ביום חמישי, 12 באוקטובר, נסעה אתי ויזלטיר לרמאללה. ויזלטיר היא מקצוענית טלוויזיה, עורכת סרטים, במאית ומפיקה. היא מרבה לעבוד עם צוותי טלוויזיה זרים. באותו יום שכר את שירותיה צוות של הטלוויזיה האיטלקית.
בבוקר פשטו שמועות שארבעה ישראלים, קרוב לוודאי מסתערבים, מוחזקים בבניין המשטרה ברמאללה. הצוות, צלם זר, שתי עיתונאיות איטלקיות וישראלית אחת, העמיס את הציוד על ואן, שאותיות TV ענקיות מעטרות אותו מכל צד. איש לא עצר אותם בדרך, לא המחסום הישראלי, לא המחסום הפלסטיני.
ברמאללה החנו את המכונית, ויצאו ברגל אל תחנת המשטרה. הם הגיעו כאשר האירוע היה בעיצומו. אל תצלמו, אל תצלמו, התרו בהם, והם הכניסו את המצלמה לאחד מתיקי העיתונאיות. ליד השער, בתוך ההמון, נתקלה אחת מהן במכרה ותיקה, פלסטינית שישבה בעבר בכלא בישראל. תמונתה של הפלסטינית, אשה יחידה בין מאות גברים, מנופפת בידיה במרץ, בצהלת ניצחון, הונצחה באחד הסרטים שצולמו על-ידי צוות אחר, מרחוק. בסביבה היו צוותי צילום רבים. מחשש לבטחונם, רובם החביאו את המצלמות. אם מישהו צילם, הוא העדיף לשמור את התמונות לעצמו.
האשה הציעה להם להיכנס לבודקה הריקה, ליד השער. במחווה האנושית הזאת תרמה תרומה ניכרת לבטחונם. היא נכנסה אתם – ארבע נשים וגבר אחד. הצלם שלף לשניות אחדות את מצלמתו. הוא קלט את תמונת הגופה שנזרקת מהחלון, וההמון שהסתערו עליה. יותר מזה לא יכול היה לעשות.
ויזלטיר זוכרת בעיקר את הדם. "אנשים מנופפים בסכינים שהדם נוטף מהן. היתה לי הרגשה שהיו שם מאות מנופפים סכינים למרות שהיו ודאי בודדים. והאיש עם הידיים המגואלות בדם שעומד בחלון. הרגשתי כאילו אני צופה בטקס וודו".
הם היו שם לא יותר מעשר דקות. הצלם אמר: "צריך לברוח". הם רצו למכונית. נסעו בדרכים צדדיות עד שהגיעו לכביש שבו, לגרסת צה"ל, נכנסו ואדים נורז'ץ' ויוסף אברהמי לרמאללה (בינתיים שינה צה"ל את גרסתו). הכביש היה חסום בבטונאדות. ויזלטיר, הקסטה בידה, חצתה את המחסום ברגל. היא תפסה טרמפ עם תושב של אחת ההתנחלויות. "מה את עושה פה", הוא שאל. "יותר טוב לא לדבר על זה", אמרה. היא חששה שאם תאמר לנהג שהיא עיתונאית, הוא יזרוק אותה מהאוטו.
כמו רוב הרשתות הזרות, גם הטלוויזיה האיטלקית משתמשת בשירותי "אולפני הבירה". ויזלטיר מיהרה לשדר את הסרט, כפי שהוא, לתחנה במילאנו. מסביב עמדו עמיתיה, כתבים ועורכים של תחנות אחרות. השמועה על הסרט הנורא (ועל הסקופ הענק) הגיעה תוך דקות לכל רשת טלוויזיה בעולם.
האיטלקים פתחו במשא ומתן גלובלי למכירת הסרט. נקבע מחיר: 1,200 דולר לדקת שידור. לא מעט, כשמכפילים את הסכום במאות תחנות. אבל אחר-הצהריים האיטלקים התחרטו.
הלחץ הראשון לא לשדר בא דווקא מממשלת ישראל. מהצנזורה הצבאית טלפנו אל המשרד של הטלוויזיה האיטלקית בירושלים, ודרשו לא לשדר דבר לפני שהידיעה תימסר למשפחות. במקביל הפעילו לחץ גם מהשגרירות ברומא. במשרד החוץ היו כל-כך מאושרים שהאיטלקים הסכימו לא לשדר, עד שדיברו על מתן פרס לאיטלקים: ראיון בלעדי עם שר החוץ, שלמה בן-עמי.
בשלב השני לחצו הישראלים לקבל את הסרט. הם רצו להבין מה קרה. רק לקראת הערב הבינו הישראלים שהסרט מרמאללה הוא גלגל הצלה הסברתי, התשובה הישראלית לילד מצומת נצרים. עכשיו הלחץ הישראלי התהפך: דרשו לשדר, כמה שיותר, בכל מקום, ואם אפשר בהילוך אטי.
האיטלקים לא מיהרו. הרשת האיטלקית (RTI) מחולקת לערוצים מתחרים. ערוץ 4, שהצוות שלו צילם את הסרט, משדר מהדורת חדשות מלאה בשמונה בערב. הם לא רצו שמישהו בעולם, גם לא ערוץ מתחרה באותה רשות-שידור, יקדים אותם. זאת היתה המעטפת. שני הטעמים האמיתיים לעיכוב האיטלקי היו: החשש של אנשי הרשת בארץ, בעיקר של עובדת ישראלית, מנקמת הפלסטינים, והתמיכה הגורפת של דעת הקהל באיטליה, ושל התקשורת, בעניין הפלסטיני. הלינץ' ברמאללה לא התאים להם לתזה.
וכך מצאה את עצמה אתי ויזלטיר מול שולחן העריכה, כשהיא עורכת סרטים על תקיפת מסוקי חיל-האוויר. את התקיפה כן שידרו. את הסיבה לתקיפה לא שידרו, על כל פנים לא בכל עוצמתה.
היא כעסה. התוצאה נראתה לה שקרית. הסתרת האמת, כך הרגישה, היא עוול מבחינה אנושית, מבחינה מקצועית ומבחינה ישראלית. קומם אותה שלאחר שהעולם הוצף, בצדק, בתמונות הילד מוחמד א-דורה, שנורה בידי צה"ל בצומת נצרים, שוללים ממנו את הצפייה בעוולות הצד השני.
בערב, כשפנו אליה ממשרד החוץ, היא הסכימה לספר מה שראתה, העיתונאיות האיטלקיות סירבו. הן אמרו שהן לא רוצות להיות מכשיר בידי אחד הצדדים. בינתיים הגיעו במילאנו להחלטה. הסרט שודר שם, ואחר-כך נמכר לכל דורש.
האיטלקים הוצפו באיומים. כל הקהילה העיתונאית האיטלקית בארץ נכנסה לפאניקה. בעיצומה פרסם כתב הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית (RAI), רשת מתחרה, מודעה בעיתונות הפלסטינית, שמבהירה שיד הרשת שלו לא היתה במעל. הוא הושעה והוחזר לאיטליה.
למחרת התראיין העיתונאי גדעון לוי בתוכנית הבוקר של אריה גולן בקול-ישראל. לוי הוא בעל-טור ב"הארץ", שמתמקד בעוולות שעושה ישראל לפלסטינים. כל שבוע, ולפעמים פעמיים בשבוע, הוא מדווח על ילדים שנפצעו מכדורי גומי, על אמא שלא יכולה לפגוש את בנה האסיר, על זקן שצה"ל החריב את ביתו. תהילתו נבנתה על רגשות האשם של קוראיו. לוי הוא אמא תרזה, ליתר דיוק, פוזה של אמא תרזה.
הלינץ', אמר לוי, היה "מחריד", ומיד הזכיר שהגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מחלון היתה גופת פלסטיני שנזרקה על-ידי יהודים, לאחר פיגוע בבית-שאן לפני 26 שנה. "בל נשלה את עצמנו שאנחנו צדיקים מוחלטים... הם עם כבוש שנלחם על חירותו. אנחנו עם כובש שיושב במדינתו ברווחה ובחוזק".
לוי נסע לרמאללה והביא משם ראיון עם מפקד המשטרה, שטען שעשה הכל לגונן על חיי שני החיילים. דברי הקצין עמדו בניגוד מוחלט לתמונות. לוי האמין לו.
אתי ויזלטיר וגדעון לוי שייכים למה שמכנים "שמאל". מאורעות אוקטובר היו שעת מבחן לשניהם. המבחן היה משולש: איזה עיתונאי אתה; איזה בן-אדם אתה; איזה ישראלי אתה. ויזלטיר ראויה למדליה בשלוש הקטגוריות. לוי קפץ בקושי מתחת לרף.
הבעיה הרבה יותר מקיפה ממשגה אחד של איש אחד. היא נוגעת לשורש המושג "תקשורת שמאלנית". הימין טוען מזה שנים, שהשמאל זוכה בתקשורת לייצוג יתר. זה טבעי, משיבים העיתונאים. המקצוע דורש רגישות גבוהה לצדק, לסבל האנושי, לעוול, לדיכוי. לכן בכל הדמוקרטיות בולטים עיתונאים שניחנו בערכים ליברליים, "שמאלניים".
ואז בא מבחן הלינץ', ולפניו מבחן היריות ובקבוקי התבערה של לוחמי ה"תנזים" ולפניו מבחן הפרת הסכם אוסלו בידי ערפאת, ומתברר שהתמיכה של אחדים מהבולטים בעיתונאים בעניין הפלסטיני מוחלטת. היא לא נובעת מרגישות לזכויות אדם, אלא ממניעים אחרים. קצתם שבויים באהבת פלסטין. קצתם בשנאת ציון. קצתם שבויים במקורותיהם, או בהרגליהם, או בנטייה שלהם לאזן עיתונות מגויסת מהצד השני. יש להם שליחות.
מאורעות אוקטובר עוררו בהם תשוקה עזה להיות גיבורי קולנוע כמו ג'ון ריד. ריד, עיתונאי אמריקאי, היה ברוסיה בימי המהפכה הבולשביקית. "עשרת הימים שזעזעו את העולם". הוא הפך את שיווק הקומוניזם למשימת חייו. פועלו הונצח בסרט "אדומים".
יגאל סרנה ("ידיעות אחרונות") רואה את החורש הטבעי שמציתים פרחחי סח'נין, חורש משותף לערבים וליהודים, ועצמותיו אומרות שירה. עמירה הס ("הארץ") מתארת בהתלהבות את הפגנות התמיכה בפלסטינים בעולם הערבי, הפגנות שקראו בסך-הכל לטבוח יהודים באשר הם, ואם אפשר גם אמריקאים.
הס, כתבת שטח מצוינת, מגייסת את כל הלהט הפטרוני שלה כדי להוכיח, שהצדק כולו עם הפלסטינים. משבר הדמים, כתבה, "הוא תוצאה טבעית של שבע שנים של רמייה והטעיה". כעסה העיקרי מופנה לתקשורת הישראלית, שמאשימה את הפלסטינים בהסתה, אבל למעשה עוסקת בהסתה בעצמה.
בהופעותיה, הס משווה את המאבק שהיא מסקרת למאבק הפנימי שהיה בדרום-אפריקה. היהודים הם הלבנים, המשטר הוא אפרטהייד, הערבים הם השחורים והיא הגיבורה הלבנה שבאה לעזרתם. זה מאוד הירואי, אבל מי שסבור שהבעיה שעומדת בין הישראלים לפלסטינים היא זכויות אדם ושוויון גזעי, לא היה כאן, כנראה, במאה השנים האחרונות.
גדעון לוי מסביר, במאמר מלומד, שכל מה שהשיגו הערבים מישראל השיגו בכוח, ולכן מה שהם עושים הגיוני. עמיתו עקיבא אלדר קובע בראיון רדיו, שערפאת לא אשם במה שקרה. רק ברק.
ועוד ועוד. פעם שאלתי אחד מבכירי הרשות-הפלסטינית מה דעתו על מאמריו של גדעון לוי. הוא צחק צחוק גדול. "זה בשבילכם", אמר, "לא בשבילנו".
דיין וביילין
בשבת, 14 באוקטובר, הופיע ארי שביט, מראיין-העל של מוסף "הארץ", בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת". הוא ביקש להכות על חטא. על-פי שביט, בין 1993 ל-2000, שנות אוסלו, הלכה העיתונות הישראלית אחרי יוסי ביילין באותו עיוורון שבו הלכה אחרי דיין בין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-הכיפורים.
אפשר לומר על התזה של שביט, שהיא מעניינת יותר משהיא נכונה: ביילין לא הגיע מעולם לעוצמה התקשורתית שהיתה לדיין. לדיין היה גדוד של כתבי-חצר. לביילין רק חוליה מצומצמת. סביב דיין נוצר פולחן אישיות. ביילין מייצג השקפת עולם.
עם זאת, הוא הצביע על תופעת אמת: אמת היא שהוויכוח המתמשך בין שמאל לימין ייבש את הספקנות העיתונאית. לנו אתה, או לצרינו. אמת היא שעיתונאים נוטים לנוע בעדר. ביילין, כמו דיין בשעתו, יודע את מלאכתו המשכוכית.
גיליון 29, נובמבר 2000
תגובה: מבחן גדעון לוי
מנשה בן-מאיר
נחום ברנע נחשב לעיתונאי רציני והגון. תרומתו לניו-ג'ורנליזם הישראלי במיטבו היא רבה. כתיבתו שימשה במשך תקופה ארוכה מודל לעיתונאים צעירים ולסטודנטים לתקשורת, והוא היה לנשוא קנאה לרבים בקרב העיתונאים.
לפיכך, רבה הפליאה למקרא מאמרו "מבחן הלינץ'", שהשתרבבו בו יותר משמץ של רשעות, גבהות לב ואולי גם צרות עין שפגעו בשמו הטוב. ייתכן שצריך בכלל לבחון מחדש את כתיבתו של ברנע (בייחוד בעת האחרונה) ולהעמיד אותה במבחן "גדעון לוי". מה צריך הקורא להבין ממשפט כמו "לוי הוא אמא תרזה, ליתר דיוק, פוזה של אמא תרזה"? מה הקשר? מה לאמא תרזה ולעיתונאי מקצועי העושה את תפקידו נאמנה? מה מפריע לברנע בהתנהלותו של גדעון לוי? אולי החשש שלוי יורש, ובצדק, את מקומו של ברנע כעיתונאי מצפוני? וכיצד יגיב ברנע אם נאמר עליו שהוא ממלא בכל שבוע תפקיד של מכשף השבט היוצר תודעה כוזבת, המסיח את הדעת מהעיקר, המקהה את הערנות הנדרשת, המטשטש את הזוועה והאימה, המעצב הסכמה עם הסדר הקיים?
ברנע לא עמד, לטעמי, במבחן שתבעו אירועי הדמים והתיישר עם פטריוטיות סינתטית החייבת, כנראה, להקיא מתוכה עיתונאי כמו גדעון לוי ולשולחו כשעיר לעזאזל.
בניגוד לברנע, גדעון לוי אינו שיכור ממלים ואינו מסמם את קוראיו ביין זול של מטפוריקה נוצצת, שהוא רוקח לעתים קרובות במאמריו. לשיא היהירות מגיע ברנע כשהוא מחלק מדליות לעיתונאים כאילו היה נציג הוועד האולימפי. מדליה בשלוש קטגוריות (עיתונאי, בן-אדם וישראלי). הוא מעניק בטובו לאתי ויזלטיר "מקצוענית טלוויזיה" אך שולל אותן מלוי משום שהלה "קפץ בקושי מתחת לרף". מהי זכותו של ברנע לפקפק ברמתו האנושית, הישראלית והעיתונאית של עיתונאי כגדעון לוי? מי שמו לשופט כל- הארץ?
ברנע מאשים את לוי, כמו גם "אחרים מהבולטים בעיתונאים", כי "תמיכתם" בעניין הפלסטיני מוחלטת והיא לא "נובעת מרגישות לזכויות אדם, אלא ממניעים אחרים...", וכאן הוא מונה את המניעים הלא כשרים של העיתונאים האלה.
אינני יודע למה להשוות את הרטוריקה של ברנע. האם לזו של ועדת מקארתי? האם לדרך החשיבה של "מנגנון החושך" בימי בן-גוריון? מה מניע את ברנע ל"ציד מכשפות" זה? מה הצורך שלו לבנות החשדה גורפת ופקפוק רבתי ביחס למניעיהם המקצועיים ורגישותם המוסרית של העיתונאים המדוברים? מדוע המושג "שליחות" מקבל אצל ברנע צביון ציני כשמדובר באחרים? ומה פירוש "אהבת פלסטין" ו"שנאת ציון" המיוחסות לעיתונאים הללו? האם מנסה ברנע להטיל בהם סימני בגידה או לסווגם כלא פטריוטים במושגים מקארתיסטיים?
ברנע תוקף גם את עמירה הס על השימוש באנלוגיה לאפרטהייד ואת לוי על הטענה שהישגי הערבים הושגו ברובם באמצעות שימוש בכוח. והנה מופיע לאחרונה עמי איילון, ראש השב"כ לשעבר, וחוזר על שני טיעונים אלה. עכשיו אולי יעניק ברנע לשני העיתונאים מדליות לקריאה נכונה של מפת המציאות.
אני משוכנע כי לימים יוכרו גדעון לוי ועמירה הס כעיתונאים אמיצים, שסירבו להתקרנף בדומה לברנע, קניוק וארי שביט שהתחילו לזמר זמירות פטריוטיות מן הסוג השוביניסטי כאילו היינו חסרים זמירות מן הזן הזה.
הכותב מרכז מגמת תקשורת וקולנוע בבית-ספר תיכון
גיליון 30, ינואר 2001
תגובה: רצח איננו "מבחן"
דן דאור
הרצח המחריד של שני הישראלים בידי המון משולהב ברמאללה אינו מבחן שבו נכשלו גדעון לוי, עמירה הס ואחרים – כשלון עיתונאי, אנושי וישראלי, כדברי נחום ברנע ("העין השביעית" גיליון מס' 29). הוא איננו "מבחן" כלל אלא תזכורת למה שקורה לפעמים, כשאספסוף מדוכא ומבוזה מתפרץ. לא אספסוף פלסטיני או ערבי דווקא, כל אספסוף. זה איננו מבחן לרמתו של אדם כעיתונאי, משום שכל עיתונאי ראוי לשמו היה מפרסם את הדברים. בפני לוי ועמיתיו לא עמדה השאלה אם לפרסם את הרצח או לא. הדברים צולמו והתפרסמו. זה איננו מבחן לרמתו המוסרית או האנושית של אדם, משום שכל מי שראה את הזוועה הזדעזע, וחוץ מפסיכופתים לא ייתכן שיש נכשלים במבחן כזה. על החלק השלישי של המבחן מוטב לא להרחיב את הדיבור.
אם אתה לא בן-אדם, לא ממש מעניין אם אתה "ישראלי", מה שזה לא אומר, ואני מקווה שברנע לא נזקק למפלטו האחרון של הנבל.
גדעון לוי, עמירה הס והמושמצים האחרים בכתב הפלסתר של ברנע עומדים יפה במבחן האמיתי של כל עיתונאי שעושה את מלאכתו נאמנה. הם מדווחים על התחום שעליו הם מופקדים בלי לשקר, בלי לעוות את הממשות לצרכים אידיאולוגיים, בלי להסתיר את דעתם. בזכותם יודע כל מי שקורא עיתון את המחיר שהפלסטינים ואנחנו משלמים על הכיבוש המטומטם שממשלות ישראל מתעקשות להמשיך בו. אומץ לבם האישי וההתמדה שבה הם ממלאים את תפקידם הלא פופולרי, שבוע אחרי שבוע, מעידים עליהם גם כבני-אדם.
אם אפשר בכלל להתייחס אל הרצח ברמאללה או אל איזה שהוא מאורע אחר (נורא ככל שיהיה) בתור "מבחן", אולי זה המבחן שמבדיל בין גזענים לבין אנשים הגונים. אנשים הגונים מבינים שכל אספסוף, ערבי או לא ערבי, מסוגל בתנאים מסוימים לעשות מה שהרוב הגדול של האנשים שמרכיבים אותו לא היה עושה. גזענים הופכים את זה בו במקום לעדות נוספת למה שהם מאמינים בו ממילא – שהערבים לא בני-אדם. במבחן הזה יותר מדי אנשים בכלי התקשורת שלנו התגלו כגזענים. וברנע ביניהם.
הכותב הוא סינולוג ומתרגם
גיליון 30, ינואר 2001