מאהל מחאה של עולים אתיופים נגד תנאי הקליטה שלהם, אתמול מול משרד החוץ בירושלים (צילום: אוליביה פיטוסי)

עד שהמלחמה בעזה תתפוס תאוצה, נאלצים עורכי העיתונים להסתפק במשבר הכלכלי. הוא לא מלהיב כמו אש והרג, במקום שכול יש רחמים, לכל היותר קצת זעם, הוא עשוי להפחיד, אבל לאו דווקא ללכד. ובכל זאת, זה מה שיש, אז על זה הולכים.

רמז לאומץ לב עיתונאי

כל הכותרות הראשיות הבוקר עוסקות בפיטורי עובדים, וזאת בעקבות קריסת חברת השמירה והניקיון משמר, שפיטרה אתמול את כל עובדיה.

בכותרת של "ישראל היום" מספקים את הגרסה המתונה ביותר למצב, בלי מספרים, ועם תוספת של קצת נחת לעשירונים התחתונים: "המיתון: את העניים מפטרים, בהייטק מוותרים על הג'יפים"; ב"מעריב" המסר חד וברור: "900 פוטרו ביום אחד"; ב"הארץ", על-ידי הוספת מלה אחת, לוקחים את המסר הזה צעד אחד קדימה: "יותר מ-900 מפוטרים ביום אחד"; וב"ידיעות אחרונות" עושים סיכום ביניים ראשוני ומצליחים להקפיץ את המספר עוד יותר: "2,500 פוטרו תוך שבועיים". אבל לא רק המספרים שונים מעיתון לעיתון; גם סגנון הסיקור.

בידיעה הפותחת את "ידיעות אחרונות" [דוד רגב וגד ליאור] מודגש האופן שבו מתבצעים הפיטורים. בשקט, ללא מחאה, ללא הפגנות. חשוב מכך, גם הסיבה לתופעה מודגשת: "בעידן של חוזים אישיים ובלי הסתדרות – גם אין מי שירים קול צעקה", כך לפי כותרת המשנה. האם לפנינו קריאה של העיתון המסחרי המוביל בישראל להתאגדות העובדים במדינה? לא ממש, רק בין השורות, והעובדה כי גם רמז בכיוון זה נחשב לאומץ לב עיתונאי ומעשה יוצא דופן בנוף התקשורתי שלנו מלמדת עד כמה שבויה התקשורת הישראלית המסחרית, שעיתונאיה מועסקים רובם ככולם בחוזים אישיים, בקונספציה הקפיטליסטית.

בתחתית הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת רשימה המסכמת את גל הפיטורים מהחודש האחרון. היא אינה כוללת שני מגזרים במשק: ראשית, אין בה כל אזכור לפיטורים שהיו ב"עסקים של עד 20 עובדים" – נגריות, מסגריות, בתי-דפוס ומפעלים קטנים, וזאת על אף שלפי הידיעה שמעל רשימת סיכומי הפיטורים, שם נמצאים הנפגעים הגדולים ביותר. אלא שמהעסקים האלה לא יוצאות הודעות לעיתונות ואין להם דוברים, כך שקשה הרבה יותר לאסוף את הנתונים. המגזר השני שנעלם מרשימת סיכומי הפיטורים הוא העיתונות, ובתוכה "ידיעות אחרונות" עצמו.

הבוז לבועה, ומתי כבר תבוא אחת חדשה

ב"מעריב" מציג נתן זהבי את דעתו על המצב בטור מיוחד של פרשנות כלכלית. לאחר שהוא מתלונן על "כל 'האנליסטים' ו'מומחי הכלכלה'" שתיחמנו את הציבור ועל "צמיחת הבלוף" שהתפתחה בעולם בשנים האחרונות, הוא מציג את צמיחת-הדמה כפתרון היחיד למצב הנוכחי: "הולך להיות חרא, אלא אם כן איזה קוסם בעל יכולות אדירות ינפח שוב את כלכלת הקפיטליזם החזירי וסיבוב נוסף יתחיל לנפח בועה חדשה".

ראש הממשלה אהוד אולמרט, אתמול בכנס בענייני יצוא וסחר-חוץ בירושלים (צילום: מיכל פתאל)

סיקורו של עיתון ה"ארץ" את הפיטורים במשק הוא הלוקה ביותר. פרט לכותרת הראשית והידיעה הלא ארוכה שמופיעה תחתיה [עידו סולומון, הילה רז וטל לוי], מפנה העיתון את קוראיו למוסף הכלכלי שלו, "דה-מרקר", כדי ללמוד עוד על הפיטורים במשק. גם העיתונים האחרים מרחיבים על הפיטורים במוספי הכלכלה שלהם, ובכל זאת החליטו עורכיהם שהנושא ראוי לסיקור נרחב גם בעמודי החדשות.

לא הכל שחור

ב"ישראל היום", כאמור, מבקשים להמתיק מעט את הבשורה המרה. "בהייטק מוותרים על הג'יפים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, ובכפולה הפותחת שלו ידיעה נרחבת [הדס גייפמן וסופי שולמן] על הקיצוצים בקרב המעמד העליון של בעלי ההון וחברות הטכנולוגיה.

"דנקנר ירוויח פחות", מבשרת הכותרת לידיעה, שבמרכזה שני תצלומים: האחד של נוחי דנקנר, ראש קבוצת איי.די.בי (IDBH) בישראל, והשני של מכתב שדנקנר שלח אתמול, על נייר רשמי של IDBH, ליושבי-הראש והמנהלים הכלליים של החברות בקבוצתו. במכתב מבשר דנקנר כי החליט לוותר על 25% משכרו עד לסוף שנת 2009. פסקה זו אף מוקפת בעיגול אדום, לנוחות קוראי "ישראל היום".

"מנוסח המכתב ניתן להסיק כי ייתכן שהקונצרן יחליט לפטר עובדים בהמשך", כותבות גייפמן ושולמן אי-שם בלב הידיעה שלהן, אך הפסקה במכתב שממנה ניתן להבין זאת אינה מסומנת בעיגול או מודגשת בכל דרך אחרת. מה שכלל אינו מצוין ב"ישראל היום", אבל מופיע הבוקר הן במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" והן בעיתון "כלכליסט", הוא השכר שממנו מוריד דנקנר את 25 האחוזים – 18.4 מיליון שקל בשנת 2007.

במלים אחרות, במקום שתופיע הבוקר ב"ישראל היום" ידיעה על האפשרות כי פיטורים מתקרבים גם לעובדים בקבוצת IDBH, כפי שעולה מהמכתב ששלח דנקנר, מקבל הבוקר בעל הבית של הקונצרן הענק שירות מלכותי של יחסי-ציבור מטעם "ישראל היום". ההחלטה של דנקנר לקיצוץ אישי בשכר ראויה לכל שבח, אך כשלא מביאים לצדה את הנתונים הרלבנטיים והמניעים, נוצר הרושם כאילו הכתבים הכלכליים עוסקים בדברור בעלי ההון במקום בסיקור מעשיהם.

אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה

מכל זווית שממנה בוחנים את המצב עולה אותה תמונה לא מעודדת. ב"גלובס" מופיעה היום כתבה [ענת ביין-לובוביץ'] על העתיד העגום של שוק הפרסום בישראל, המנוע שמאחורי העיתונות המסחרית. "פני הענף לקראת מיתון", נכתב בכותרת, ואילו רן רבן, שערך מחקר על העניין למען איגוד חברות הפרסום בישראל, מצוטט בכתבה כך: "תעשיית הפרסום בישראל דומה למכונית דוהרת שנקלעה באופן בלתי צפוי לירידה תלולה ומסוכנת ולדרך מלאה מהמורות וסיבובים חדים, ונהגה מחליט לא לבלום בפראות, אלא להוריד הילוך ולהאט את מהירות הנסיעה בהדרגה כדי להתאימה לתנאי הדרך". האם עשה הנהג בחוכמה? האם ראוי היה כי יעצור בצד הדרך וימתין לליווי של ג'יפ? והאם בכל מקרה יש צורך להצטייד באפוד זוהר? קשה לקבוע, אך ברור שהעיתונים עומדים לסבול מהמשבר בתעשיית הפרסום.

ב"כלכליסט" מנסים בכל זאת לשמור על אופטימיות, ומדגישים עד כמה התחום הכלכלי הפך רלבנטי לציבור הישראלי. "ישראל בוחרת כלכלה" היא הכותרת הראשית של העיתון , שמדווח על סקר המראה כי "שני שלישים מהבוחרים רואים את הכלכלה כנושא מרכזי בבחירות הקרובות". למען האמת, זו מסקנה מעט מוזרה מתוצאות הסקר, כפי שהן מוצגות בעוגה היפה שמופיעה לצד הכותרת הראשית. מהנתונים שם עולה כי דווקא הטיפול בביטחון הוא הנושא החשוב ביותר בעיני המצביעים, כך לפי 36% מהמשיבים לסקר, בעוד שהכלכלה מקבלת מעמד דומה בעיני 28% בלבד.

בכל זאת, "העם מוכן לבחירות כלכליות" היא הכותרת שמופיעה בראש הכפולה הפותחת של העיתון, מעל הדיווח הבלתי חתום על תוצאות הסקר. בידיעה נכתב כי "כאשר בדקנו בשאלות המשך, התברר באופן מובהק כי אצל כשני שלישים מהבוחרים הכלכלה תהיה נושא מרכזי בבחירות הבאות". מה היו שאלות ההמשך? נתון זה לא מתפרסם, אבל בסיום הדיווח נאמר כי "כאשר הנסקרים נדרשים להחליט איזה נושא ישפיע יותר על החלטתם, הפער בין הביטחון לכלכלה מתרחב".

גם מטור הפרשנות הנרחב שכותב שאול אמסטרדמסקי עולה כי יש סיכוי סביר לפחות כי הכלכלה לא תשחק בסופו של דבר תפקיד כה חשוב בבחירות הקרובות. אז האם "העם מוכן לבחירות כלכליות" או לא? כן. אבל יכול להיות ששר הביטחון דווקא לא.

ענייני תקשורת

יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" כי הנהלת רדיו ירושלים, שהפסיד לאחרונה במכרז שקיימה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, פנתה לרשות בדרישה לקבל את חומרי המכרז, כדי להגיש עתירה בעניין.

במדור חדשות החוץ של "מעריב" מדווחת טל שניידר על מהדורה מזויפת של ה"ניו-יורק טיימס" עם הכותרת: "המלחמה בעיראק נגמרה", שהופצה אתמול בניו-יורק ב-1.2 מיליון עותקים.

שר התשתיות בנימין בן-אליעזר (פואד), בביקור באשקלון, מאי 2008 (צילום: אדי ישראל)

פנינה קטנה של רון מיברג ממדורו במוסף "סופשבוע", המחולק היום למנויי "מעריב": "אני מנחש שאילו הייתי היום בישראל, אולי היו מגייסים אותי לכתוב על הבחירות. בישראל. אילו הייתי גבר הייתי מסרב. אם אשב פעם נוספת עם פואד במושב האחורי של מכוניתו ואחשוב על חידודים, דימויים ומשחקי מלים שייטיבו לתאר אותו, אפרוץ בבכי. גם כי יש גבול לכמה פעמים נגזר על עיתונאי להיות עם פואד במכונית, מסוק, טנק, מסעדה, חאפלה בשדרות, חברת חשמל, מועצה ערבית, המכון לחקר ימים ואגמים, ולהתבונן באגודלים המדהימים שלו ולהתכווץ בכל פעם שהוא אומר הזאתי. וגם כי לא יכול להיות שאני רבע מאה בענף הזה ועדיין מראיין את פואד. כמשל כמובן. בחור נחמד, פואד".

ועוד במוסף, מיזם מיוחד לרגל שלוש שנים למותו של דודו גבע. על האיש וברווזיו.

מדור ביקורת התקשורת של "העיר – תל אביב" מוקדש הפעם לעניין פנימי: שער העיתון מהשבוע שעבר היה אמור להביע תמיכה מרומזת במועמד דב חנין, על-ידי סיכה עם דיוקנו שהוצמדה לדש בגדה של דוגמנית. בסופו של דבר, הסיכה הוסתרה על-ידי מדבקה שקראה להצביע עבור סיעת מרצ למועצה. "במחלקה המסחרית", כותב עומר שוברט, "פשוט לא הבינו שאי-אפשר להציב על שער העיתון מודעה פוליטית, בייחוד בשבוע שלפני הבחירות. זה בכלל לא נכנס למערכת השיקולים. כשהסברנו להם איפה בדיוק הבעייתיות, הם אמרו שאנחנו צודקים".

בסיום המוסף "מרקר ויק" גדל העמוד של שי גולדן – שהתמנה בשבוע שעבר לעורך מוסף "השבוע" של עיתון "הארץ" – לכפולת עמודים.