במדרחוב של כפר-קאסם, באחר-הצהריים של יום הבחירות, הקלפיות ריקות ובתי-הקפה מלאים. יושבים בהם גברים בלבד, כמנהג המקום. בחלק מהשולחנות משחקים קלפים. באחרים שש-בש. הטלוויזיות, שלא כמנהג המקום, פתוחות על ערוץ 2 בעברית. הקול מושתק. גם בכפר-קאסם גילו את העובדה, שבערוץ 2 הדיבורים רק מפריעים להבנת התמונה.
מצב הרוח: אושר עילאי, מסוג האושר שממלא אדם כאשר נודע לו שהמורה שזרק אותו בילדותו מבית-הספר חטף פתאום איידס. האם מישהו כאן מתכוון להצביע, אני שואל, התשובה היא צחוק כללי. לא נצביע, אומר אחד, ואם נצביע, נצביע שרון.
למטה ברק היה גימיק אחרון, נשק יום-הדין, שהופעל ביום הבחירות: בעשרות אלפי בתי במגזר הערבי צלצל הטלפון. "ראש הממשלה אהוד ברק מבקש לדבר איתך", אמר הקול מעבר לקו, ואז עלה ברק על הקו. הוא דיבר בערבית, ביקש יפה סליחה על הרג 13 הערבים באירועי אוקטובר וקרא להצביע בעדו. "אמא שלי זקנה", סיפר אחד, "היא הרימה את הטלפון ונבהלה. אמרה לי, שמעתי אותו מדבר בטלפון, כל הזמן בוכה".
הוא סיפר את הסיפור בחדוות ניצחון. "מה אתה מופתע", אמר, "אפילו המשיח לא יציל אותו".
עמדנו ליד הדלת של קלפי 003, בקומת הקרקע של בית-הספר השכונתי. לשמע הסיפור עזבו את שולחנם חברי ועדת הקלפי ויצאו לפרוזדור. כולם דיווחו בגאווה שהם עושים את עבודתם למען הכסף. כבוחרים, הם נחלקו לשניים: אלה שהחליטו לא להצביע כלל, ואלה שהחליטו לשים במעטפה פתק ועליו לרשום את מחאתם. הטקסט המוביל היה: "לא נשכח, לא נסלח".
סרבנות ההצבעה של הבוחר הערבי בבחירות 2001 לא הפתיעה. היא דווחה ונידונה בהרחבה בשבועות שקדמו לבחירות. הפתיעה השמחה המופגנת שנלוותה לה. לא היה כאן רק אקט של מחאה. היה כאן אקט של שחרור. זאת היתה הגרסה הכפר-קאסמית למסיבת-התה של בוסטון.
השמחה היתה, אולי, הסיפור המוחמץ ביותר בסיקור הבחירות האלה. לאחר ארבעה חודשים קשים, מלאי בשורות רעות לכולם, אנשים רצו לראות את ראש הממשלה הזה הולך, ולוקח את הנאחס אתו. לא היתה כאן בחירה, במשמעות הפשוטה של המלה. היה כאן גירוש שדים. רגע פרסום המדגם היה אחד הבודדים בתולדות המדינה שבו התאחדו לצהלה אחת נוואף מכפר-קאסם, תהילה מקדומים, לילך משינקין, מוישה מבני-ברק, יוסף מהרנוף, סווטלנה מבאר-שבע, אריה ממעשיהו, שמוליק מקצרין, סם מסביון. סביר להניח שרבים מאלה שהצביעו ברק הצטרפו גם הם לשמחה הכללית. אם לא באותו ערב, שבוע אחר-כך.
כל מערכת בחירות בארץ מסתיימת בהכאה על חטא של התקשורת: ניפחנו, עיוותנו, פקששנו, הלכנו שולל אחר הביפרים שלנו. ההכאה על חטא היא חלק מהריטואל. אלא שהפעם, אולי בגלל אופיין החד-פעמי של הבחירות האלה, רשימת ההחטאות ארוכה וקשה במיוחד. לא רק אהוד ברק לא ירצה לזכור את בחירות 2001.
פאשלה: מרוץ הסוסים
ההנחה המובלעת בסיקור של כל בחירות לקוחה מעולם הספורט: מדובר בתחרות, שמתחילה מנקודת זינוק שווה ומתנהלת בתנאים שווים, כשהמנצח הוא מי שרץ הכי מהר. השאלה המעניינת היחידה היא מי מקדים את מי.
ההנחה הזאת בעייתית בכל בחירות, אבל הפעם היא היתה מוטעית לחלוטין. התחרות לא התחילה מנקודה שווה ולא התנהלה בתנאים שווים. במבט לאחור, ספק אם מה שראינו היה בגדר תחרות. מועמד אחד לא רץ לשום מקום. המועמד האחר רץ לכל מקום, אבל הקרב המר שניהל היה נגד השמאל במפלגתו.
ברק התלונן, שהנושא היחיד שמעניין את התקשורת הוא המרוץ: מצבו בסקרים לעומת מצבו של שרון. התקשורת, אמר, מתרכזת בשוליים. היא לא מתעניינת במהות, בתוכניות, בהשקפות.
היה גרעין של אמת בטיעון הזה, אם כי לאו דווקא בדרך שהציג אותו ברק. לא היה הרבה שכל באלפי המלים שנשפכו על הפער בסקרים. בעיצומו של הקמפיין פגשתי את סטנלי גרינברג, הסוקר של ברק. הוא ניסה להישמע אופטימי. שאלתי אם נכון ששרון יושב בסקרים שלו על מעל לחמישים אחוז, ולא ירד מחמישים אחוז אפילו פעם אחת. נכון, אמר במבוכה. אולי לימדו, אמרתי, להסתכל רק על המספר הזה. כל השאר לא חשוב.
יכול להיות שאתה צודק, אמר גרינברג, אבל מטה ברק המשיך למרוח עיתונאים על הפער, שערב הבחירות עתיד להצטמצם פלאים.
פאשלה: יום כיפור של הסוקרים
הסוקרים חזו את מפלתו של ברק, והוא באמת נפל. נכון? לא נכון. רוב הסקרים המוקדמים דיברו על פער של פחות מ-20 אחוז. תוצאות המדגם חזרו, פחות או יותר, על נתוני הסקרים – פער של פחות מ-20 אחוז. בפועל דגדג הפער את 25 האחוזים.
יש כל מיני תיאוריות על סיבות הטעות הענקית הזאת. כצפוי, מאשימים את הבוחרים. הם שיקרו. במקרה הזה יש מקום לחשוד דווקא בסוקרים. העובדה שהתוצאות בשני המדגמים היו גם זהות וגם מוטעות מעוררת אי-נוחות. האם כדי להבטיח את עצמם מביקורת מוצאים הסוקרים דרך לתאם מספרים ביניהם? האם היתה להם תחושת בטן, שפער של רבע מאה בלתי אפשרי, ולכן מיתנו את המספרים?
הסוקרים מכחישים כל חשד. תשובות יש להם למכביר, אבל את העובדות אי-אפשר לשנות: פער של חמישה אחוזים בין ההצבעה בפועל למדגם הופך את המדגם לבדיחה סטטיסטית. דליה איציק אמרה שהבחירות האלה יהיו יום-כיפור של הסוקרים. בשורה האחרונה היא צדקה.
פאשלה: עסקת ברק-שרון
לאורך מערכת הבחירות צצו שמועות על עסקה סודית בין ברק לשרון. העיתונאים, שנחשפו שעה-שעה למסע ההכפשות של מטה ברק על שרון, לא התייחסו לשמועות ברצינות. הרי לא סביר שמי שטוען שניצחון של שרון ידרדר את ישראל למלחמה נוראה ולהשתלטות של מאפיה רוסית, וששרון הוא מת מהלך, יסכם אתו בחשאי על הצטרפות לממשלתו.
למרבה הצער, בפוליטיקה לא כל מה שסביר נכון. ביום שני בערב, 12 שעות לפני פתיחת הקלפיות, קרא ברק לפרס ושכנע אותו להצטרף יחד אתו לממשלת אחדות. מעניין לדעת מה דובר בינו לבין שרון לפני שקרא לפרס.
פאשלה: החפרפרת
מערכת בחירות מוכרים היחצ"נים לכתבים סיפור על חפרפרת שהושתלה כביכול במחנה היריב, ומוסרת להם מראש את כל סודות שידורי התעמולה שלו. התרגיל הזה טוב בעיקר ליחסי-הציבור של היחצ"נים. בבחירות האלה הליכודניקים קפצו ראשונים: יש לנו חפרפרת באולפני העבודה.
סיפור החפרפרת הוא דוגמה אחת לדמיון המפותח של משווקי המועמדים, ולנכונות שלנו, הכתבים, לקנות מהם כמעט כל סחורה. אנשי ברק התמחו במחלותיו הסופניות של שרון ובתככים מסמרי השיער של פרס. סיפור אחד נכון שהוציאו היה על הפגישה של עומרי שרון וחבורתו עם מוחמד ראשיד, איש הכספים של ערפאת, בווינה. יוני קורן, המשווק של ברק, שמע אותו מפי חיילת שלו לשעבר, שעובדת עכשיו בנתב"ג. אלדד יניב, ראש המטה של ברק, ארז את הסיפור כמשא-ומתן על חידוש פעולת הקזינו ביריחו, וכך מכר אותו לערוץ 1.
פאשלה: הפעם היא הגזימה
אהוד יערי החליט לפני שנים לנסות למתוח כל מי שמטלפן אליו. הוא היה מרים את הטלפון ואומר: "שגרירות סוריה שלום". איש לא הקשיב לאמירה המפוצצת, גם לא אמא שלו. הקורא מוזמן לנסות את המתיחה על הפונים אליו: הוא ימתח רק את עצמו.
מפלס הקשב באוויר הישראלי נמוך מאוד. מפלס הקשב בראיונות הפוליטיים בטלוויזיה נמוך עוד יותר. כמוהם כחילופי אש בין בית-ג'אלה לגילה: הצד האחד יורה, כאילו, והשני משיב אש, כאילו, אל מקורות הירי, ושניהם אינם מפיקים דבר, לבד מרעש.
סגנון הראיונות משתלב היטב בטון המתנשא, המזלזל, המבטל, טון גלי-צה"ל, של הפרשנים מהאולפן. יש אומרים שהטריפ התקשורתי שלוח הרסן הזה מכרסם בחוסנה של הדמוקרטיה. אני לא בטוח. מה שבטוח, הוא אוטם את אוזניהם של הצופים.
הפעם נפלה בפח אילנה דיין, הרהוטה בין מגישי הטלוויזיה.אחרי עשרות ראיונות נואשים הגיע ברק גם אליה. הוא ניסה לדקלם את מסריו, והיא סתמה לו את הפה כדי להודיע שלאחר התוכנית ישודר פרק של "זינזאנה". בסך-הכל, לברק לא היה מה לומר וגם לא לדיין. היתה כאן הפגנת כוחנות לשמה. דיין, מודעת כתמיד לדימוי הציבורי שלה, הזדרזה לבקש סליחה. מונולוג הסליחה שלה, בקלוז-אפ, היה יצירת אמנות. הוא יכול היה לשמש פרומו נהדר לתוכנית מעמיקה על התנפחות התקשורת. אבל למה להפיק תוכנית מעמיקה, כשיש יופי של פרומו.
פאשלה: מי אתה אהוד
אהוד ברק לא נפל לכאן מכוכב אחר. עיתונאים מתחככים בו מאז מלחמת לבנון, לפני קרוב לעשרים שנה. אחדים נשבעו לו אמונים עוד קודם, כשהיה מפקד סיירת מטכ"ל.
שוב דבר בהיכרות הארוכה הזאת לא סייע להם להעריך נכונה את התנהגותו של ברק כראש ממשלה. אף פרק בספרים-מטעם ושלא-מטעם על ברק לא רמז לכך. הדעה השלטת היתה שהאיש חכם, אולי אפילו מחונן, מנוסה, רציני, אמין וישר. אמנם הוא לא פוליטיקאי משופשף, אבל במקומותינו גם הבעיה הקטנה הזאת יכולה להיחשב למחמאה.
אני כותב בלשון "הם" רק מחמת הנימוס. הייתי צריך לכתוב "אני". ברק הוא טעות מקצועית קשה שלי. הקשבתי לדבריו מאות פעמים. ראיתי אותו במדים, בחליפות, בסווט-שרט, בלילות ארוכים של טיסות טראנס-אטלנטיות ובנסיעות ארוכות בכבישי הארץ. כתבתי עליו מאות אלפי מלים. ספק אם הבנתי באמת את האיש, את מערכת הערכים שלו, את סדר העדיפויות, את המנגנון השכלי שמביא אותו אל החלטותיו.
מה שהתגלה בברק צריך ללמד את כולנו פרק בצניעות. "אנחנו", אני כותב רק מחמת הנימוס. הייתי צריך לכתוב "אני". היומרה העיתונאית להקיף אדם ב-300 מלים, ולעשות את זה שעות, לפעמים דקות, לאחר האירוע, בביטחון שאין עליו עוררין, היא צ'ק שלעתים קרובות אין לו כיסוי. כתבתי על ברק, לאחר ההחלטה – הזמנית – שלו לדבוק בכיסא שר הביטחון, שמאדם שבנה את הקריירה שלו על זכרונם של הבריות, הוא היה לאדם שבונה את הקריירה שלו על השיכחה. ברק עוד יכול להפריך את המשפט הזה, אבל אנחנו, מי אנחנו (אני כותב "אנחנו" רק מחמת הנימוס).
גיליון 31, מרץ 2001