יום אחד בדצמבר נפגש אהוד ברק עם קבוצה של עיתונאים בחדר הישיבות של הממשלה בכנסת. כשנכנס, עשה סיבוב ארוך מסביב לשולחן, כשהוא מתעכב ליד כל כיסא. לחץ ידיים. אמר לכל אחד, ולכל אחת, משפט מלטף, מתחכם. התחכך בגברים. חיזר אחר הנשים.

זה היה מאולץ. מאז שאומרים על ברק שהוא לא אישי, לא חם, לא נוגע, הוא לא מפסיק לגעת. במיוחד עכשיו, כשהבחירות מתקרבות.

מצד שני, עמדה בחדר קרבה מסוימת, קשה להגדרה. כמו בסעודת חג במשפחה פולנית, כשהדודים מצד אחד לא יכולים לשאת את הדודות מצד שני, והזקנים מאוסים על הילדים ולהפך, ובכל זאת כולם יודעים שהם משפחה אחת. מסוכסכת, אולי, מלאת טינה, בוודאי, אבל אחת.

באותו שבוע נפגש בנימין נתניהו עם העיתונות. זאת היתה מסיבת-העיתונאים הראשונה שלו לאחר שנה וחצי. האירוע התקיים באולם קטן בקומה התחתית של מלון המלך דוד. האולם פונה מכל מה שהיה בו, לבד מבמה קטנה, ובד קטיפה גדול, בבורדו וזהב, שנשא את שם המלון. קפה לא היה שם. גם לא מים, שלא לדבר על כריכי הגבינה הצהובה, מורשת הקרב של מסיבות העיתונאים בבית-סוקולוב ובבית-אגרון.

נתניהו הגיע מבחוץ, ממגרש החניה, ניגש מיד לבמה, שתה כוס מים ונשא את דברו לאומה. כשסיים חזר מיד אל מגרש החניה. לא צ’פחות ולא קשקושים של כלום. באתי. נראיתי. הלכתי. אם העיתונאים שישבו באולם היו משפחה, היא לא היתה המשפחה שלו.

הגיחה הקצרה של נתניהו לזירה הציבורית העמידה במבחן עליון את הסיבולת של שני הצדדים: נתניהו ואנשיו מצד אחד, והעיתונאים, נכי הפרק הקודם, מצד שני.

לאחר הבחירות, כאשר הודיע נתניהו שהוא פורש מהפוליטיקה לעסקים, נדמה היה ששני הצדדים משחררים אנחת רווחה. שניהם סבלו מאובר-דוז. אם משהו שימח את נתניהו בפרישתו, לבד מההצעות העסקיות שקיבל, היה זה העונג לא לראות את הפרצופים המרושעים של העיתונאים מולו, ולא לקרוא את פרשנויותיהם כל בוקר. אם משהו שימח את העיתונאים, היו אלה הפרצופים החדשים במוקדי השלטון. ההנחה היתה שתקופת הגמילה תימשך ארבע שנים לפחות. החזרה היתה מוקדמת מדי לשני הצדדים.

כל עיתונאי שסיקר את שנותיו של נתניהו בפוליטיקה סוחב מהתקופה ההיא משקעים משלו. אני יכול להעיד רק על עצמי: התיישבתי מולו, קרוב קרוב, הקשבתי לדבריו, שעם חלק מהם הסכמתי, התפעלתי מהביצוע, שהיה רהוט ומהוקצע כמו בימים ההם, ועיניתי את מוחי בשאלה אחת: מדוע דווקא הוא, מכל הפוליטיקאים, מצליח להפיק ממני כל-כך הרבה אנרגיות שליליות. ולא רק ממני. מדוע האיש הזה גורם לאנשים רבים אושר, עד כדי אקסטזה, ומאחרים מוציא את הביבי.

המשקע האחרון שלי היה מהופעתו של נתניהו באחד מביתני מרכז הקונגרסים בגני-התערוכה בתל-אביב, ערב בחירות ’99. ראש הממשלה נתניהו השתתף באסיפת פעילים שזימן סניף הליכוד בתל-אביב. ההפסד בבחירות היה בחזקת ודאות, והפעילים היו שרויים בחדווה שלאחר ייאוש. באולם סיפרו בדיחות על מצבו הקשה של הליכוד ועל התנהלותו של נתניהו, למרות שהמלה "התנהלות" עדיין לא השתלטה על כל חלקה טובה בשפה הפוליטית.

עד שנתניהו נכנס, ראה את קומץ העיתונאים המוקפים בפעילים, והשמיע את נאומו. הוא פתח בדברי שבח להגינותו של אחד העיתונאים, אבל מיד הבהיר שהוא צדיק אחד בסדום. "הם מפחדים", אמר, וחזר ואמר, לאט לאט, בקצב הטם-טם: "ה-ם מ-פ-ח-דים, ה-ם מ-פ-ח-דים, ה-ם מ-פ-ח-דים". מהר מאוד הקהל הצטרף, ודקלם אתו את לחש-הקסם: "ה-ם מ-פ-ח-דים". כשנתניהו לחוץ, עיניו נעות במהירות מצד לצד. עיתונאים נוטים לפרש את זה כבהלה. השפה העליונה שלו משתרבבת הצדה, ומצחו מתכסה בזיעה. רק קולו, הבריטון העשיר שלו, נשאר יציב.

כשנתניהו סיים, השתרר באולם שקט מתוח, מבשר רעות, מסוג השקט ששורר במחסום ארז לאחר תקרית ירי. הנתיב היחיד פנימה והחוצה עבר דרך דלת צרה וגרם מדרגות. זה סידור טוב בשביל חתונות, כשצריך לספור את המנות ולהשגיח על הכנסת הצ’קים, אבל לא בשביל עיתונות עוינת שמחפשת מפלט. את התיעוב אפשר היה לחתוך בסכין.

לימים אמר נתניהו שהנאום שלו היה טעות. אין ספק שההודאה היתה כנה: נאום ה"מפחדים" הזיק לו. ואני, במקום לקבל את הודאתו כפי שהיא, נזכרתי בקטע שפרסמתי פעם מתוך דברים שאמר נתניהו לח"כ דוד מגן. "עשיתי פגישה עם עצמי. אמרתי לעצמי, טעיתי... גיליתי שכשאני מודה בטעויות, אנשים משתכנעים. זה מאוד אפקטיבי".

כל פוליטיקאי חשוד פה ושם, אבל למה, הו למה, נתניהו תמיד חשוד יותר.

התשובה של נתניהו לשאלה הזאת פשוטה: רוב העיתונאים שייכים לקבוצה חברתית מסוימת, זאת שהוא קורא לה "אליטה", שלא מסוגלת לראות בו בן-שיח לגיטימי. מה שלא יאמר, מה שלא יעשה, תמיד יעקצו, תמיד יסכסכו, תמיד ידונו אותו לכף חובה. זה גורלו של כל מי ששייך לימין הפוליטי.

הקובלנה הזאת לא מצוצה לגמרי מהאצבע. ועם זאת, נתניהו הוא נתניהו. הוא איננו בגין או שמיר או שרון. על-פי הסיווג המקצועי שלו, הוא כמעט אחד משלנו: קומיוניקייטור. לפעמים נדמה שמה שמקפיץ בו הוא דווקא קווי הדמיון בינו לבין אלה בינינו שהפכו את הרושם, את הפרומו, לעיקר עיסוקם. כמו ראי אכזר, הוא משקף את כל ההיבטים של המקצוע שאנחנו מבקשים לשכוח.

למשל, את החירות לשנות בהבל-פה את המציאות. כתבתי עליו פעם שהוא הצליח לכהן בו-בזמן כראש ממשלה של שתי מדינות. אחת גררה את רגליה בקושי, בין מלחמה נצחית בלבנון למיתון כלכלי, בין קיפאון מדיני מאיים לקואליציה משותקת. השנייה היתה דיסנילנד, ארץ שפע ואושר, שלום וביטחון. כמו הבולטים בינינו, הוא הרבה להגזים: כשפגעו בו, זאת היתה הפגיעה הכי קשה בתולדות העם, בתולדות הדמוקרטיה, בתולדות הציונות.

מנחם בגין הרבה להגזים: הוא גדל במזרח אירופה, בתרבות של כיכרות. אבל אצל נתניהו באו ההגזמות מתרבות אחרת, אמריקאית: תרבות של כותרות.

המעשה המקומם ביותר במגילת ההגזמות שלו היה טיפוח החרדה מפני פיגועי הטרור והעלאתה לראש סדר-החרדות הלאומי. נתניהו גילה מה שגילו ערוצי הטלוויזיה והעיתונים: לטרור יש רייטינג. גם בגיחה הקצרה שלו לפוליטיקה, באמצע דצמבר, לא ויתר על ההזדמנות לטפח חרדה או שתיים.

או קיי. יש בהסבר הזה משהו, אבל זה לא מספיק כדי להכיל כל-כך הרבה חימה. ביקשתי לא מזמן מאחד מוותיקי יועציו לתת לי הסבר משלו. הוא בחר בתחום ההתנהגות. זה הפער בין מה שידעתם שהוא חושב עליכם לבין מה שאמר לכם בפניכם, אמר. לא, אמרתי. אתה הולך בקטנות. אולי אלה שני גילויים שקשה להפנים אותם: האחד, שאינטליגנציה גבוהה איננה מחסנת מפני טיפשות, והשני, שמנהיגות, יותר משהיא עניין של שכל, היא עניין של אופי.

אבל גם זה לא יכול להסביר את ממדי הטינה. מקצת מהוגי-הדעות - לאו דווקא עיתונאים מקצועיים - פיתחו כלפי נתניהו יחס דמוני. הוא לא יצור אנושי. הוא שד. אחרים הפכו אותו בדמיונם לגורם מרכזי בקנוניה של מאפיה מפלצתית נגד מדינת ישראל. הוא לא נתניהו אלא מישהו אחר, אולי פושע, אולי מרגל של הסי.איי.אי. פרשת עמדי, שלא היתה הרבה יותר מריב מכוער, קטן, בין שני נצלנים, עוררה רעש כאילו מדובר בפשע של המאה.

הכל היה גדול עליו, גם שאגות ההמון, גם ההאשמות בפלילים. אבל זאת לא סיבה לשבת מולו ולהקפיץ פיוזים.

זאת הכוחנות, אומר אחד מיריביו הפוליטיים. שים לב לנאומים שלו, בכללם הדברים שאמר בסבב הנוכחי. הוא לא מדבר כמעט על נכון ולא נכון, מוסרי ולא מוסרי, צודק ולא צודק. רק על חוזק וחולשה. ברק צריך ללכת, כי הוא חלש. אם רק נפעיל כוח, הכל יסתדר.

אולי מה שמוציא מן הכלים הוא הפער בין חוזק המלים לחולשת האומר. בתום עשרה ימים של כותרות הגיע נתניהו למסקנה שמוטב לו לדחות את שובו להזדמנות הבאה. הפעם נהג בחוכמה. הוא הבין שבכנסת הקיימת סיכוייו להצליח אפסיים. בניגוד לברק, או לשרון, לו יש ברירה.

בניסיון אחרון, נואש, להשפיע על המהלכים בכנסת ובליכוד, הוא כינס את העיתונאים בלשכתו. הם פגשו שם נתניהו אחר. לא קר ומבוקר, אלא עצבני ונרגן. הוא היה מאופר בכבדות. עיניו התרוצצו, כמו באירוע הקשה בגני-התערוכה לפני שנה וחצי.

עיתונאים יודעים להריח דם. הם נדנדו ונדנדו, עד שרוקנו אותו מכל המלים הגדולות שהכין. הוא יזכור את האירוע הזה כשיחזור אל הרצאותיו באמריקה. הוא זקוק, כנראה, לעוד תקופה של גמילה. גם הם.

גיליון 30, ינואר 2001