באמצע חודש אוגוסט הורה הכתב לענייני מפלגות של קול-ישראל, ירון דקל, לחברת "ביפר" להעביר את כל ההודעות שמתקבלות עבורו ליורשו (הזמני), מיכאל טוכפלד. בכך סיים דקל 17 שנים של סיקור המערכת הפוליטית בישראל, שתחילתן בשירותו הצבאי בגלי-צה"ל והמשכן ברדיו, בערוץ 2, שוב ברדיו, ובמקביל בערוץ הראשון, כפרשן פוליטי. הוא זונח את הפוליטיקה הישראלית לטובת התפקיד העיתונאי הנכסף ביותר ברשות-השידור - כתב הרדיו והטלוויזיה בוושינגטון.
17 שנים הן המון זמן. אם לא בעיתונות - בפוליטיקה. מבין חברי-הכנסת שטוראי (בסדיר) דקל פתח בהם את הקריירה, נותר רק קומץ: אריאל שרון, שמעון פרס, יוסי שריד, דוד לוי. בעיקר דוד לוי. אחדים באו במרוצה, אהוד ברק, למשל, או אמנון שחק, ונפלו באותה מהירות. אחרים, כמו רענן כהן, טיפסו לאט, בעבודת נמלים, ואחזו בסולם בכל כוחם.
דקל ארב לכולם. חמוש במיקרופון, בזיכרון פנומנלי לשמות, למספרי טלפון ולציטוטים מן העבר, והעיקר, בסקרנות בריאה, סקרנות של ילד, ליווה אותם דקל מנאום לנאום, ממניפולציה למניפולציה.
התחום הפוליטי, יותר מכל תחום אחר, מצטיין בהפקת כמויות אדירות של דיסאינפורמציה. דקל הצליח להיות אמין יותר ממקורותיו, אתגר לא פשוט כשהשקר כל-כך מפתה וקל להשגה. הסתובב בכל החצרות הפוליטיות, ואף על פי כן לא הפך לכתב חצר. צבר הרבה כוח, אבל נזהר מלהשתמש בו למטרות זרות.
ברבות השנים הוא הפך למוסד. ממעמד כזה נהנים עיתונאים אחדים, עתירי ותק: זאב שיף, למשל, הפרשן הצבאי של "הארץ", או שמעון שיפר, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", או סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של אותו עיתון, או אהוד יערי, פרשן ערוץ 2. המחיר הוא בדרך-כלל קנאתם וטינתם של הקולגות. אין עלבון כבד יותר, אישי יותר, במקצוע הקפריזי הזה מהסקופ התורן של הכתב המתחרה.
דקל התגבר, למרבה הפלא, גם על המכשול הזה. הכתבים המתחרים סלחו לו על חריצותו היתרה, על הטלפונים שקיבלו מעורכיהם באישון לילה עם השאלה המעצבנת, איך הרדיו משדר את הידיעה המרעישה הזאת, ואצלנו אין אף מלה. אף מלה! סלחו לו על ערנותו, על שמילא את ערוצי השידור בקולו ובבשורותיו, משש בבוקר עד חצות הלילה ושוב למחרת, בגודש שמסוגל לשתק אפילו את השפן של אנרג’ייזר. סלחו לו על שליטתו בחומר, על רהיטותו, על זריזותו. הוא הצליח לשלוף מעמיתיו משהו שהם לא ידעו שיש בהם: יכולת לפרגן.
עד כאן השבחים. מכאן - הבעיה. לדקל (כמו לכותב שורות אלה, ולאחרים) היתה, ועדיין יש, בעיה מתחום הסיקור הרפואי: הוא בא במגע עם מערכת חולה, והמחלה שהיא לוקה בה מידבקת. כמוהו כאדם שאכל במשך שנים ממחבת, ולא ידע שבכל ארוחה שהוא אוכל הוא מתקדם עוד צעד אחד לקראת הרעלת עופרת.
את המחלה המידבקת הזאת נוהגים לכנות "ציניות". ציניות, כלביות, בתרגום מילולי, היא השקפת עולמם של הציניקיים, כת ביוון העתיקה שהפכה את הלעג, הזלזול וגסות-הרוח להשקפת עולם.
אין פוליטיקה בלי ציניות, לא בישראל ולא במדינות מתוקנות יותר. הציניות הפוליטית נולדת מהפער בין מטרתו המוצהרת של הפוליטיקאי - להציל את המולדת - לבין סדר-העדיפויות האמיתי שלו, שממוקד בדרך-כלל בעצמו מהפער בין המעטפת האידיאולוגית, המוסרית, הנקייה, לבין חייו האמיתיים, מלאי הכתמים, של הפוליטיקאי מהפער בין מה שאומרים כדי להיבחר לבין מה שעושים כדי להיבחר מהפער בין השאיפה לנצח, בכל מחיר, לבין ההכרח להתפשר.
מי שזקוק לתזכורת עד כמה הפוליטיקה צינית - ומצחיקה - מוזמן לשוב ולצפות, בפעם המי-יודע-כמה, בסדרת הטלוויזיה הבריטית "יס, מיניסטר", שמשודרת פעמיים בכל ערב בערוץ 23. בטלוויזיה שלי, לפחות, אין תוכנית חכמה יותר, מבדרת יותר.
הציניות נלעגת, מקוממת, מכוערת, אבל לגיטימית: היא מאפשרת את הפשרה, את ההשלמה. פוליטיקאים נטולי ציניות אוחזים זה בגרונו של זה, עד לשיתוק גמור של מערכות השלטון פוליטיקאים צינים מתפשרים והולכים קדימה.
אבל אנחנו מדברים לא על המחלה, אלא על ההידבקות ממנה. הציניות, כשהיא מידבקת, טומנת בחובה כמה סיכונים מקצועיים. הראשון הוא אובדן היכולת להבחין בסטיית-התקן, בחדש, במפתיע. מכיוון שנקודת המוצא היא, כדברי קוהלת, הבל הבלים הכל הבל, מה שהיה הוא שיהיה, כל שינוי נפסל מראש כחזיון תעתועים, כפאטה מורגאנה. דקל הסרקסטי נותן את הטון, והכתבים האחרים עושים כמיטב יכולתם להיות עוד יותר דקל ממנו.
▪ ▪ ▪
הקורבן האחרון של ציניות-העדר היה ראש עיריית חיפה, עמרם מצנע, שהחליט לדלג על כמה שלבים בדרך למעלה, ולהציג את מועמדותו לראשות מפלגת העבודה. בתקשורת האלקטרונית הוא התקבל בקיתונות של לעג. אפשר היה להבין את ממדי הלעג אילו יריביו של מצנע היו, נניח, דוד בן-גוריון ומנחם בגין. אבל מול בן-אליעזר ורמון, אנשים שאינם גדולים מהחיים, מותר גם לראש עיר לשאוף לגדולות.
הלעג ביטא, קרוב לוודאי, גם את הלקח המר שהפיקו עיתונאים מסיקורם של מועמדים קודמים שהחליטו לכבוש את המדינה בסערה, ביניהם יצחק מרדכי, אמנון שחק, אהוד ברק. כולם מעדיפים עכשיו ללכת על בטוח, להגן על עצמם מראש מכל נפל. אף אחד לא רוצה להיות פראייר, בעיקר לא עיתונאים. אם הם, העיתונאים, שגו בעבר, מצנע ישלם את המחיר.
והוא נבע מעוד סיבה, נסתרת: כעס על שהמועמד העניק את חסדיו (הלא רבים, אגב אין למצנע הרבה מה לומר) לאחרים, קודם לכתבים המקומיים של ערוץ 1 וקול-ישראל בחיפה, ואחר-כך לדן שילון מערוץ 2. זה היה בלתי נסלח.
בלהט הלעג מאבד הסיקור את המחויבות הראשונה שלו, לתת לכל מועמד חדש, לכל רעיון חדש, את מה שהאמריקאים קוראים היום שלו בבית-המשפט. עניין של הגינות, בגרות, אולי גם שכל ישר. עובדה היא שבוחרי מפלגת העבודה, על-פי הסקרים לפחות, מצפצפים על הפרשנים הפוליטיים ומבקשים לבחון את המועמד החדש ברצינות.
פעם שאלתי עיתונאי, מזקני המקצוע, מדוע פרשן מסוים, איש חכם ומבריק, נעשה חמוץ כל-כך בשנים האחרונות.
"הוא הגיע לשלב בחיים שבו שונאים כל דבר שזז", אמר.
למה אתה מתכוון? שאלתי.
"לחוסר החשק להוסיף עוד שם חדש לפנקס הטלפונים, לשנן שמות של דוברים חדשים, עוזרים חדשים, לחזר, לדובב, להתלהב, להתאכזב".
הציניות, מסתבר, היא תאומתה הסיאמית של העצלות.
▪ ▪ ▪
דקל הוא, כמובן, סיפור אחר. הוא חרוץ כמו שד. הציניות שלו אחרת: היא גל"צניקית. היא מיועדת לשאת חן, לומר: שום דבר לא באמת רציני, בוודאי לא הפוליטיקה. הכל משחק.
הוא מחזיק בארכיונו אוצר בלום, 17 שנים של הקלטות פוליטיות, ציטוטים, אינסרטים. כאשר פוליטיקאי קם ומצהיר משהו חדש, מפתיע, שולף דקל את הקלטת מארכיונו, ומשמיע אותה לפוליטיקאי הנבוך, ויחד אתו לציבור הנהגים בפקק. אתה, שאמרת כך וכך, שואל דקל בשידור, איך אתה אומר עכשיו כך ואחרת.
הפוליטיקאי מזיע. הוא לא ציפה שירדפו אותו פתאום קולות מן העבר. הוא מתחיל לתרץ תירוצים. באולפן חוגגים: הכנסנו לו. ובתוך החגיגה הולך לאיבוד העיקר: המצב שהשתנה, הניסיון שנרכש, הפוליטיקאי שהחכים. העקביות חשובה, המהות לא חשובה. דקל לא רק לועג לחידוש, הוא גם כופה על הפוליטיקאי לברוח ממנו.
אחר-כך סופקים כולם כפיים ושואלים, למה אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקה, למה הפוליטיקה שמרנית כל-כך, פחדנית כל-כך, נטולת תעוזה, למה היא בורחת מכל חידוש, למה מדינה כל-כך מתוחכמת מתקשה להרים ראש דווקא בתחום החשוב ביותר לקיומה.
עוד מעט יגלה ירון דקל שאותן שאלות שואלים גם בוושינגטון. שם זה הרבה יותר ציני, והרבה יותר מצחיק. מהו רענן כהן בהשוואה לג’ורג’ וו’ בוש.
גיליון 40, ספטמבר 2002