לא רגועה
בסוף השבוע נפלו בשדרות ובאשקלון 17 רקטות וקסאמים שנורו מרצועת עזה, אירוע שזוכה לאזכור בעמ' 4 של "ידיעות אחרונות", בכותרת הראשית של "מעריב" ועל שער "הארץ" ("הרגיעה מתפוררת"). "חמאס התחייב לחזור לרגיעה", כך הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". לפי העיתון (שמעון שיפר ומתן צורי), המצרים תיווכו בין חמאס לישראל, שאיימה בפעולה צבאית. כותרת על שער "ישראל היום": "הירי 'בלתי נסבל' – אבל 'רוצים להמשיך ברגיעה'". ובכותרת המשנה: "ברק, לבני ואולמרט מאיימים על חמאס – אך מתאפקים".
הכותרת הראשית של "מעריב" שייכת לחיים רמון: "מדיניות הממשלה בעזה גורמת נזק כבד". רמון מאשים את ברק, שמאשים את אולמרט. בשורה התחתונה: נראה שהרגיעה אינה שוס גדול, משום כך איש אינו ממהר לקחת עליה אחריות. מצד שני, כאמור בפסקה הקודמת, איש אינו מעז לסיים אותה. אלכס פישמן כותב ב"ידיעות אחרונות" טור שכותרתו "עושים לנו בית-ספר", ובו הוא מתלונן על כך שבג"ץ מגביל את פעולות הענישה שישראל רוצה להשית על תושבי עזה, כולל להשיב באש ארטילרית למקורות הירי ברצועה.
לשמאל שור, למרכז היימן
תנועת השמאל החדשה, שתתמוך במרצ, היא נושא הכותרת הראשית של "הארץ" היום: "עמוס עוז ל'הארץ': העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי" (אגב, ב"ישראל היום" מגניב יוסי ביילין בטורו הערה שלפיה היוזמה הנוכחית התגבשה עוד בזמן שהיה יו"ר מרצ). אהוד ברק לא רווה נחת גם משותפו למפלגה, עמי איילון, שהודיע כי יעזוב את מפלגת העבודה ויצטרף – לא למרצ המחוזקת – אלא לתנועת מימד הדתית, שעתידה כנראה להתמודד כמפלגה עצמאית (מסונפת כעת לעבודה). "במרצ לא רצו אותו", כותבים צביקה ברוט ויובל קרני ב"ידיעות אחרונות" (ומצטטים "בכירים במרצ" ש"תקפו את היו"ר": "ג'ומס מביא למפלגה צפונבונים אשכנזים"), וקרני מצמיד לאיילון את התואר "הזגזגן הלאומי", מונה את רשימת ההצהרות שהפר איילון וטועה בשימוש במלה "פוליטרוקים".
עוד ב"ידיעות אחרונות": יובל קרני ויונתן גור מראיינים את שלושת ראשי הסיעות הגדולות: קדימה, עבודה וליכוד. השלושה, הח"כים איתן כבל, גדעון סער ויואל חסון, מתחרים ביניהם על התואר "מפלגת מרכז" (כתבת שער של מוסף "4 שעות").
עניין של גורל
לאיזה אירוע הייתם שומרים את המלים הבומבסטיות "הכרעה גורלית"? לחיצה על הכפתור האדום? הוראה על תוכנית חירום אמיתית? פלישה לעזה? ב"ישראל היום" לא מתרגשים ממלים, ופירסמו בכיף כותרת גדולה: "ההכרעה הגורלית של יעלון" (ההכרעה היא, כמובן, אם להצטרף לליכוד, מפלגת הבית של העיתון). אם אנשי "ישראל היום" היו קוראים "מעריב", היתה נחסכת מהם הציפייה להכרעה הגורלית: "מצטרף לליכוד" היא אחת הכותרות על שער העיתון (מרב דוד).
חירום, חירום ועוד חירום
כותרות העיתונים הכלכליים מאוד חירומיות היום, אם אפשר לכתוב כך. אחת הכותרות על שער "דה-מרקר": "האוצר לא עמד בלחצים: יפרוץ את תקציב המדינה במסגרת תוכנית החירום למאבק במשבר, שתוצג מחר".
גם ל"כלכליסט" יש תוכנית חירום; "התוכנית להצלת הסטרט-אפים" היא הכותרת הראשית של העיתון, אם כי כותרת המשנה מלמדת שהתוכנית אינה מיועדת רק לסטרט-אפים: "התקציב המיוחד יוזרם כבר בשבועות הקרובים לקופת המדען הראשי. לדברי המדען, ד"ר אלי אופר, ייהנו ממנו עשרות חברות סטארט-אפ שכבר עברו את שלב הפיתוח הראשוני. עדיפות תינתן לחברות ביוטכנולוגיה, ננו-טכנולוגיה ותעשייה מסורתית". כמה כסף? המספר "200 מיליון שקל" צף סמוך לכותרת, וכיוון שסביר להניח שזהו אינו מחיר העיתון, הרי שהכוונה כנראה לגובהו של תקציב הסיוע.
"ישראל היום" גם מציע קצת חירום על השער, אבל זה חירום של גויים: "בת"א: דאגה בבורסה; בעולם: תוכנית הצלה". בעמ' 7 מדווחים חזי שטרנליכט וסופי שולמן על התגבשות תוכנית חירום גם בישראל.
מדוע תוכנית, או תוכניות, החירום אינן מגיעות לכותרות הראשיות של העיתונים? אולי מפני שהן כבר ביקרו שם, השתקעו, קנו ריהוט, תלו תמונות וחיכו למציאות שתדביק אותם – וכשזו בוששה, פינו בשקט את המקום וקיוו שאף אחד לא יזכור ("לחץ על האוצר לגבש תוכנית חירום", "הארץ", 6.10.08; "האוצר מכין תוכנית חירום", "ידיעות אחרונות", 7.10.08; "תוכנית החירום של האוצר", "ידיעות אחרונות", 7.10.08; "האוצר מתכנן: רשת ביטחון", כותרת ראשית של "ידיעות אחרונות", 12.10.08).
טייקונים
טייקונים. איזו מלה מתגלגלת על הלשון. העיתונים ממשיכים היום במה שנראה כתחילתו של טיפול בגלגול בזפת ונוצות. המגולגלים הם מי שעד לאחרונה היו גיבורי-על, הישראלים החדשים: הטייקונים. לעיתונים אין זיכרון, אין רחמים ואין באמצע, הם ירוממו עד שמים רגע אחד, ואז ישפילו עד עפר.
הכותרת האניגמטית של עמ' 5 ב"ישראל היום": "חשש מנפילה בבורסה: הטייקונים בלב הסערה" (חשש? הלו, הבורסה נ-פ-ל-ה כבר, ונפלה על הראש). שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מזכיר כי יש עוד "טייקונים" חוץ מתשובה ולבייב, ושגם הם "משועבדים" (זו גם הכותרת על השער) לבנקים ("הבנקים מחזיקים אותם קצר" היא הכותרת בעמוד). עופר פטרסבורג, נווית זומר ואלי שמעוני מזכירים את השמות שעיה בוימלגרין, אליעזר פישמן ומשפחת ברוניצקי.
פינה קטנה ומעניינת שמציע העיתון, "מדד וורן באפט", עוקבת אחרי המניות המובילות בתיק של באפט (שעיתונאי כלכלה אוהבים לקרוא לו "האורקל מאומהה" או "ישו המשיח") מה-2.11.08, אז הכריז: "זה הזמן להיות חמדן" ולקנות מניות. מה התוצאה נכון להיום? לא משהו. הפסד של 18% בג'נרל אלקטריק ונייקי, 4% בגולדמן סאקס. קוקה-קולה צמחה ב-1.7%.
טיפול נקודתי
ל"ידיעות אחרונות" אין תוכנית חירום על השער. במקומה יש פרק המשך בסדרה "המשבר ואנחנו". אנחנו הפעם הוא "תושב חיפה שתיכנן לקנות דירה לבתו ביום חתונתה, השקיע הכל במניות ועכשיו גילה: הכל נמחק".
הטקסט הזה כתוב בסגנון ההופך אותו מידיעה עיתונאית המודפסת בעיתון חדשות לטקסט על כריכה אחורית של רומן כיס: הוא תיכנן לקנות דירה, ולא סתם, אלא לבתו, ולא סתם, אלא ביום חתונתה, הו הדרמה! והוא השקיע "הכל", לא "620 אלף שקל", אלא "הכל", הכל בכל מכל וכל. ואז הוא "גילה", פתאום, לפתע, הוא זרק הכסף בבנק וחיכה שברוריה תמצא חתן, ואז, ביום של הטעימות באולם, קפץ לסניף וביקש לפתוח את הכספת וראה שהמזומנים נעלמו!
אבל לא רק הסגנון, גם התוכן הוא טלנובלי ולא עיתונאי, אפילו לא חדשותי. ב"ידיעות אחרונות" מתייחסים לקורא כאל ילד: אי-אפשר לכתוב "מניות אפריקה-ישראל נחתכו ב-70%", צריך לספר על זה סיפור. בעמ' 6, היכן שמובא סיפורו המלא של החיפאי (יחד עם סיפורו של התל-אביבי, ש – תחזיקו חזק – איבד גם הוא כסף בנפילת הבורסה), מודפסת גם ידיעה תחת הכותרת "לסוזן יש עבודה" (איתן גליקמן). כותרת המשנה מסבירה: "בעקבות פרסום סיפורה של סוזן ב'ידיעות אחרונות' החליט בית-החולים כרמל להמשיך להעסיק אותה. אבל לרבים מעובדי חברת משמר עדיין לא נמצא פתרון". אולי גם לבייב קורא היום "ידיעות אחרונות", ויחזיר את הכסף לדוד מחיפה ולא' מתל-אביב.
בלשון המעטה
"השחקנים מספיק בוגרים והם יודעים מה קורה. יש חשש כלשהו אצל השחקנים, אבל זה לא צריך להשפיע עליהם במגרש, והם לא צריכים לעסוק בזה" (יו"ר קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, איציק קורנפיין, מספר למשה בוקר מספורט "הארץ" על האופן שבו מתכוננים בקבוצה לשנה הבאה. ברקע, הבעלים, אוליגרך הביזאר ארקדי גאידמק, נחל מפלה צורבת בבחירות לראשות עיריית ירושלים וסוחב אחריו שובל של נושים התובעים ממנו מאות מיליוני שקלים).
היד הנעלמה
"הם זכו בשנים האחרונות להילה של בעלי מגע זהב". כך נפתחת כותרת המשנה של הידיעה הראשית על שער המוסף הכלכלי "דה-מרקר", העוסקת ב"מאבק ההישרדות" של אנשי העסקים תשובה ולבייב. אבל מי אחראי לכך שאנשי העסקים תשובה ולבייב זכו להילה של בעלי מגע זהב? כאן הרגע להתוודות: אני הוא זה שבגללו זכו תשובה ולבייב להילה של בעלי מגע זהב. כבר שנים שכל פעם שאני פוגש מישהו חדש, אני מפרט באוזניו את סיפור עלייתו המטיאורית של תשובה מהמעברה בנתניה למלון פלאזה במנהטן; משפט הפתיחה הקבוע שלי עם חתיכות בחוף כולל תיאור חי של השנדלירים באחוזה של לבייב בלונדון; אני משנן את מורשת ההצלחה הפיננסית של תשובה ולבייב לילדי במקום סיפור לפני השינה, ומדי יום אני מדפיס עיתון כלכלי שכתובים בו דברים מהסוג הזה ומחלק אותם ברחבי הארץ (השנה גם בנפרד מ"הארץ").
ענייני תקשורת
דניאל סיריוטי מדווח ב"ישראל היום" כי הצלם מישל מח'ול טוען ששר התרבות ראלב מג'דלה תקף אותו בעת שניסה לצלמו במקום ציבורי. מקורבי השר: הצלם דחף את המאבטח, והשר נבהל.
"הוא מביס את מתחריו כמעט בכל פרמטר עיתונאי. בלי אייטמים על 'הילדים מהסרטים שאהבנו', בלי כתבות צבע על פנינה רוזנבלום [...] 'יומן' הוא כעת שוב מעוזה האחרון של האקטואליה הקשה" (ירון טן-ברינק בביקורת על "יומן", שהוגש לראשונה על-ידי בן כספית ואיילה חסון).
ברק אובמה "יחדש את מסורת נאומי הרדיו של רוזוולט" ("ישראל היום") ויפנה לציבור בנאומים שיובאו ביוטיוב.
"דה-מרקר" מציע עוד כתבה על גוויעתה של העיתונות המודפסת, הפעם על רקע המשבר הכלכלי הנוכחי.