שרידי מכוניתו של העבריין יעקב אלפרון, שנרצח אתמול בתל-אביב (צילום: גדעון מרקוביץ')

הכתב היוצא מצטט את הכתב לשעבר

"ידיעות אחרונות" פותח לקוראיו את הבוקר עם שלושה עמודים מאת כתב הפלילים היוצא בוקי נאה, המתאר בתמצית את אירועי אתמול ומשחזר בהרחבה את תולדותיו של יעקב אלפרון, העבריין המחוסל. בין היתר, נאה מציב את יחזקאל אדירם, לשעבר כתב הפלילים הבכיר של העיתון, בלב הדרמה של אמש. "כתב 'ידיעות אחרונות' יחזקאל אדירם", כותב נאה, "היה בין האחרונים שראו את אחד מראשי הפשע המאורגן בישראל בחיים". נאה אף מביא מפי אדירם ציטוט מדברי אלפרון אליו, דקות לפני חיסולו: "שמור לי על הילד, הוא ילד טוב, הוא ילד נפלא. חבל לי שהוא יידרדר". מה פתאום פונה העבריין דווקא לעיתונאי הוותיק ומבקש ממנו לשמור לו על בנו? מקריאת "ידיעות אחרונות" הבוקר לא עולה תשובה ברורה, שכן באופן מעט מוזר אדירם עצמו, שלפני כשנה דווח על פיטוריו מהעיתון, אינו שותף לדיווח הישיר על אלפרון וחיסולו ומספק הבוקר דווקא דיווח על תגובת אלמנתו. מעניין שדווקא באירוע דרמטי כל-כך נזקק העיתון לשני עיתונאים שוויתר על שירותיהם.

שלט-רחוק או עלוקה מאותתת?

"בית-המשפט הוציא בצהריים צו איסור פרסום על גודל מטען החבלה, על השיטה שבה הונח ועל הדרך שבה הופעל", ממשיך נאה, מה שאינו מונע מהעיתון להעביר את מלאכת הניחושים באשר לדרך החיסול למומחה עצמאי מטעמו. ממש באותו העמוד שבו כותב נאה על הצו מביא איתן גליקמן את התרשמותו של "מומחה חבלה שבחן את התמונות מזירת חיסולו של אלפרון". לדברי אותו מומחה אלמוני, "נראה שמדובר בשלט-רחוק עם מנגנון הפעלה פשוט".

ל"מעריב" יש סברה אחרת, וזו מופיעה הבוקר במסגרת קטנה המוקדשת ל"שיטה שבה, ככל הנראה, חוסל יעקב אלפרון" [אבי אשכנזי]. לפי תיאוריה זו, מדובר במטען מסוג המכונה "עלוקה" שהוצמד לכנף המכונית וחובר למנגנון האיתות. מה הבסיס לתיאוריה? בין היתר העובדה כי אבנר הררי, מחסל בשירות עולם הפשע, סיפר על שיטה זו בראיון ל"מעריב" לפני חודשים מספר.

רק בעתיד נוכל, אולי, לדעת מי מבין העיתונים מסר הבוקר את הגרסה המדויקת יותר, אבל דבר אחד כבר ניתן לקבוע – "ידיעות אחרונות" שומר על מעמדו כ"עיתון של המדינה". רק בו מתפרסמת הבוקר מודעת אבל מטעם משפחתו של יעקב אלפרון.

המחיר שאזרחים צריכים לשלם

העיתונים כולם מכינים את ציבור הקוראים לאפשרות של פיגועי נקמה והידרדרות הרחובות למלחמת פושעים בפושעים, שתגבה קורבנות חפים מפשע. "החשש: מלחמת חיסולים", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום"; "כוננות נקמה", זועקת הכותרת הראשית של "מעריב", ואילו ב"ידיעות אחרונות" מציבים בראש עמוד השער שאלה ללא סימן שאלה – "מי הבא בתור". גם ב"הארץ" רואים את עצם החיסול כסימן מבשר רעות, ומדווחים על אי-מניעתו תחת הכותרת "עוד כישלון מודיעיני והרתעתי צורב של חוקרי משטרת ישראל".

לעומת זאת, יונתן יבין, הכותב הבוקר מאמר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", דווקא מעודד מלחמת פושעים. "נכון, אזרחים חפים מפשע ייהרגו או ייפצעו", כותב יבין, "אבל אם בסופו של קרב יתברר שכל העבריינים חיסלו זה את זה ועשו בשביל בלשינו חסרי הישע את העבודה – הרי זה מחיר שאנו כאזרחים צריכים להיות מוכנים לשלם". אגב, אם בסופו של קרב העבריינים יתברר שהוא הביא איכשהו לשלום עולמי, גילוי מצבורי נפט בנגב ונגישות מלאה לנכים בכל מוסדות הציבור במדינה, גם אז יהיה סביר לשלם עבורו את המחיר של כמה אזרחים הרוגים. אבל מה לגבי האפשרות שבסופו של קרב יתברר כי רק כמה מהעבריינים חוסלו על-ידי יריביהם, ואילו היתר ממשיכים לנקום ולנטור ולפשוע ולפגוע עד סוף הימים? במקרה כזה אולי זה באמת לא יהיה משתלם במיוחד.

פיגועים פליליים ברחובות ישראל. מלמעלה: פיצוץ בבית-שמש, ינואר 2008; פיצוץ בצומת מרכזי בראשון-לציון, ספטמבר 2006; פיצוץ בלב תל-אביב, יוני 2008 (צילומים: נתי שוחט, דניאל בר-און, רוני שוצר)

המרחק בין הוליווד למִחזור בקבוקי פלסטיק מעולם לא היה קצר יותר

כבר אתמול החלו להישמע קולות ביקורת על היחס שמעניקה התקשורת לפושעים ועל האופן שבו היא הופכת אותם לידוענים. אלפרון עצמו, מזכירים לנו הבוקר כמעט כל העיתונים, כיכב בסדרת טלוויזיה תיעודית לפני כמה שנים, בעת שהיה נתון במעצר בית. הבוקר מופיעה במוסף "המגזין" של "מעריב" כתבת פרופיל על דרור אלפרון, בנו של הפושע המחוסל, הממשיכה את המסורת ומלהקת אותו לתפקיד מייקל קורליאונה ב"הסנדק": "כך הפך דרור מנער מופנם ורגיש שמשפחתו עשתה הכל כדי להרחיקו מהעולם התחתון, למי שעשוי לרשת את אביו יעקב בהנהגת משפחת הפשע החזקה בישראל". וכדי להוסיף לעבות את הקשר בין מציאות לבדיון, רז שכניק מדווח בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" כי הפיצוץ שבו חוסל אתמול העבריין אלפרון נשמע על סט הצילומים של סדרת הטלוויזיה "הבורר", שעוסקת בעולם התחתון.

כמה מדיווחי השוליים על החיסול של אלפרון נוטשים לחלוטין את המציאות ומתמקדים בגיבורים הבדיוניים. כך, למשל, מוקדשת כפולת עמודים ב"ישראל היום" לתיאור כללי של ז'אנר סרטי הגנגסטרים תחת הכותרת "חיסול מהסרטים".

משפחת אלפרון בטקס סיום המסלול הצבאי של בן המשפחה, דרור, בחטיבת הצנחנים. פברואר 2007 (צילום: פלאש 90)

כפולת העמודים כוללת תצלומים גדולים של פושעים מפורסמים שסיפקה הוליווד לאורך השנים, ואף את כותרת המשנה המוזרה – "סיפור חייו ומותו של יעקב אלפרון נראה כאילו נלקח מסרט הוליוודי; סרטי הפשע: אמנות או דוגמה רעה?". מה הקשר בין "הבורר", "השתולים", "הסופרנוס" ו"החברה הטובים" לחיסול של אלפרון? אלון רוזנבלום, כותב הסקירה, מסביר זאת מיד בתחילתה: "אין ספק שאילו הרצח של אלפרון היה מתרחש בארה"ב, לא היו חולפים חודשים רבים עד שהיינו עדים לסרט קולנוע שהיה מתאר בדיוק האופייני להוליווד את שרשרת האירועים שהובילו אליו. השחקנים היו מוכרים ואהובים, הבמאי ודאי היה נחשב, וקיים סיכוי גבוה שהסרט היה מועמד לפרסים ופותח פסטיבלים חשובים".

ומדוע כותרת המשנה מוזרה? מפני שבסקירה עצמה אין כל התייחסות לסוגיה "אמנות או דוגמה רעה", אלא רק רפרוף שטחי על מיטב התוצרת של הוליווד בתחום.

אשראי גמיש

אירוע נדיר יחסית התרחש הבוקר בעיתונות הישראלית – "ישראל היום" מעניק קרדיט יפה לחשיפה שהתפרסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות", על ההצבעה הכפולה בכנסת שביצע לפני שנים אחדות שר האוצר רוני בר-און. הידיעה השולית יחסית [גדעון אלון ומתי טוכפלד] אף מקבלת הפניה מרצועה צרה בתחתית שער העיתון. לא קשה לנחש את הסיבה לקרדיט, והיא אף מובאת בגוף הידיעה עצמה – "חשיפת ההצבעה הכפולה של שר האוצר בעיצומה של מערכת בחירות גורמת נזק למפלגה".

שר האוצר רוני בר-און (צילום: אוליביה פיטוסי)

ענייני תקשורת

ניסן שטראוכלר מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי בעקבות החלטת חסידות גור שלא לתמוך במועמד החרדי לראשות עיריית ירושלים, החלו מאבקים פנימיים בתוך הקהילה החרדית שבאים לידי ביטוי, בין היתר, בכך שכמה אנשי עסקים חרדים מבקשים להקים יומון חרדי חדש. לפי הדיווח, היומון אמור להחליף את "המודיע", המייצג את חסידות גור וזוכה לכמעט 20 אלף מנויים. מיד לאחר הבחירות, מדווח שטראוכלר, החלה תנועת מחאה נגד העיתון, ועל-פי הערכות, "מאות עד אלפי מנויים בוטלו" עד כה. יחד עם זאת, שטראוכלר מסייג את הדיווח בקביעה כי "מנסיון עבר יש סבירות גבוהה כי המיזם החדש לא יצליח". בסופו של דבר, מנויי "המודיע" נוהגים לגלות נאמנות לעיתון.

בן-דרור ימיני יוצא הבוקר, במדור הדעות של "מעריב", נגד פרסום מאמר מאת פאיז עבאס באתר וואלה. "לאט אבל בטוח הברנז'ה ששולטת בתקשורת המרכזית מאבדת את שפיותה" כותב ימיני, שכן באותו מאמר המליץ עבאס לערבים בישראל להצביע למפלגות החרדיות בבחירות הקרובות לכנסת, וזאת משום שאלה ישרתו את האינטרסים שלו על הצד הטוב ביותר, בין היתר על-ידי כך ש"ימצצו את דמה של המדינה היהודית והדמוקרטית, ינצלו את המשאבים העומדים לרשותם, יסחטו עוד ועוד כספים ויביאו את המדינה לפשיטת רגל".

ימיני מגנה את עצם הפרסום, נמנע מלהזכיר את שמו המפורש של כותב המאמר או את הזירה שבה פורסם, ומביע דאגתו לעתיד הנשקף למדינה, לא בשל הגדלת כוחם של החרדים, אלא בשל החופש הניתן לפרסום מאמרים שכאלה. "אין עוד דמוקרטיה שבה יש תופעות חולניות כאלה", קובע ימיני.

במדור הרכילות של "דה-מרקר" [נורית רוט] מדווח כי על מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוסף (ג'ו) בראל נגזר לשלם כ-10,000 שקל בגין הוצאת לשון הרע, וזאת בשל יחסו לעובדת רשות השידור שפוטרה מעבודתה בפברואר 2005. לפי הדיווח, עם פיטוריה של העובדת החליף בראל את מנעול חדרה ואיפשר לה לקחת ממנו חפצים רק בנוכחות סמנכ"ל כוח האדם, ובכך הציג אותה כמי שמבקשת להוציא מחדרה חומר השייך לרשות.