הפינג והפונג

אחר צהריים אחד בישר הביפר שלי ברטט שהגברת ק' מהעיתון "העיר" מאוד מעוניינת לדבר איתי. מחמת הנימוס, אולי גם הסקרנות, החזרתי צלצול. במה אני יכול לעזור, שאלתי.

ק', פעילה-יעילה, עמדה על זכותה לעזור לי. העיתון, אמרה, עומד לפרסם ראיון שעשה אורי משגב. המרואיין אמר עליך כל מיני דברים. אמרו לי להקריא לך ולקבל תגובה.

אמת דיברה: אורי משגב הוא אחד מכתבי "העיר". שאלתי אותה, מחמת הנימוס, אולי גם הסקרנות, מדוע מר משגב איננו מטלפן אלי בעצמו. אמנם הוא כתב בכיר, שכבר איננו עוסק בזוטות, אבל בכל זאת.

הוא נסע לאמריקה, אמרה ק' בצער.
מה, לתמיד? נבהלתי.
לא יודעת, אמרה. הוא חי עכשיו באמריקה.
ונניח, התעקשתי, שהדברים שאתם עומדים לפרסם הם בדותות חסרות שחר, פרי של מוח קודח ודמיון פורה. האם לא כדאי שהעיתונאי שלכם, שעיתונאי כלשהו, יבדוק אותם לפני פרסומם?
אבל הוא באמריקה, הרימה הנערה את קולה בייאוש.
לא ידעתי אם הייאוש נובע מגעגועים לכתב שנטש את המולדת, מהקושי להיפטר ממני או מכך שבמרכזיית הטלפונים ב"העיר" נחסמה אופציית האפס-אפס.
נפרדנו כידידים.

המשימה שק' המסכנה נקראה לבצע מכונה בשפה המקצועית "תגובון". מישהו, לא חשוב מאיזו רמת אמינות, פולט משהו על מישהו אחר, ואז העיתון פונה אל המישהו האחר בטלפון, מצטט ודורש תגובה .המישהו האחר מתחמם, אני אראה לו, ומכניס חזרה. פינג מכה את פונג. פונג מכה את פינג. פינג-פונג עושים אייטם, כמה אייטמים עושים מדור, וכמה מדורים עושים עיתון, ומאפשרים לחברים לבלות את הקיץ בסבבה, על שפת הים, במקום לבזבז את זמנם היקר באיסוף עובדות להשכלת הציבור.

לכאורה, שיטת התגובונים היא תמצית העיתונות ההוגנת. זכות המלה האחרונה, או הלפני האחרונה, ניתנת למותקף. למעשה, ההפך הוא הנכון. תפקידו האמיתי של התגובון הוא לעתים קרובות להכשיר את השרץ. כמו ס', הרכילאית של אחד המקומונים, שהתמחתה בטכניקה הבאה: היא מטלפנת אל ביתו של אדם ואומרת: יש לי שאלה לא כל-כך נעימה אליך. האם נכון שעזבת את הבית? האיש, שמעולם לא עלה על דעתו לעזוב בית כלשהו, ובוודאי לא את ביתו, מתיישב על הכיסא הקרוב, מוכה הלם. הוא חש בצורך עז, לאו בר-כיבוש, להכחיש, להסביר, לסכל את האיום הנורא שנחת פתאום על שארית חייו. הוא מדבר ומדבר, לא סותם את הפה, וס' מסודרת: מצד הפרנסה, יש לה אייטם. מצד הנשמה, היא עשתה מעשה טוב, היא הושיטה יד עוזרת לאדם במצוקה.

פיתוח אחר של שיטת התגובון נפוץ בענף הרבה יותר חשוב ומכובד של המקצוע: כתבות התחקיר. הכתבה מציגה אדם מסוים, או ארגון מסוים, כשקרן, מושחת ונבל. היא מפרטת את חטאיו באלפי מלים קשות. בסיומה, בתוך מסגרת דקה וחיננית (או, בטלוויזיה, בדברי הסיכום הנמלצים של המגיש), נאמר: פנינו אליו, העברנו לו רשימה של שאלות וביקשנו תגובה. הכל שקר וכזב, הוא אמר לנו באמצעות פרקליטו, וזהו סוף המסגרת.

סוגיית התגובה עולה לעתים קרובות לדיון בבתי-הדין של מועצת העיתונות, בתוכניות התקשורת למיניהן ובבתי- המשפט. הפסיקה לא דרקונית, לפעמים מגנים עיתונאי על שלא ביקש תגובה ולפעמים סולחים לו ,אבל נדמה שהכוונה ברורה: זכות התגובה היא הבסיס האלמנטרי לעיתונות הוגנת, מאוזנת ופתוחה.

זה נכון, כמובן. ובכל זאת עולה השאלה, איך מפחיתים במשהו את הניצול לרעה. ייתכן שבמקום להדגיש את הצד הפורמלי, אם פנה הכתב לבקש תגובה או לא פנה, מוטב להדגיש את הצד המהותי: אם הכתב עשה כמיטב יכולתו, במגבלות הזמן והמקום, להגיע אל מירב העובדות הזמינות. אם נתן למגיב הזדמנות הוגנת לקלקל לו את הקונספציה, או שמא, בעזרת שיחת טלפון של כלום שעושה מישהו אחר, הוא סידר לעצמו אליבי.

חוקי השוק

כל נהג יודע שמשהו השתנה בכבישי הארץ בשנים האחרונות. בצמתים המרומזרים מתרוצצים עכשיו, בין מכונית למכונית, מקבצי נדבות. חלקם נרקומנים, חלקם אלכוהוליסטים, חלקם מתרימים חרדים. הם עוברים מנהג לנהג, דופקים במרץ על החלון ודורשים כסף. הנהגים נותנים, מתוך חולשה, מתוך מבוכה, לפעמים בגלל חשש להיראות קמצנים בעיני הילדים.

כשמתחלף הרמזור לירוק, מוצאים את עצמם הקבצנים לעתים קרובות בין מכונית למכונית, חוסמים את התנועה, מסכנים את עצמם, מסכנים את הנהגים.

יש נהגים שמצפים שהעיריות או המשטרה יסלקו את המטרד. הם טועים. שוק הנדבות, כמו כל שוק, נשלט על-ידי חוקי ההיצע והביקוש. הדרך היחידה להיפטר מהקבצנים היא להפסיק לתת. ביום שבו הנהגים, כל הנהגים, יסרבו לפתוח את החלון, הקבצנים ייעלמו מהאופק.

הוא הדין במנהלי החדשות בערוצי הטלוויזיה, ובהתמודדות הכושלת שלהם עם שורה של קבצני תקשורת. אין כאן העדפה פוליטית. רק העדר אופי וביטחון עצמי, וחוסר יכולת לעמוד מול היד שדופקת על החלון .בערוצים הישראליים, בממלכתי ובחצי-ממלכתי, לא יודעים לומר לא. לא יודעים לומר לא לעזמי בשארה, הפודל של אסד, למרות שבמגזר הערבי בישראל יש דוברים לא פחות רהוטים ממנו; משתפים פעולה עם תנאים שמציבה הרשות-הפלסטינית, ולא מספרים על כך לצופה; ומתמסרים לקולניים שבין המתנחלים. מי שרוצה זמן שידור יקבל זמן שידור. מי שרוצה שליטה בחומר יקבל שליטה בחומר. מי שרוצה כסף יקבל כסף. אין תכתיב ששני הערוצים לא ייכנעו לו - ועוד יתפארו שתפסו סקופ.

ביום שלישי, ה-29 במאי, נרצח סמוך לאיתמר שבשומרון גלעד זר, תושב ההתנחלות. ראש הממשלה אריאל שרון מיודד זה שנים רבות עם אבי הנרצח, משה זר. ביום רביעי בערב הוא הגיע לביקור תנחומים בבית ההורים בהתנחלות קרני-שומרון.

כתב הערוץ השני, אילן לייזרוביץ, פנה באותו יום אל ראש המועצה המקומית קרני-שומרון, הודי ליברמן. הוא הציע שאחד המתנחלים יצלם בווידיאו את המפגש. סידור דומה הופעל בהצלחה שבועות אחדים קודם לכן כאשר הקבינט הבטחוני ערך ביקור תנחומים בהתנחלות עופרה. אז שילם הערוץ השני כסף תמורת הסרט. גם הפעם סוכם על תשלום: 500 דולר.

ליברמן רתם למשימה את תושבת המקום רחל שנרב, שתחום התמחותה צילומי ימי הולדת בגני ילדים התנחלויות. שנרב, אשה לא צעירה, לקחה את התפקיד ברצינות. עם מצלמת וידיאו ביתית בידה היא דילגה באומץ מצד אחד של הסלון לצדו השני, כשמולה חגה עוד אשה אחת, חמושה ברשמקול.

הכתבים והצלמים הורחקו מהמקום מראש. אני, שהתלוויתי לראש הממשלה, הורחקתי בגסות דקות אחדות לאחר ששלפתי פנקס. לא היה כאן שום דבר אישי. יועץ התקשורת של שר הביטחון, ירדן ותיקאי ,שנלווה אל ביקור התנחומים של השר שלו ארבעה ימים לאחר מכן, הוציא גם הוא פנקס, נחשד כעיתונאי ועמד בפני טקס גירוש דומה. לדברי המעורבים בעסקה, תמורת הסרט עם פואד הציעו הפראיירים מהערוץ הראשון 700 דולר.

מנהל חברת-החדשות של הערוץ השני, שלום קיטל, היה כל-כך גא בסרט שקיבל, שהקדיש לו שש וחצי קות במהדורת החדשות למחרת בערב - למעלה מרבע מהדורה. הוא לא עשה מה שכל תחנת טלוויזיה רצינית בעולם היתה עושה: הוא לא צירף לסרט כתובית שאומרת, "צולם ונמסר על-ידי מקורבי המשפחה".

קיטל גם נמנע מלצרף לכתבות שמשגר סלימאן אל-שאפעי מעזה את הכתובית: "בפיקוח ובצנזורה של הרשות-פלסטינית". הוא נמנע מלעשות זאת למרות שנציב תלונות הציבור של הרשות השנייה ודוברת הרשות מודים שהכתבות מצולמות בפיקוח הפלסטינים, והמידע מצונזר על-ידיהם.

הדילמה שעומדת בפני קיטל ובפני מתחריו מהערוץ הראשון היא מה קודם למה: הגילוי הנאות או האגו. לא במפתיע, האגו מנצח. בגלל האגו לא יודעים צופי הטלוויזיה הישראלים עד היום שרובו המכריע של החומר שראו בשמונת החודשים האחרונים משדות הקרב של האינתיפאדה צולם על-ידי פלסטינים, באורח סלקטיבי, בכוונת מכוון.

לשם השוואה: במשרד ראש הממשלה מועסק זה שנים צוות הסרטה. הצוות, שלושה אנשים, מצלם את ראש הממשלה במסעותיו בחו"ל ובאירועים שונים בארץ. שני הערוצים מסרבים עקרונית לשדר ולו תמונה אחת מצילומי הצוות, גם לא עם כתובית הסבר, בטענה שהם לא טלוויזיה מטעם. מי אמר שהם נטולי עקרונות?

▪ ▪ ▪

הסיפור אולי מביך, אבל סופו אירוני. גורמים שונים בימין הביעו תרעומת על המעורבות הפלסטינית בשידורים מעזה והסתרתה מעין הציבור כאן. התרעומת מהצד האתי היתה מוצדקת. לא כן החשש הפוליטי :הכתבות של אל-שאפעי מעזה לא הפחיתו כהוא זה את הכעס של רוב הישראלים על מעשי הפלסטינים.
אשר לעסקי המתנחלים: פרסום הסכומים עורר גועל אצל רבים מהם. הופעל לחץ מלמטה, והמוכרים ויתרו על רוב הכסף או כולו.

עם זאת, המאמץ לא היה לחינם: הסרט הועתק מהמסך, והוקרן שוב ושוב בתחנת הטלוויזיה של החיזבאללה. מחלקת התעמולה של הארגון השתכנעה שמתנחלים היסטריים, שזועקים "אנחנו מפחדים" ומחרישים בצעקות את ראש ממשלתם, רעים לישראל וטובים לחיזבאללה.

גיליון 33, יולי 2001