פעם, לפני הרבה שנים, היתה כאן מדינה אמיתית, אולד-יזראל, ובמדינה היו כמה מוסדות רציניים שאפשר היה לכבד. ההסתדרות, למשל. מזכ"ל ההסתדרות בשנות השבעים היה ירוחם משל. יום אחד ראה אור ב"דבר", עיתון ההסתדרות, קטע משעשע למדי על עסקי הדת של הוועד הפועל. התברר שההסתדרות, באמצעות השלוחה שלה בארצות-הברית מוכרת בשקט-בשקט אמירות "קדיש" ליד הכותל. התעריף המוצע הוא ליום, לשבוע, לחודש, לשנה – לא בדיוק מה שפועלי ישראל אמורים לצפות מארגונם היציג. יש "קדיש" מורחב ו"קדיש" מקוצר, לחסכנים. קבלני הביצוע הם אברכי ישיבות בירושלים.

חמתו של משל בערה. שיעשו ממנו צחוק בעיתון שלו? הוא הרים טלפון לעורכת "דבר", חנה זמר. זמר אמרה לו מה שעורכים נוהגים לומר בדרך-כלל. תבין, היא אמרה, הכתב רצה רק לתקן. "אילו הכתב שלך היה רוצה לתקן הוא היה מטלפן אלי", אמר משל. "הוא לא רצה לתקן. הוא רצה לפרסם".

איש חכם היה משל. ראוי לזכור אותו לטובה בכל פעם שעיתונאי, בכלל זה כותב שורות אלה, מגלגל את עיניו למרום ואומר שתקנת החברה וזכות הציבור לדעת, רק הן, עמדו לנגד עיניו כאשר פירסם מה שפרסם. תקנת החברה עלכ.

היצר לפרסם, על כל הגינונים הטווסיים המתלווים אליו, הוא נשמת המקצוע. יש עיתונאים שבמרוצת השנים הידלדלה סקרנותם ומעיין הקשב שלהם יבש. מה שמחזיק אותם בעסק הוא היצר האדיר לפרסם, בכותרת גדולה, בעמוד הראשון, עם ביי-ליין שיהיה מעל לכותרת, לא מתחתיה חס ושלום, והכי טוב בנגטיב, לבן על שחור, ושיהיה רעש. הבעיה מתחילה כשהיצר הבריא הזה מתנגש באינטרסים חברתיים אחרים. צנעת הפרט, למשל.

בתקופה האחרונה התגלגלו אל עורכי החדשות בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה סיפורים אחדים ששייכים למדור הרגיש הזה. שני אישים פוליטיים התמודדו על משרה נכבדה. מיד עלה גל של שמועות, שייחס לאחד הטרדות מיניות, ולאחר ניצול מעמדו לטובת בנו, שגרם בעת שירותו הצבאי לתאונה קטלנית. אישיות פוליטית אחרת נפטרה על אדמת נכר. המוות היה טבעי. הנסיבות היו, איך לומר, יוצאות דופן.

התקשורת הישראלית נהגה לחלק את תחום צנעת הפרט לשניים: מין, ולא-מין. בנושאים שאין להם נגיעה למין היא הוכיחה, מפעם לפעם, שהיא מסוגלת להיות בלתי מתחשבת, אכזרית וחטטנית. בנושאים שנוגעים למין ולאישות היא גילתה, לעומת זאת, דיסקרטיות, עדינות והתחשבות.

להלן שתי דוגמאות בוטות, שתיים מרבות. יום אחד השכיל עיתון נשים מסוים את קוראותיו במידע הבא: אחות-אשתו של מגיש טלוויזיה ידוע חלתה בסרטן. שימו לב עד לאן חדרה זכות הציבור לדעת: עד לסרטן של אחות-אשתו של מגיש טלוויזיה.

ומצד שני, שר בממשלת ישראל, בראשית שנות המדינה, היה הומוסקסואל. שום גורם תקשורתי לא הזכיר את העובדה הזאת, ולו ברמז. האיש הוצא מהארון רק שנים לאחר מותו, כאשר יוסף לפיד, ליברל ידוע, ניסה להרשים את הקהל בממצא ההיסטורי הזה באחת מהופעותיו.

על-פי הסטנדרטים האלה, מחלות הן עניין ציבורי. תאונות מלפני שנות דור הן עניין ציבורי. אם הפרסום חושף באכזריות בני משפחה שהם אנשים פרטיים לגמרי, מה אכפת לנו. שיתפוצצו. אבל מין לא. מין הוא עניין מלוכלך. בעל מכה הוא אותו דבר: מלוכלך. הוא ייחשף רק אם תהיה תלונה במשטרה. בינתיים נסתפק בהפצת הסיפור מפה לאוזן.

צביעות היא לא תמיד דבר רע. היא מאפשרת לאנשים לנשום. עם זאת, לפעמים היא קשה מנשוא. כמו במקרה של איש הציבור המאוד מכובד שכינס לא מזמן אחדים מראשי התקשורת הישראלית. הוא רצה שישאלו אותו אם הסתבך בתלונות על הטרדה מינית. הרי הוא יודע שהעיתונים שלהם מתעניינים. הם הקפידו לשתוק. בסוף נמאס לו, והוא העלה את הנושא בעצמו.

או ההלוויה המאוד מכובדת של איש הציבור שנפטר בנסיבות שהרכילות יפה להן. למורת שלא פורסם שום דבר מפורש – "הארץ" הסתפק ברמז – כל באי ההלוויה ידעו את האמת. הם ידעו 150 אחוז מהאמת. אין פלא, לכן, שלמרות הצער, היו רבים מהם על סף צחוק. אחד המספידים, שרצה לבחון עד הסוף את יכולת האיפוק של המשתתפים, דיבר באריכות על "ההדר הבית"רי" של הנפטר.

מי שעוקב מקרוב אחר התקשורת הישראלית יודע שכיבוד צנעת הפרט הוא עניין יחסי. יש אנשים שצנעתם מכובדת יותר, ויש שצנעתם מכובדת פחות. לפעמים הדבר נובע מקרבתם של האנשים אל העיתון, ולפעמים מיכולתם להחזיר באותו מטבע. העיתונים בישראל הרבו להאשים מו"לים של עיתונים מתחרים בעבירות פליליות. הם נשמרו מכל משמר מלהיכנס לנושאים אישיים.

אפשר לכן להציע לעיתון הנבוך את מבחן המו"ל: חשוב על כל אדם שאתה חוקר את ענייניו הפרטיים כאילו היה המו"ל של העיתון המתחרה. לעולם אל תעשה לו מה שאתה מפחד לעשות למתחרה שלך.

אשר לעיסוק הכללי בענייני מין, אפשר להציע לעיתונים את מבחן קלינטון. קלינטון שינה מן היסוד את כללי המותר והאסור בכתיבה על סקס בעיתונות האמריקאית הממוסדת, ולמעשה במערב כולו. עד פרשת לוינסקי מין אוראלי, או מין בכלל, לא נחשב נושא לגיטימי לעיתון שמונח על שולחן ארוחת הבוקר המשפחתית. אבל קלינטון עשה את שלו, וה"ניו-יורק טיימס" היה חייב לדווח, עד הפרט האחרון, לפרש ולהסביר.

לפני חודשים אחדים פורסמה במגזין של "וושינגטון פוסט" כתבה שהתבססה על שיחות עם ילדי פרברים, תלמידי חטיבות הביניים. ילדות בנות 12, מבתים מסודרים, דיברו על מין אוראלי כאילו הן עושות את זה יום-יום. הכתבת המבוהלת התקשתה לקבוע מה השתנה, סגנון הדיבור או סגנון החיים.

כל זה מגיע לכאן, בגודש ובמהירות. נוזלי הגוף מעסיקים את יוצרי סדרות הטלוויזיה האמריקאיות כפי שלא העסיקו אותם מעולם. מה שהטלוויזיה מחסירה, משלים האינטרנט. שולמית אלוני וזבולון אורלב, שפנו לבג"ץ כדי לעצור את שידור ערוץ בלו בלוויין, קפצו על הערוץ הלא נכון. מוטב שייצפו בערוץ הילדים.

זה מצער, אבל זה מה שיש. סופה של העיתונות לסגל לעצמה את מבחן קלינטון: מה שמותר לנשיא ארצות-הברית לעשות, מותר לעיתון לדווח. עד קלינטון, ועד בכלל.

גיליון 28, ספטמבר 2000