מעונן חלקית: למרות הררי המלים שנשפכו בשבועות האחרונים על אודות אריאל שרון, נדמה שעומד בתוקפו הקושי לפרש אותו: האם הוא זאב בעור של כבש או כבש בעור של זאב? הקושי הזה פוגע לא רק בחדוות היצירה של העיתונאים, אלא גם, ובעיקר, בגאוותם. שרון לא צנח אל ראשות הממשלה מהמאדים. יש עיתונאים שמכירים אותו, ומסקרים אותו, עוד מפעולות התגמול של תחילת שנות החמישים של המאה שעברה.

שרון, בלי שום כוונת עלבון, הוא מותג לאומי ממש כמו השוקולד הקלאסי של "עלית", ההוא עם ציור הפרה והעטיפה האדומה: נדמה שהיה כאן תמיד. אף על פי כן - וגם כאן הדימוי המתבקש הוא אותו שוקולד אהוב של "עלית" - הוא לא איבד את היכולת להתחדש. אם לא בהרכב הקלורי - בטעם, ואם לא בטעם - באריזה.

ערב הבחירות ומיד לאחריהן נפוצו שמועות על מהפך יוני שחל בנפשו של שרון. אמרו שהוא מוכן לתמוך בהפרדה חד-צדדית בין ישראל לפלסטינים, שתהיה כרוכה בנסיגה מרוב השטחים; אמרו גם שהוא מוכן לפנות התנחלויות בודדות, בגב ההר וברצועת עזה. המדקדקים ידעו לציין את שם ההתנחלות הראשונה ששרון יפנה: נצרים.

במרץ יצא שרון לראשונה לארצות-הברית כראש ממשלה. ערב הנסיעה פרסם זאב שיף, הפרשן הצבאי של "הארץ", ידיעה מקדימה, מה שנקרא בלשון המקצוע "הרמת מסך". שרון, כתב שיף, יביע בשיחותיו בוושינגטון נכונות לפנות התנחלויות ברצועת עזה. שיף הוא אחד העיתונאים האמינים והממוסמכים ביותר בישראל, עיתונאי ששמו הולך לפניו בכל העולם. הוא לא יפרסם ידיעה אלא אם כן קיבל אותה ממקור מהימן, ובדק אותה עם מקורות נוספים.

הביקור של שרון בבית הלבן עבר בשובה ובנחת, כיאה לביקור של מנהיג ידידותי. המארחים לא דרשו משרון דבר, והוא לא נתן להם דבר, לא כדמי קדימה על חשבון הסכם עתידי ולא כעירבון לקראת הסכם סופי. להפך: בשיחות רקע שקיים עם עיתונאים, הסביר מדוע הוא מתנגד לתוכניות ההפרדה. הן אינן ניתנות לביצוע, אמר, במיוחד לא בירושלים. הוא גם אמר שכל אחת מההתנחלויות חייבת להישאר במקומה. יצהר וברכה ואיתמר חיוניות מבחינה בטחונית. נצרים חיונית לפיקוח על הנמל הפלסטיני שיוקם בעזה. כפר-דרום עצרה בגבורה את הכוחות המצריים שפלשו לארץ ב-48'.

ערב החג השני של פסח, באפריל, העניק שרון ראיונות חג לשלושת העיתונים היומיים. ארי שביט, "הארץ", שאל אם שרון יסכים לפנות יישובים במסגרת הסכם אי-לוחמה. שרון היה חד-משמעי: "לא. בשום פנים ואופן לא".
גם לא יישובים מבודדים כמו נצרים, שאל שביט.

"לא", השיב שרון. "בשום מחיר. בשביל מה? לנצרים יש חשיבות בטחונית עצומה".

הטון הנחרץ בדבריו של שרון מזמין שאלות. האם ייתכן ששרון החדש, איש הפשרות הכואבות, לא היה אלא המצאה של יחסי-ציבור, שנועדה לרכך את הדימוי שלו בעיני הבוחר הישראלי ובעיני הממשל האמריקאי? או לחלופין, האם ייתכן שעיתונאים או מקורותיהם ראו מהרהורי לבם, וייחסו לשרון מה שלא עלה מעולם על דעתו? או לחלופין, האם ייתכן ששרון סובל מפיצול אישיות, ומופיע פעם כד"ר ג'קל, ופעם כמיסטר הייד?

שיף סירב לחשוף באוזני את מקורותיו. זוהי זכותו, כמובן, ואף חובתו. בדיקות שקיימתי ללא עזרתו הובילו אל רובי ריבלין, אז ראש סיעת הליכוד בכנסת ונאמנו של שרון בשליחויות פוליטיות כאלה ואחרות, והיום שר התקשורת.

ריבלין שוחח על השינויים בעמדותיו של שרון עם רבים וטובים: חברי כנסת, בוחרים, עיתונאים ודיפלומטים זרים, ביניהם אנשי השגרירות האמריקאית. הוא לא ניהל את פגישותיו במחתרת. שרון ידע, כנראה. שירות המודיעין הפוליטי שלו, מהמשובחים בשוק, לא נוטה להירדם בשמירה. מכל מקום, שרון לא השמיע באוזני ריבלין מלה אחת של נזיפה.

ריבלין היה מעורב במשא-ומתן שניהל שרון בסתיו עם אהוד ברק, במגמה לצרף את הליכוד לממשלה בראשות העבודה. לטענתו של ריבלין דובר במשא-ומתן על פינוי 17 יישובים, ביניהם כדים וגנים בגזרת ג'נין, שא-נור בצפון השומרון, ותקוע, סמוך לגוש-עציון. הפינוי נועד לאפשר את צירוף כל השטחים המכונסים באזור B לאזור A שבשליטתם המלאה של הפלסטינים. המתנחלים המפונים אמורים היו להשתכן קבע בגושי התיישבות תחת ריבונות ישראל.

תוכן המגעים עם ברק דלף החוצה. 11 חברים מודאגים בסיעת הליכוד דרשו דיון בסיעה. בדיון אמר שרון שהוא תומך בהצטרפות משום שהממשלה עתידה לקבוע את גבולות ישראל לתקופה ארוכה מאוד. הליכוד חייב להיות בממשלה כדי להשפיע על המפה.

הקול היה קולו של שרון, אבל הניתוח, המלים, היו של ברק. ריבלין העריך שכך מדבר אדם שמניח שהמפה עומדת להשתנות. כך לא מדבר אדם שמקדש את המפה הקיימת. גם מפגישות שקיים שרון עם צמרת יש"ע עלתה תמונה דומה: שרון מוכן לשקול פינוי של התנחלויות מבודדות במסגרת הסכם.

הפרשנות של ריבלין הרשימה את הדיפלומטים בשגרירות ארצות-הברית בתל-אביב. הם הניחו שריבלין מדבר בשם שרון, ברשות ובסמכות, ומיהרו להבריק את הדברים לעמיתיהם בוושינגטון.

אלא שבמקביל קיים שגריר ארצות-הברית בישראל, מרטין אינדיק, פגישות בארבע עיניים עם שרון. בפגישות האלה שרון לא אמר, גם לא רמז, שהוא מוכן לפנות התנחלויות. האמריקאים התקשו להעריך מפיו של מי מדבר שרון האמיתי: מפי ריבלין או מפי הגבורה.

מאז הבחירות ביקשתי פעמים אחדות את שרון להבהיר את עמדתו. הוא אמר בעקביות שהוא מתנגד להפרדה ולפינוי יישובים. אין לו מושג, אמר, מי המקורבים שדיברו בשמו. אף אחד לא הוסמך על-ידו לעשות זאת.

לכאורה, הכחשה חד-משמעית. בכל זאת מצליח שרון מפעם לפעם לבלבל אותי. הפלסטינים טיפשים, הוא נוהג לומר. הם יכלו לקבל אצלי מה שאחרים לא יוכלו לתת להם אף פעם.

מה הוא מוכן לתת הוא מסרב לומר. לא חושפים מראש קלפים במשא-ומתן, הוא אומר. אם אומר עכשיו, כאילו כבר נתתי.

ייתכן ששרון שומר אצלו כמה הפתעות מהממות. לא צריך להיות ספקן גדול כדי להניח שכוונתו אחרת: להשיב לעצמו משהו מהעמימות, ששירתה אותו כל-כך יפה עד שהחליט לפתוח את סגור לבו במוספי הפסח. שרון מאוד מתוחכם, כשהוא רוצה.

▪ ▪ ▪

בהיר: הפרשן המשפטי של "מעריב", משה נגבי, פוטר מתפקידו על רקע סירובו המתמשך לכתוב על הפרשיות הפליליות הקשורות במו"לים שלו, משפחת נמרודי. נגבי הוא לוחם קנאי למען שורת הערכים שמכונסת תחת המונח "שלטון החוק". לעתים קרובות הטיעונים שהוא מעלה משכנעים אותי. לפעמים אני פחות בטוח. כקורא, הייתי מבקש שיהיה ספקני יותר ונחרץ פחות. עניין של מזג, כנראה.

אבל משפחת נמרודי לא פיטרה את נגבי בגלל מזגו. היא פיטרה אותו משום שהמאבק הציבורי והמשפטי שהיא מנהלת שינה את פניו. שנה ורבע ישב עופר נמרודי במעצר. עכשיו, כששוחרר, הוא יכול לעשות את חשבון עתידו. חוק דרעי חותך לחצי את עונש המאסר שיוטל עליו. אם תיחתם עסקת טיעון או יתקיים משפט, הסיכון שיחזור לכלא איננו גדול.

אין, לפיכך, לנמרודים סיבה להתבייש. ידיהם חופשיות. כל עוד היתה להם בושה, החזיקו בנגבי בחירוק שיניים. הלכה הבושה. הלך נגבי.

נגבי ימצא, כך צריך לקוות, את מקומו המכובד בכלי-תקשורת אחר. מקומה של הבושה פחות בטוח. הנמרודים הם המלך מ"בגדי המלך החדשים", מינוס הבושה. אנחנו עירומים, הם אומרים לעיתונאים שלהם, ועכשיו שקו לנו.

יעקב נמרודי פרסם ב-15 באפריל בעמודי החדשות של "מעריב"מאמר בגנות העיתונאי שפיטר. בדרך-כלל נמרודי מפרסם משלים וחידות בעיתונו. לא הפעם. אובדן הבושה סייע לו לנסח מאמר בהיר מאוד, אחד הבהירים שפרסם מעודו.

הוא מאשים את נגבי ב"חוסר יושר אישי ואינטלקטואלי מהדרגה הנמוכה ביותר", ב"שקרים", ב"עזות מצח", ב"חוסר משמעת" וב"יריקה לבאר שממנה שתה לרוויה במשך שמונה שנים".

על-פי העובדות שמתאר נמרודי, נגבי לא ירק לשום באר. חטאו היה הפוך: הוא סירב לירוק. אם עיתון הוא באר, הבאר הזאת משותפת לכולם: למו"ל, לעורכים, לכתבים, לקוראים. מי שירק לבאר המשותפת היה עופר נמרודי, בעבירות שהורשע בהן ובעבירות שעליהן הוא עומד לדין.

כאשר עוררו גילויי פרשת נמרודי מהומת אלוהים בתקשורת הישראלית, הביעו עיתונאים רבים את המשאלה שהמשפחה תמכור את העיתון ואת מאחזיה בערוצי הטלוויזיה, ותמקד את כשרונותיה בתחומים אחרים. המשאלה הזאת היתה מוגזמת, כנראה. צריך היה לבקש פחות: שהסיבוב השני, הקשה, של עופר נמרודי בכלא יעלה קצת סומק על לחיי המשפחה.

גיליון 32, מאי 2001