ב-1970 היה שמעון פרס פוליטיקאי צעיר ושאפתן, שתר אחר מיניסטריון שייתן פורקן לכישוריו. ראש הממשלה היתה גולדה מאיר. היא טיפחה כלפי פרס טינה רבת שנים. בגלל הטינה ההיא, או בגלל סיבות אחרות, היא בחרה למנות אותו לשר הדואר.
עד פרס, הדואר נחשב לנחות במשרדי הממשלה, אחיו-תאומו של משרד המשטרה. מה עשה שר הדואר? הכריז מפעם לפעם על בול חדש, ציוני להתפאר, השיק בטקס חגיגי את מעטפות היום הראשון והשיב בהתחמקות אדיבה לאזרחים הנזעמים, שתהו לדעת מדוע במדינתנו הצעירה והפורחת צריך לחכות שבע שנים לקבלת טלפון, ומדוע רק בשירי ילדים הדואר בא היום. לא במקרה נפל התפקיד בידי המזרחי התורן של מפא"י, או בידי אחרון נציגי המפלגות הדתיות. תהילה לא היתה בדואר: רק בולים.
פרס תפס מיד מה לא בסדר בדואר: השם. הוא העניק למשרד שם חדש, נוצץ, מודרני, קליט: משרד ה-ת-ק-ש-ו-ר-ת. לטלפונים אמנם המשכנו לחכות, אבל ההמתנה הפכה להרבה יותר מלבבת. מעצבן לחכות לדואר. מסקרן לחכות לת-ק-ש-ו-ר-ת.
לימור לבנת זכתה במשרד ב-1996, בממשלתו של בנימין נתניהו. היא היתה בת 45, פוליטיקאית עוד יותר צעירה ועוד יותר שאפתנית משהיה פרס, זריזת מחשבה ודיבור, נחרצת. כבר אז ידעה הכל: לא נולד האיש שיכול היה ללמד אותה משהו. היא חיכתה בקוצר-רוח לדו"ח של ועדה בראשות האלוף (מיל’) יוסי פלד, שמונתה לגבש המלצות לשוק התקשורת לחמש השנים הבאות. כשהושלם הדו"ח, אימצה אותו מיד.
בתחילת יוני 97’ היא נפגשה בלשכתה עם חברי מערכת "העין השביעית". היא פירטה בביטחון רב את ה"אני מאמין" התקשורתי שלה. בני שיחה ניסו לצנן את התלהבותה. העלו ספקות. ציטטו מחקרים מלומדים. היא נפנפה אותם כנפנף זבובים. בעיניה הם ייצגו את כל מה שבזה לו: עיתונאות, ספקנות אקדמית, אליטיזם, שמאלנות, פטרוניות גברית, בולשביזם.
ה"אני מאמין" שלה פורסם בגיליון מס’ 9 של "העין השביעית", ביוני 97’. לא חסרות סיבות טובות לשוב ולעיין בו. קודם כל, חמש השנים עומדות להסתיים, ואנחנו אמורים לעמוד בפתחו של גן-העדן. שנית, לבנת עברה שדרוג בקריירה שלה. היא החליפה את שוק התקשורת בשוק הרבה יותר רגיש וחשוב - החינוך, ההשכלה הגבוהה, התרבות והמחקר המדעי. באותן שיטות, על-פי אותם ערכים, באותה נחרצות, היא מבקשת לעשות לאקדמיה הישראלית מה שעשתה לתקשורת.
ויש עוד סיבה טובה לשוב ולעיין בדבריה: לפני שבועות אחדים עלה לאוויר הערוץ המסחרי השני, ערוץ 10. הוא לא הוקם על-ידי לבנת, אבל הוקם ברוחה: פופוליסטי, בדרני, טריוויאלי, חותר אל המכנה המשותף הרחב ביותר. בינתיים אין לו צופים. ובמקביל מתכוננים לעלות לאוויר ערוצי-לבנת: ערוץ חדשות; ערוץ מוסיקה ים-תיכוני; ערוץ דתי; ערוץ בערבית; ערוץ ברוסית. המדינה בשפל כלכלי כבד. המדינה במלחמה. אבל כמו ב"זמנים מודרניים" של צ’אפלין, למנגנון שהפעילה לבנת יש חיים משלו. הוא ממשיך לפלוט ערוצי טלוויזיה.
"תפיסת העולם שלי (אמרה לבנת לפני חמש שנים) היא שהעולם הולך וצריך ללכת לקראת חופש... המדינה צריכה לאפשר בכל התחומים, לרבות שידור, לכל יזם לעשות מה שהוא רוצה.
"התפקיד שאני רואה לעצמי כממשלה היא לפתוח את שוק השידור... נכון שזה ייקח כוח מאותם ערוצים שמשדרים כרגע. יהיה מבחר יותר גדול, היצע יותר גדול, ואנשים יוכלו להחליט בעצמם לאן הם רוצים ללכת.
"אינני יכולה להשיב לשאלה, אם ערוץ ברוסית יחזק את ההתבדלות של העולים מרוסיה. המציאות היא שנותנת את התשובה. לעולים מרוסיה יש את התרבות שלהם, המפלגה שלהם, העיתונים שלהם... ולא רק הם: יש מפלגות ערביות ויש ש"ס. אנחנו יכולים לעצום את עינינו ולהתעלם. חשבנו שאנחנו נמלטים מהבדלנות והופכים לעם ישראלי אחד שבו אין יוצאי פה ויוצאי שם, אבל טעינו. הבדלנות רק הולכת ומתחדדת.
"לא משנה כרגע אם הערוץ דובר רוסית או ערבית או עברית. הערוצים האלה הם ישראליים, מדברים על ישראלים, עם ישראלים ועל-ידי ישראלים, ולכן זה דווקא משמר את התרבות הישראלית".
"אנחנו לא יכולים להכתיב לציבור. במדינה שבה בצומת גולני פועלת מסעדה של מקדונלד’ס, למה אתם מצפים? אנחנו לא יכולים לעמוד ממול.
"אתם אומרים, אל תקימו ערוץ טלוויזיה מסחרי נוסף. אני אומרת: להפך. אם אנחנו מקימים ערוץ מסחרי נוסף שהוא ישראלי, הוא יהיה ישראלי, לפחות, על מעלותיו ומגרעותיו.
"אז נכון שהוא ייתן תרבות אמריקאית של כל מיני שעשועונים מחלקי פרסים. אבל הוא ייתן גם דברים אחרים. הוא ידבר עברית, הוא יהיה חלק מהחברה שלנו.
"בשביל להגן על השידור הציבורי לא צריך להיות בולשביקים ולהכתיב לאזרחים מה לראות. לא צריך לומר, האזרחים מטומטמים: אם יאפשרו להם הם ייראו כל היום בידור, הם יהיו מסוממים. כפי שאני רואה את השידור הציבורי, הוא עונה קודם כל לצרכים לאומיים".
▪ ▪ ▪
בשבועות האחרונים עמד החזון השמים הפתוחים של לבנת בפני כמה מבחנים קשים. בערוץ 2 שודר משחק כדורגל כאשר התרחש פיגוע המוני. חברת החדשות ביקשה לפרוץ לשידור. הזכיינית, "טלעד", סירבה. היא חששה מאובדן פרסומות. אנשי החדשות ביקשו, למצער, לצרף כתובית בתחתית המסך, שמודיעה על הפיגוע ומבטיחה לצופים שפרטים מלאים ישודרו בחדשות, מיד לאחר המשחק. גם לכך סירבה "טלעד". ההנחה שלה היתה שמרגע שיידעו הצופים שהיה פיגוע, הם יעברו לערוץ הראשון, לצפות בחדשות. מוטב להשאיר אותם בבורותם ובכדורגל.
דילמה דומה היתה לזכיינית המתחרה, "קשת". הפיגוע שלהם התרחש באמצע תוכנית בידור. "קשת", כמו "טלעד", החליטה למנוע מידע מהצופים עד לסיום התוכנית. אשר לערוץ 10, הוא העדיף תוכנית נוער סתמית, נטולת רייטינג, על חדשות קשות בשידור חי. זכייניות ערוץ 2 פעלו מתוך תאוות בצע. מזכיינית ערוץ 10 נמנעה אפילו ההנאה הזאת.
הזכייניות התחרו זו בזו לא על איכות השידורים אלא על מחיריהם. ערוץ 10, שנולד בעוני, הקצה סכומים עלובים להפקות שלו. זכייניות ערוץ 2 מיהרו לחקות אותו. חופש הבחירה של הצופה, שלימור לבנת הניפה אותו על נס, הפך לחופש לבחור בין סחורה פגומה לסחורה מקולקלת. מה שקרה לפוליטיקה הישראלית קרה לטלוויזיה.
כשלבנת שיווקה את השמים הפתוחים שלה, הכלכלה הישראלית נהנתה משפע זמני, וזכייניות ערוץ 2 וחברות הכבלים היו מכונות להדפסת כסף. היא לא לקחה בחשבון את הזמנים הקשים שיבואו. היום כולם מדווחים על הפסדים. ערוץ החדשות, שטרם נולד, כבר מפרפר.
ההמלצה העיקרית של ועדת פלד היתה להקים "רשות תקשורת לאומית", משהו במתכונת האפ.סי.סי. האמריקאי, גוף אזרחי, מקצועי, לא פוליטי, שיחליף את הגופים הקיימים בפיקוח על רמת השידורים. ההמלצה מצאה את מותה אי-שם, באחת המגירות. ממשלת שרון פנתה לכיוון ההפוך. רענן כהן, שר בממשלה ומזכיר מפלגה, בילה את ימיו בבחישה בענייני רשות-השידור. לשכת ראש הממשלה ניכסה לעצמה, בדרך בולשביקית למהדרין, את רשת ב’ של קול-ישראל. שרון לא פראייר: הוא יודע שפרסום ברדיו שווה כסף, בעיקר כשהוא ניתן בחינם.
באחד הסרטים הבריטיים הישנים היתה דמות שיכולה להזכיר את לימור לבנת. הסרט סיפר על מפעל תעשייה בעיר נידחת. אל העיר מגיע עסקן חרוץ, זריז לשון, של האיגוד המקצועי. הוא נכנס למפעל ומסכסך בין העובדים להנהלה. המערכה האחרונה בסרט מפוצלת: במפעל פורצות קטטות. המשטרה מוזעקת. פועלים הולכים למעצר. העסקן איננו ביניהם. הוא בתחנת הרכבת, מזוודתו בידו, בדרך אל המפעל הבא, אל העימות הבא. השמים הפתוחים בתקשורת לא יפלו על ראשה של לימור לבנת. הם מאחוריה. היא בתחנה הבאה, פותחת את שמי ההשכלה הגבוהה.
גיליון 37, מרץ 2002