלב הטבח. "הרמב"ם תלוי אצלי במטבח".
"הייתי מרגיש יותר בטוח אם הרמב"ם היה מבשל כאן, ואתה היית תלוי במטבח", סיכם הלקוח היהודי.

גיליון 4, יולי 1996