קסאם, קיבוץ ניר-עם, היום (צילום: אדי ישראל)

קסאם, קיבוץ ניר-עם, היום (צילום: אדי ישראל)

פאניקה מיותרת

זה היום שני ברציפות שהמשבר הכלכלי תופס את כותרות העיתונים. ביתר דיוק, כמה מהעיתונים. אם אתמול הוקדשה הכותרת הראשית ב"הארץ" לפיטורי מאות העובדים של חברת משמר, תוך הפניה להמשך הסיקור במוסף "דה-מרקר", הרי שהיום עמוד השער של "הארץ" ריק מעניינים כלכליים, בניגוד מוחלט לשערים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות".

"תוכנית חירום", זועקת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שם מדווחים גד ליאור ודוד רגב על הכיוונים שבוחנים בימים אלה במשרד האוצר בניסיון למנוע מהמשק הישראלי לגלוש למיתון כבד. "צניחת הקופות", מתריעה הכותרת הראשית של "מעריב", שם מדווח יהודה שרוני כי קופות הגמל איבדו מתחילת השנה כ-65 מיליארד שקל, כרבע מנכסיהן. גם על תוכנית האוצר ניתן דיווח בולט בכפולה הפותחת של "מעריב".

אך שער "הארץ", כאמור, מוקדש דווקא לענייני פוליטיקה וביטחון (וידיעה מדעית אחת, במיטב המסורת של גליונות יום שישי בעיתון). אפילו במוסף "דה-מרקר" היומי אין זכר לתוכנית החדשה של משרד האוצר, אך הבוקר מופיע במוסף הכלכלי הסבר מדוע אתמול לא דיווח העיתון בהרחבה יתרה על פיטורי 800 עובדי חברת משמר.

 כך כותבת רותי סיני, כתבת הרווחה של "הארץ", במוסף "דה-מרקר": "הכותרות שזועקות כי בשבועיים האחרונים פוטרו 2,500 עובדים בעקבות המשבר הן תוצר של פופוליזם ומעוררות פאניקה מיותרת. בין השאר, הן מתעלמות מהעובדה שמדי חודש, כחלק ממחזור העסקים הטבעי במשק, מפוטרים בישראל כ-15 אלף איש. בזמנים כתיקונם, פיטוריהם של 800 עובדים של חברת ניקיון ושמירה היו נבלעים בנתוני האבטלה החודשיים".

ובאמת, כדאי לזכור כי נטיית העיתונות להקצין נותרת קבועה, בלי קשר לכיוון שהבורסה נוטה אליו. הכותרת הגדולה שמודפסת הבוקר בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", "המלחמה במיתון", מלמדת, אולי, על התשוקה של העיתונות לפריצתה של מלחמה אמיתית יותר מאשר על התוכנית של משרד האוצר (ולאור האירועים בעזה הבוקר, סיכוי טוב שענייני כלכלה יידחקו הרחק אל תוך העמודים הפנימיים של כל העיתונים בשבוע הבא).

דוגמה נוספת: "הטייקון היהודי שלדון אדלסון צפוי להיכנס לספרי ההיסטוריה כאמריקאי בעל שיעור ההפסדים השנתי הגדול ביותר אי-פעם", מדווחים הבוקר אביב לוי וצח יוקד ב"מעריב", וזאת בשל הפסדים נוספים שרושמת חברתו של אדלסון לאס-וגאס סנדס והחלטתה לפטר כ-11 אלף עובדים.

לפי הדיווח ב"מעריב", שעד לא מכבר היה נתון במשא-ומתן על מכירתו לאדלסון, הפסיד איל ההון ביומיים האחרונים כמאה מיליון דולר מדי יום. וכדי שאף קורא "מעריב" לא יזדקק לעזרת מחשבון, מספקים לנו הכתבים את הנתון כי אדלסון הפסיד כ-69 אלף דולר לדקה. החישובים הללו, עם כל השמחה לאיד שמניעה אותם, אינם אלא תמונת הנגטיב של החישובים המופרכים שהופיעו באותם העיתונים כשערך מניותיו של אדלסון, וטייקונים אחרים, זינק. אז היללו את הטייקונים, והיום שמחים על נפילתם, בלי קשר לעובדה שמרבית הסכומים שנזרקים באוויר מתייחסים לכסף ספקולטיבי בלבד.

זריקת מרץ לקמפיין

תצלומו של נשיא ארה"ב היוצא, ג'ורג' בוש, כשהוא מחובק עם מועמדת תנועת קדימה לראשות הממשלה בישראל, ציפי לבני, מופיע הבוקר בכל העיתונים; בחלקו העליון של שער "הארץ" ובעמודים הפנימיים של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". זהו תצלום מוצלח [משה מילנר], המתמצת את הדימוי התקשורתי של שני הפוליטיקאים. בוש, כהרגלו, נראה כאילו הוא סוחט מהרגע כל טיפת הנאה. מניח יד על כתפה של לבני, מצמיד ראשו לראשה, וכמו מכוון את מבטה אל האופק. לבני, כהרגלה, נראית כמי שנתפסה קצת בלתי מוכנה, אבל מנסה לעשות את המיטב עם מה שיש.

לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות" [יניב חלילי ואיתמר אייכנר], הפגישה בין בוש ללבני כללה גם איחולי הצלחה ללבני. זו גם כותרת הידיעה: "בוש נפרד מלבני: שתצליחי בבחירות". נכון, הדמוקרטים ביססו את הקמפיין שלהם על הצורך לשנות את הפנים של הבית הלבן, וג'ון מקיין ברח מבוש כמו מאש במשך כל הריצה שלו לנשיאות. אמת, תצלום שכזה, של הנשיא מחבק מועמד לבחירות, היה גורר בכל מדינה אחרת ירידה בפופולריות של המועמד. אבל בישראל עוד נתפס הנשיא, שעליו יש אומרים שהוא הגרוע ביותר שהיה אי-פעם לאמריקה, כ"נשיא הטוב ביותר שהיה אי-פעם לישראל", ופרסום תצלום שלו עם ציפי לבני בראש עמוד השער של עיתון אף עשוי להועיל למסע הבחירות שלה.

ברווז עיתונאי ברוטב רישול

"בפעם המי יודע כמה: שוטרים הכריזו על תום עידן ה'כספומטים' בלוד", זו הכותרת שנבחרה לעמוד בראש עמ' 8 של עיתון "הארץ", מעל ידיעה מאת יובל גורן. למען הסר ספק, גורן עצמו אינו משתמש בביטוי זה בידיעה, וכך גם איש מהשוטרים. נראה כי על הניסוח העממי הזה אחראי העורך. עממיות היא ערך נפלא, ובוודאי יש בה כדי לתרום להרחבת קהל הקוראים של "הארץ", אך לעממיות יש נטייה לגרור אחריה רישול.

הנה דוגמה קטנטונת לרישול: נטשה מוזגוביה מדווחת במדור ידיעות החוץ של העיתון כי הסיפור שלפיו שרה פיילין לא ידעה שאפריקה היא יבשת "התגלה כברווז עיתונאי שמן". לפי מוזגוביה, "מתברר כי מקור הידיעה המרעישה [...] הוא דמות פיקטיבית לחלוטין, הקיימת ברשת האינטרנט בלבד". ועוד מוסיפה הכתבת: "דובר רשת MSNBC מיהר לתקן את הטעות, ואמר שאחד מעובדי דסק החדשות הניח שהחומר שהוא קיבל נבדק". אלא שהיתה זו רשת פוקס-ניוז שדיווחה על הידע הלקוי של פיילין בגיאוגרפיה. רשת MSNBC רק דיווחה על זהות מקור הידיעה המרעישה. אמנם דיווח זה התגלה כברווז עיתונאי, והרשת מיהרה להתנצל, אך אין לו קשר של ממש לדיווח המקורי על הבורות של פיילין.

ענייני תקשורת

אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי 39 מעובדי העיתון "מקור ראשון" מאיימים לתבוע את שלמה בן-צבי בגין אי-תשלום סכומים המגיעים להם, ובידיעה נפרדת מדווח כי העיתון הכלכלי "גלובס" צפוי לפטר כ-40 מעובדיו.

עוד מדווחת בר-זהר כי הרשות להגבלים עסקיים קבעה שההסכמים שנחתמו בין נציגי ארגוני היוצרים ובין זכייניות הטלוויזיה המסחרית מהווים הסדר כובל ולא חוקי.

לילך סיגן מקדישה את הטור השבועי שלה ב"גלובס" לבחינת ההבדלים בין הסיקור התקשורתי של התפוצצות בועת ההייטק בשנת 2000 ובין הסיקור התקשורתי של המשבר הנוכחי, וזאת בעקבות הכתבה שהתפרסמה כאן, ב"העין השביעית". לדברי סיגן, התחרות בין העיתונים הכלכליים לאו דווקא הועילה לאיכות הסיקור הכלכלי. לדבריה, "נכון שמצד אחד מעולם לא היו לישראלי הזה [הממוצע] דרכים רבות יותר לקבל תוכן, רק שבכל הדרכים הללו נראה שמה שמניע את יצרני התוכן זה הצורך להקדים את כולם, במקום הצורך להיות מדויק, או אחראי לדוגמה".

לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי בתקופת גאידמק קיבלו כשרונות תחנת רדיו 99 משכורות בגובה של 90-40 אלף שקל לחודש.

רוגל אלפר מקדיש את הטור שלו במוסף "תרבות" של "מעריב" למשחק הכסאות שבין עורכי הוצאות הספרים לעורכי העיתונים.

חיים יבין מתראיין ל"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" [אריאלה רינגל-הופמן], לרגל עליית הסדרה התיעודית שהכין על ערביי ישראל, "תעודה כחולה". "להערכתי, מה שקרה בעכו לפני מספר שבועות זו רק ההקדמה", אומר יבין, ומספר על הנושאים שבהם עוסקת הסדרה, כגון אפליה וגזענות. ההתבטאות של ראש הממשלה השבוע, על האפליה המובנית והמכוונת נגד ערבים בישראל, לא זכתה כמעט לאזכור בתקשורת הישראלית. אולי היה צריך לצאת בסדרה תיעודית, כמו יבין.

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" עונה דודו טופז ליהודה נוריאל, שכתב במוסף בשבוע שעבר על חוויותיו מצפייה במופע הבידור החדש של טופז. הבדרן מציין שההצגה שבה נכח נוריאל היתה הצגת הבכורה, וכי לא מקובל לפרסם ביקורת על-פי הצגת בכורה. כמו כן הוא כותב כי הקהל היה מגוון, ולא כפי שעלה מן הטקסט של נוריאל.

ואז עובר טופז לפסים אישיים וכותב: "יהודה נוריאל כינה אותי אריה זקן ומחוסר שיניים. יהודה היקר, סלח לי, אבל האם היית מוכן להשאיר אותי לבד עם אשתך בחדר? אני לא חושב שהיית מוכן". לסיום קובע טופז כי נוריאל כתב בכלל על תסכוליו האישיים, העולים בו בשל מוצאו. או כניסוחו של טופז, "אתה לעולם לא תהיה אשכנזי". יש לציין כי ברשימתו מהשבוע שעבר הביע נוריאל כמיהה לחזות שוב בטופז של ימי עבר, הנושך נשים ושובר משקפי מבקרים, והנה זכה לטעימה קטנה מבקשתו. הלוואי שבעוד כמה חודשים יהפוך העימות הקטן בין השניים לראיון אישי.