באוקטובר באו המכתבים: תמימים למראה, ממוענים אל בכירי התקשורת, ומלאים באבקה לבנה, שמכילה, לפחות בחלק מהמקרים, חיידקי אנתרקס.

התקשורת האמריקאית לא היתה זקוקה לדוורור ישיר כדי לדעת שבמלחמה הזאת היא צד, ושאוסמה בן-לאדן, הוא וממשיכי דרכו, הם האויב. היא משדרת את המסר הזה, במלוא גרונה, מאז ה-11 בספטמבר. מכתבי האנתרקס היו בגדר תוסף-דלק: הם הפכו את הכעס מלאומי וגלובלי למקצועי ואישי, ואת הדאגה המופשטת לגורל העולם לחרדה מוחשית, פרטית, ובמקרים מסוימים לפאניקה. דבר אחד הוא לצאת אל החזית במשימה עיתונאית רבת תהילה. דבר אחר הוא כשהחזית באה אליך, מחופשת למעטפה סטנדרטית בתיבת הדואר הנכנס.

מאז ה-11 בספטמבר עוברת התקשורת האמריקאית קורס מזורז בהתמודדות עם הטרור. זהו מבחן קשה, מפרך, עתיר כשלונות. אנחנו, שחיים במציאות הזאת שנים, מתקשים להעריך את ממדי ההלם, את קשיי הלמידה ואת הזמן שנדרש כדי לכתוב מחדש נורמות עיתונאיות בסיסיות ולייצב קו מערכתי.

מיד לאחר הפיגועים הגעתי לניו-יורק, בשליחות "ידיעות אחרונות". הבאתי משם, כמזכרת, את העמודים הראשונים של שני הצהובונים המקומיים, "דיילי ניוז" ו"ניו-יורק פוסט". גדולתם של שני העיתונים בצמצומם: מלה אחת, מקסימום שלוש, לאורך ולרוחב כל העמוד הראשון, אמורה לתאר, לפרש ולהפיק לקח מאירוע מורכב ומסובך. במובן מסוים הכותרות האלה הן יצירות אמנות. מהו תמצות החיים למלים בודדות אם לא כתיבת שירה. במובן אחר, הן ניפוח המציאות, גניבת דעת ותעמולה גסה. שהרי נאמר, מיטב השיר ­ כזבו.

והנה, העיתונים האלה, שזועקים "רצח המוני" על כל ירי שמסתיים ביותר מגופה אחת, עומדים מול מותם של 6,000, קרוב לבית. עורכיהם לא ידעו את נפשם. "מלחמה", אמרה הכותרת, ושוב, "מלחמה", ו"מסע צלב", ו"הגיבורים" (לכבוד השוטרים והכבאים שחירפו את נפשם במגדלי התאומים), וכמובן, "חי או מת" (לכבוד בן-לאדן, שהנשיא בוש הכריז פרס על ראשו). הטבלואידים היו מגויסים למלחמה הרבה לפני שהנשיא בוש החליט להכריז עליה.

יש בעולם עיתונים שמבקשים להשכיל את הציבור, ויש עיתונים שמבקשים לרגש אותו: כאלה שמדברים אל הראש, וכאלה שמדברים אל הבטן. חובבי הבטן מעדיפים עמוד קטן יותר, טבלואידי, קל לקריאה באוטובוס או ברכבת, ואפילו במקומות אינטימיים יותר שאנשים נוהגים לקרוא בהם עיתונים.

החלוקה הזאת היתה ברורה מאוד בניו-יורק, למחרת הפיגועים. כל עיתון עשה מה שהוא יודע לעשות, אבל יותר. ה"טיימס", אינפורמטיבי, מאופק, שכלתני, הטוב בעיתוני העולם, ידע לשתף את קוראיו בכל פרט, בכל סיפור אנושי, מבלי לדחוף אותם להיסטריה. גם הטבלואידים היו מלאים במידע מאלף, פרי עבודתם של כתבים חרוצים, אבל הוא הוחבא בעמודים הפנימיים. בחוץ היו הפוסטרים.

▪ ▪ ▪

הדילמה העיתונאית הראשונה צצה, אם אינני טועה, בגלל סרט וידיאו, שהראה את קפיצתו של אחד מעובדי המגדלים מחלון משרדו אל התהום. בסרט ראו היטב את גופו ואת פניו, כאשר עשה את דרכו אל המוות. 2-3 תחנות טלוויזיה שידרו את הסרט. הצופים מיהרו למחות, בטלפון, בפקס, בדואל. הם סברו שהשידור פוגע בקורבן ובמשפחתו, ומסייע לאויב. התחנות התנצלו, והבטיחו לא לחזור על הטעות. תחנות אחרות לא שידרו אותו כלל.

על-פי נסיון העבר מותר לשער שכאן היו משדרים, וחוזרים ומשדרים, את הסרט, ואחר-כך מקיימים דיון בשידור חי, בהשתתפות פוליטיקאים, פרופסורים ומנהלי ערוצים, מחליפים עלבונות, משדרים את הסרט שוב, למען הדוקומנטציה, ואחר-כך מסכמים שאולי היתה טעות ובפעם הבאה ננהג אחרת.

ההבדל טמון, אני חושש, במנטליות. העורכים בטלוויזיה האמריקאית חיים על לקוחותיהם. לטוב ולרע, הצופה הוא בעל-הבית. אם הוא עובר לערוץ אחר, הלך הרייטינג.

לעומתם, העורכים בטלוויזיה בישראל חיים על הזובור שהם עושים לעמיתיהם בערוץ היריב. כמו בכביש, כך בטלוויזיה. המטרה איננה להתחרות. המטרה היא להוציא את העיניים. לכן הראו כאן הרוגים ופצועים בפיגועים בשידור חי, חשפו את איבריהם המוצנעים ואת פניהם, וזה לפני שלמשפחות נמסר על האסון; לכן מנחים את הכתבים לעשות ספקולציות מיידיות, לפעמים מנופחות, לגבי מספר הנפגעים" לכן לוחצים על פצועי פיגוע ועל בני משפחה להתראיין ברגעים הקשים ביותר שלהם, ולפעמים, להשלמת העונג, גם עושים אותם ללעג ולקלס.

▪ ▪ ▪

אמריקה היא המדינה הראשונה בעולם שעיגנה את חופש הביטוי בחוקה שלה. בניגוד למדינות אחרות, היא מתייחסת לתפקידה של התקשורת ברצינות. חופש העיתונות כל-כך חשוב, כל-כך מועיל לחברה, שכדאי לסבול למענו פגיעות בביטחון ובאינטרס הלאומי.

פיגועי ספטמבר היו כל-כך קטלניים, שהצליחו לסדוק את הכלל. עיתונאים וצלמים לא הורשו להתקרב אל אזורי האסון. הסיקור היה מבוקר, סטרילי. בודדים ניסו להתחכם, אבל הממסד התקשורתי קיבל את הדין. פעולות חריגות של הממשל, ביניהן פנייה חסרת תקדים לממשלת קטאר לצנזר את רשת הטלוויזיה אלג'זירה, עברו בשקט. התקשורת קיבלה גם, כמעט ללא ספקות, את גרסת הממשל לגבי שאלות מעיקות, בכללן אחריותו הבלעדית של בן-לאדן לפיגועים, טיסותיו המבוהלות של הנשיא בוש ביום האירוע, תוכנית המלחמה, והעיקר, המחדלים המודיעיניים שקדמו לפיגועים.

בישראל היתה עולה תביעה לוועדת חקירה עוד לפני שאחרוני הניצולים היו חוצים את האיסט-ריבר בדרך לברוקלין. אמריקה אטית יותר. החקירה תבוא, באמצעות שימועים בוועדות הקונגרס ותחקירים בתקשורת. היא תהיה קשה ונוקבת. הרפובליקאים יאשימו את ממשל קלינטון, והדמוקרטים את ממשל בוש.

העיתונאים-החוקרים לא ישאירו אבן על אבן. כתבות ראשונות כבר הופיעו. עם זאת, האווירה הכללית בתקשורת אומרת, לא בוער: זה לא הזמן להעסיק את זרועות הביטחון ואת ראשיהן בחקירות. קודם יורים. אחר-כך חוקרים.

ובינתיים, העיתונות מגויסת. ההתגייסות מלאה, גורפת, חסרת מעצורים, לפעמים מרגשת, מעוררת-הערכה בפטריוטיזם הכן שלה, ולפעמים מזיקה ומטופשת. זה מתחיל בדמוניזציה של האויב. האמריקאים, בגלל ריחוקם הגיאוגרפי מזירות הקרב, מרשים לעצמם לנהוג כך בכל מלחמה. האויב הוא מפלצת: היפני, הרוסי, הקוריאני, הוויטנמי, העיראקי. אחר-כך, כשהמלחמה נגמרת, יכול האויב להפוך לידידם הטוב ביותר (רק סרטי קולנוע ישנים, שמוקרנים בהקרנה חוזרת, מעלים באוב את מפלצתיותו).

במקביל לדמוניזציה שעושים לאויב, מעתירים חנופה על ראשי הפוליטיקה האמריקאית. להלן דוגמה, אחת מרבות. טים ראסט הוא מראיין הצמרת של רשת אן.בי.סי. כאשר ראיין את ראש עיריית ניו-יורק רודולף ג'וליאני הוא הציג את כל השאלות המתבקשות, ואז ביקש לסכם את הראיון במשפט. "אני מדבר עכשיו לא כעיתונאי", אמר. "כאזרח ארצות-הברית ותושב ניו-יורק אני רוצה לומר לך, אני מעריץ אותך. תישאר, תישאר...".

▪ ▪ ▪

התקשורת האמריקאית היא, למעשה, התקשורת העולמית. השפעתה גלובלית. אף על פי כן, הרגשות שלה קרובים מאוד הביתה. כשהדברים נוגעים לקיומה של אמריקה, היא לא מהאו"ם.

סי.אן.אן, שמלווה עכשיו את שידוריו בסיסמאות פטריוטיות ובדגל אמריקה, ולא מתבייש לקרוא לבן-לאדן ואנשיו טרוריסטים, היה הרבה יותר מאוזן, הרבה יותר חקרן, כשהטרור פגע בישראלים. מה שמוכיח שלא רק פורנוגרפיה, גם טרור הוא שאלה של גיאוגרפיה.

סי.אן.אן, יחד עם תאגידי תקשורת אחרים, נענה לאחר הפיגועים לבקשת הממשל, וקיבל על עצמו מגבלות סיקור. דבריהם של בן-לאדן ואנשיו לא משודרים, בנימוק הרופף למדי שהם עלולים לכלול בדבריהם הוראות מוצפנות לפעולות טרור.
האם זה אותו סי.אן. אן שהתעקש במלחמת המפרץ לדווח על המקומות בישראל שבהם פגעו הסקאדים, למרות שכתביו ידעו, שהזיהוי מסייע לעיראקים לדייק יותר בשיגור הבא? כן, זה אותו סי.אן.אן.

אנחנו מצויים בתחילתה של מלחמה ארוכה. בשלב הזה לקחה על עצמה התקשורת האמריקאית את תפקיד הצ'ירלידרס - להקת המעודדות. אבל לא לעולם חוסן.

במהלך הדרך תתכרסם, מטבע הדברים, ההתלהבות המלחמתית. עמית אמריקאי הזכיר לי לאחרונה, שגם מלחמת וייטנם התחילה בתחושה דומה, שאמריקה נלחמת על קיומה, ובגל פטריוטי לא מבוטל. זה לא אומר שכל המלחמות האמריקאיות חייבות להסתיים בתוצאות דומות, אבל זה אומר שעיתונאים, לפחות חלק מהם, אינם להקת מעודדות. הם עושים, בסופו של דבר, מה שהם יודעים לעשות: לאסוף חומר, לתחקר, להעלות ספקות, לפרסם את מה שהשלטון מעדיף להסתיר. יקרה מה שיקרה בהרי אפגניסטאן, היצר העיתונאי ינצח.

▪ ▪ ▪

באחרונה התפרסם, בהוצאת בבל, ספרו של ד"ר דני דור "עיתונות תחת השפעה", שסוקר את עבודת העיתונות הישראלית בשבועות הראשונים לאינתיפאדת אלאקצא. הספר הוא המסמך המנומק ביותר בשורה של פרסומים משמאל, שתוקפים את הדעה המקובלת על רוב הישראלים בשנה האחרונה. דור מאשים את העיתונאים בהסתמכות יתרה על גרסאות ישראליות רשמיות, בעיוות המציאות, בליבוי רגשות ובטיפוח שנאה לערפאת ולפלסטינים.

כדאי לקרוא את הספר. הדוגמאות שהוא מביא מאלפות. לקריאה יש טעם נוסף בגלל המהפך שעברה העיתונות האמריקאית, והבינלאומית, לאחר פיגועי ספטמבר. דני דור מצפה שבעיצומה של מלחמת טרור יימנעו עיתונאים מאימוץ גרסה אחת, הגרסה של ממשלתם. שומה עליהם לתת כבוד ומשקל גם לגרסה שכנגד.

בדרך-כלל מותקפת העיתונות הישראלית בגלל ההפך: שלמרות הטרור היא נותנת ביטוי מודגש לגרסה הפלסטינית. אם הישראלים נכשלו במבחן של ד"ר דור, אפשר רק לשער איך היה קוטל את העיתונות האמריקאית.

הנקודה היא שאין דבר כזה, עיתונות מהאו"ם. כל עיתונאי מביא אל המלחמה את השקפת העולם שלו, את סדר-היום שלו, את קהל הקוראים שלו ואת המקורות שבהם הוא נותן אמון. אין בושה בהזדהות של עיתונאי עם ה"צד" - העם - שלו בעת מלחמה. להפך. החוכמה היא לשמור תוך כדי כך על ערנות מקצועית, ספקנות, וחתירה לאמת גם כאשר היא באה מהצד השני.

עמירה הס וגדעון לוי, שניהם מ"הארץ", שדור מציג אותם כדוגמה לעיתונות ספקנית, נטולת דעות קדומות, אינם פחות חד-צדדיים מהפרשנים הצבאיים שאותם הוא מרבה לתקוף. כל אחד והצד שלו.

גיליון 35, נובמבר 2001