התקשורת מתנדנדת כל חייה בין היומרה לשקף את המציאות ובין היצר לבדר את הקליינטים. אנשים נוהגים לחשוב שיש כאן מזימה מסחרית: הטלוויזיה רוצה רייטינג, העיתונים רוצים להימכר. האמת היא שהמזימה היא בתוככי נפשם של העיתונאים. יותר משהקליינט רוצה להתבדר, העיתונאי רוצה לבדר. שם המשחק איננו מכירה בפועל, אלא תשומת לב. רעש. ייתכן שזאת אחת הסיבות לירידה המדאיגה שנרשמה בשנה האחרונה בקריאת עיתונים. ככל שהעיתונות מתמכרת לבידור, כך מתרחקים הקוראים, וככל שמתרחקים הקוראים כך מתמכרת העיתונות לבידור.
דוגמה נאה להתמכרות הזאת היא סיקור מערכת הבחירות לכנסת ה-14. הדברים נכתבים בעיצומה של מלחמת הפריימריז בעבודה ובליכוד. עיקר מערכת הבחירות לפנינו, ואף על פי כן אפשר להבחין בתהום שנפערה בין מהותה של מערכת הבחירות הזאת ובין סיקורה בתקשורת. במהות זוהי אחת ממערכות הבחירות המרתקות והחשובות שידעה המדינה. מרתקת, בגלל התיקו בדעת הקהל ובגלל שיטת הבחירות החדשה. חשובה, בגלל הנושאים שעל הפרק. הפעם, כך חשים רבים, הבחירה היא גורלית.
אבל בתקשורת זהו מירוץ סוסים: אישי. צעקני. טריוויאלי. למרבה האירוניה, התקשורת עסוקה כל-כך בתיאור המירוץ, שהיא טועה שוב ושוב בזיהוי שמות הרצים ובסיכוייהם האמיתיים. זהו מירוץ סוסים המדווח מפי פרה עיוורת.
איור: מירה פרידמן
התנחלותה של שיטת הפריימריז במפלגות הגדולות יצרה פיתוי להרחבת התפקיד של סוקרי דעת הקהל. בעבר הסתפקו הסוקרים במדידת ההתנהגות הפוליטית של הציבור הרחב. מדי פעם הועלו סימני שאלה לגבי שיטות הדגימה, ניסוח השאלות והכללים האתיים בעבודתם של ראשי מכון הסקרים. סימני השאלה לא עירערו את סמכותם. הסוקרים היו כמו הבנקים: כולם פיקפקו בהם, כולם חשדו בהם, וכולם נעזרו בשירותיהם.
יותר מכולם, התקשורת. בתקשורת שרואה את תכלית קיומה במירוצי סוסים, מי שמצביע מראש על הסוס המנצח הוא המלך. הסוקרים נשלחו לבדוק ולבשר מיד לציבור את מי מעדיפים מתפקדי שתי המפלגות הגדולות בפריימריז. הם נתקלו במציאות פוליטית מניפולטיבית. אוכלוסיית המתפקדים קשה לדגימה. אחוז ההצבעה בעייתי. מספר המועמדים רב. אין קשר ממשי בין בחירת המועמדים ובין דעותיו הפוליטיות של הבוחר. אם אנחנו נדונים לחיות עם שיטת הפריימריז, יידרשו כנראה כמה קדנציות עד שישתכללו כלי המדידה של הסוקרים.
את התקשורת זה לא מעניין, כמובן. היא נזקקה לתוצאות, לשמות, והכל מיד, אינסטנט. רצתה בידור, רצתה דרמה. לשיא הגיעה המגמה הזאת בסדרת העימותים הטלוויזיוניים בטוק-שואו של דן שילון. שילון הציב בכיר ליכוד מול בכיר עבודה. בתווך הושיב את מינה צמח (דחף), הכוהנת הגדולה של הסקרים. לכאורה, המטרה היתה לבחון את יכולתם זה מול זה. למעשה, כל אחד ניסה לשפר את מצבו בתוך מפלגתו. קשה היה לדעת על מה בעצם מתמודדים כאן – על טיב ההשקפות, על יכולת השכנוע או על יפי הלבוש. כמו בשעשועוני טלוויזיה אחרים, השאלה היחידה היתה מי ייקח את הפרס הביתה.
את תאוות הבידור של העיתונאים סיפקה ההתמודדות בין אהוד ברק לחיים רמון. היתה כאן דוגמה קלאסית לבועה תקשורתית, שני הג'נטלמנים אמנם חברים בשנה האחרונה באותה מפלגה, מופיעים באותם טוק-שואוז וחולמים יחד עם עוד רבים וטובים בפוליטיקה לשבת אי-פעם על כס ראש הממשלה, אבל כאן נגמר הדמיון. הם נבדלים באופיים, נבדלים בקריירות שלהם ונבדלים בתחומי ההתמחות שלהם כפוליטיקאים. הם נבדלים בשונאיהם: לא כל מי שכועס על רמון בכלל מה שעולל להסתדרות מרוצה מההצהרות הכוחניות של ברק, ולהפך.
ערב הפריימריז הלכו העיתונים על המאבק הצמוד בין ברק לרמון. היתה להם דרמה. הסקרים כמובן אוששו אותה. אם יש כותרת יימצא כמעט תמיד הסקר שיצמיח לה רגליים. הדרמה היתה טובה לכולם: לעיתונאים שפירשנו אותה, לפוליטיקאים שניסו להיבנות עליה, למפלגה שרצתה למצוא את עצמה בכותרות. רק הקלפיות סירבו לשתף פעולה.
גיליון 2, מרץ 1996