ראשי עיריות נבחרים. מלמעלה למטה: ניר ברקת בירושלים, בני ועקנין באשקלון, רון חולדאי בתל-אביב ודוד בוסקילה בשדרות (צילום: פלאש 90)

העיתונות המודפסת בחרה

האם "לילה מותח בערים הגדולות" נשמע לכם כמו פתרונו של סרט מתח, או הפרומו שלו? לי זה נשמע כמו פרומו. ומה עם "אחר חצות: מאבק צמוד בערים הגדולות"? פרומו. בטח פרומו.

הפרומואים האלה הם הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היום, יום אחרי-בחירות ("מעריב" מעדיף לצטט תוצאות מדגם בכותרת הראשית). כמו שידור חוזר של עיתוני יום הבחירות בארצות-הברית, כמו שידור חוזר של כל עיתוני יום הבחירות והיום שאחריהן שיצאו לאור העולם – זה תמיד פרומו. "קדימון", בעברית.

זו, כמובן, לא אשמת העיתונים, שרק כיפוף חוקי הפיזיקה יוכל לאפשר להם להתגבר על מגבלות שעת הירידה לדפוס. אבל היום יותר מתמיד, התחרות עם כלי התקשורת האלקטרוניים מעמידה את המגבלה הזו באור מגוחך למדי. שלא כמו פעם, כאשר מערכות העיתונים המודפסים עמדו בתחרות עם הגרסאות המקוונות שלהם עצמם והצניעו את קיומם, הבוקר ליד הכותרות הראשיות נמתחות הפניות בולטות לאתרי האינטרנט של העיתונים, עטורות במלות קוד כ"עדכונים", "אונליין" ו"תוצאות האמת".

אבל העיתונים הפסידו את הבחירות פעמיים. פעם אחת מכורח, כתוצאה מאילוצי המדיום, ופעם אחת מבחירה, כתוצאה מהחלטה, מדעת או שלא מדעת, שהבחירות המקומיות במדינת ישראל 2008 אינן מעניינות. ביקורות הטלוויזיה של אייל לוי וירון טן ברינק ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מוקדשות לתת-סיקור של התקשורת את הבחירות, ולטפיחה על שכמו המרוטה של ערוץ 1, שהקדיש למערכת הבחירות ליל שידורים מלא (מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ירון פריד, כותב, בדרכו המפותלת, שצדק מי שלא סיקר את הבחירות, משום שהן באמת לא מעניינות ולא מרגשות. אמירה נועזת, אבל רק במידה שבה היא מטופשת).

ובכלל, העולם שלנו מהיר ועצבני. הנה, אפילו לנגיד בנק ישראל לא היתה סבלנות לחכות ליום שני האחרון בחודש, המועד הקבוע להודעות על הפחתת הריבית, והוא הכריז על הפחתה כבר אתמול לפנות ערב, "במפתיע", כפי שכותבים העיתונים. מזל שזה היה לפני סגירת הגיליון, אחרת גם הידיעה הזו לא היתה נכנסת לעיתון, על מוספי הכלכלה היה לחפש כותרת ראשית אחרת ו"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היו צריכים אייטם חלופי לשער העיתון. פישר הוריד את הריבית בחצי אחוז, והיא עומדת עכשיו על 3% – הריבית הנמוכה שנרשמה בישראל מעולם.

האם זה יעזור למי שרוצה לקחת משכנתה או סתם הלוואה מהבנק? לא. הריבית הזו רק עלתה בחודשיים האחרונים. אבל מי שיש לו חיסכון, לעומת זאת, ירוויח עכשיו פחות. בקיצור, הורדת הריבית טובה אולי לכלכלה, אבל לאו דווקא לאזרחים (נחמיה שטרסלר מ"הארץ" כותב באופן זהיר בעד ההורדה. יהודה שרוני מ"מעריב" כותב: "לא יעזור").

ג'יימס בונד ומשבר העיתונות המודפסת

אגב פרומו, מתקפת יחסי-הציבור לסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד מרשימה למדי: בימים האחרונים הוא מגיח שוב ושוב אל כתבות הטלוויזיה ובמוספי העיתונים, והיום הגיע לשער "הארץ" עם ההפניה: "ג'יימס בונד שוב מציל את העולם".

היו כבר מי שהספידו את המרגל, שהבריטיות האנינה והאלימות השנונה שלו לא עמדו בקצב הרצחני של התנועה ברחוב טרנטינו פינת ג'ון וו, ובכלל, מאז שהקומוניזם הרוסי פשט את הרגל ואת היד – הוא לא ממש רלבנטי. אבל יחד עם דניאל קרייג, השחקן שנכנס לנעליו של בונד בסרט הקודם, הצליחו המפיקים להפיח חיים מחודשים במה שהיא סדרת סרטי הפעולה הארוכה בהיסטוריה של הקולנוע, ושבה, כותב היום אורי קליין במוסף "גלריה" של "הארץ", אין המשכיות בדמותו של הגיבור, והוא משתנה מעת לעת לפי רוח התקופה וטעם הקהל (ושגיאות המפיקים).

מה, אם כן, היה הפתרון להחזרת הרלבנטיות שאבדה? כיצד התמודד בונד עם המתחרים המהירים יותר, האלימים יותר, התכליתיים יותר (כמו ג'ייסון בורן למשל)? לפי קליין, הפתרון היה דיאטה רצחנית, פשוטו כמשמעו: ויתור על ההומור, השנינות, הרומנטיקה, הסקס – ובמידה רבה גם על תסריט ועלילה – והגברת עוצמת האלימות, המרדפים והגופות הנופלות. ובקיצור: ויתור על כל יתרון או ייחוד של הסדרה לטובת ניסיון מאומץ לחקות את המתחרים. האם המאמץ הצורני הצליח? מבחינה כלכלית, לעת עתה, נראה שכן. מבחינה תוכנית, תרבותית, אמנותית, מדובר בכישלון.

מייצג את המשבר. דניאל קרייג כג'יימס בונד (צילום: סוני פיקצ'רז)

"בכך טמונה הרלבנטיות של בונד", כותב קליין, "הוא מייצג את המשבר שכלל גיבורי סרטי הפעולה שרויים בו בשנים האחרונות, ובדרכו הייחודית מביא את המשבר הזה לקיצוניות. הוא נדמה תלוש בזמן ובמקום שבהם הסרט מתרחש; דמות שהביוגרפיה שלה נדמית מאולצת וזהותה מלאכותית (אפילו פעם אחת ב'קוונטום של נחמה' אין בונד מכריז על שמו בדרך המוכרת: 'שמי הוא בונד, ג'יימס בונד'). לפיכך, 'קוונטום של נחמה', למרות חולשתו – וזהו אחד הסרטים החלשים בתולדות הסדרה, בעיקר בגלל הבימוי חסר ההשראה – הוא סרט שמייצג את זמנו; סרט שכמו הגיבור שלו, מייצג עבר והווה, סופה של תקופה ותחילתה של אחרת, וכמו ג'יימס בונד עצמו בגילומו של קרייג, הוא תקוע בין שניהם".

וכמו שמאיר שניצר כותב היום במוסף "המגזין" של "מעריב" בסגנון בוטה יותר: "הלחצים העזים שמפעילים ללא הרף מתחרים דוגמת 'ספיידרמן' או 'איירון מן' אילצו גם את ג'יימס בונד לגלוש במורד האינפנטליות, ואכן החדש בסדרת הסרטים הבלתי נגמרת הזו, 'קוונטום של נחמה', הינו סרט ילדים לכל דבר [...] אין עוד תחכום, אין טכנולוגיה, הסקס נעלם וכך גם גלויות הנוף שבהן התחוללו העלילות. כל שנותר הוא אקשן ואקשן ואקשן".

עכשיו קראו שוב את הפסקה לעיל מתחילתה, והחליפו את "ג'יימס בונד" ב"עיתונות מודפסת".

ועוד משל על מצבה של העיתונות המודפסת

עוד מתפרסמת ב"גלריה" היום כתבה של בן שלו על תערוכת צילומי עיתונות נדירים ומרהיבים של להקות שוליים ירושלמיות משנות השמונים. התערוכה, "הוצלו מן התופת", תוצג החל מיום שישי באוגנדה – בר, מועדון, גלריה וחנות קומיקס ומוזיקה מומלצת בירושלים. חפשו אותה ברחוב אריסטובלוס, בין הריסות רחוב יפו להריסות מגרש-הרוסים. "שמה העברי של התערוכה אפוקליפטי משהו", כותב שלו, "אבל השם הלועזי ('Saved from the trash') רומז על הסיפור שמאחוריה. התצלומים האלה, שחלקם לא פורסמו מעולם, היו בדרכם לפח, אך הגיעו ברגע האחרון לידיהם של אנשי אוגנדה". שלו אינו מפרט מאיפה בדיוק הגיעו התצלומים, אבל גם בלי לדעת, אם תרצו, הנה עוד משל על מצבה של העיתונות המודפסת.

ראש הממשלה אהוד אולמרט, אתמול בבסיס צה"ל סמוך לעזה (צילום: פלאש 90)

מה עושה הצנחן על השער?

"הצנחן שהביך את אולמרט" היא אחת הכותרות היום על שער "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה: "'אנחנו מוכנים למות כאן, ואתה מוותר על ירושלים', הטיח לוחם בראש הממשלה בביקור בעזה. אולמרט: 'לא ויתרתי על מקומות קדושים, אף יהודי לא מתפלל לקלנדיה ואבו-דיס". מדוע אנקדוטה כזו מגיעה לשער העיתון? ועוד: בחודשים האחרונים – אם לא בשנתיים האחרונות – לא זכור לי ששער "ידיעות אחרונות" מציג ידיעה מהסוג הזה: ביקורת, ועוד כזו רגשית ומתחת לחגורה, על ראש הממשלה אהוד אולמרט.

ענייני תקשורת

"הפועלים נכנס ל'מעריב'" היא כותרת הגג הלקונית אך הדרמטית בראשו של שער המוסף הכלכלי "דה-מרקר". לפי הדיווח של טל לוי ואופיר בר-זוהר, ולדימיר גוסיסנקי ימכור את מניותיו בעיתון, שהיקפן 27%, ויקבל תמורתן מעופר נמרודי 10 מיליון דולר. המניות יוחזקו בנאמנות על-ידי בנק הפועלים, בתמורה למחיקת חוב של גוסיסנקי על סך 28 מיליון דולר. האם גוסיסנקי הרוויח מהעסקה? לא. הוא רק הפסיק להפסיד (ולריב עם נמרודי). ב-1998 הוא קנה את המניות תמורת 85 מיליון דולר.

מה תהיה ההשפעה של העסקה על העיתון, שנמצא במצב קשה מבחינה כלכלית ובסוג של מיני-רנסנס מבחינה עיתונאית? קודם כל, יוסר חסם גדול מעל גמישות הפעולה שלו: גוסיסנקי יסיר את התביעות המשפטיות שהגיש נגד העיתון ונגד נמרודי, ונציגיו בדירקטוריון לא יטרפדו עוד יוזמות חדשות (ואז נוכל לראות אם הטרפודים והעיכובים לא היו לטובה...). שנית, הנושה הגדול ביותר שלו, בנק הפועלים, יהפוך מעתה לסוג של שותף (אבל לא שותף ממש, משום שלבנק אסור להחזיק ישירות ביותר מ-20% של "תאגיד ריאלי").

לפי "דה-מרקר", "הפועלים הוא זה שמנשים את 'מעריב' ומספק את המזומנים הנחוצים לו". כיצד ישפיע הקשר החדש על סיקור בנק הפועלים ב"מעריב"? נחכה ונראה. לפחות בחודשים האחרונים, האופן שבו סיקר מוסף הכלכלה של "מעריב" (המצומק ביחס לעיתונים האחרים) את הבנק היה אגרסיבי מאוד יחסית. בינתיים על "מעריב" יהיה להתרגל לעוד שני בעלי-בית חדשים: עורכי-הדין רם כספי ופיני רובין, הנאמנים שיחזיקו במניות בפועל.

הילה רז מדווחת ב"דה-מרקר" על פסיקה של בית-המשפט העליון: "לוחות השידור של רשת וקשת הם סוד מסחרי".

ועוד ידיעה ב"דה-מרקר": "עלייה של 15% ברווח הנקי לוואלה". שני דברים חסרים בידיעה של יובל מעוז ומעיין כהן: גילוי נאות כי 24% ממניות וואלה שייכים ל"הארץ" (זו אינה הפעם הראשונה, גם לא השנייה, ש"דה-מרקר" נמנע מגילוי כזה. פעם, לפחות בגרסה מקוונת של הכתבות היו מוסיפים כזה, עכשיו גם זה לא), ואזכור של הצניחה הגדולה בערכה של המניה (אזכור שנעלם גם מדיווחי "גלובס" ו"ביזפורטל", שכמו "דה-מרקר", מסתפקים בציטוט ההודעה לעיתונות שהוציאה וואלה).

יובל נתן, עורך אתר מקו של קשת, קורא ב"דה-מרקר" לאתרים המתחרים לאמץ את מונה הצפיות שהונהג במקו, ומראה כמה אנשים גולשים לכל דף (אלפים ועשרות אלפים לדפים הקשורים לתוכנית "האח הגדול", מאות בודדות לידיעות חדשותיות ואחרות. נראה כאילו בלי "האח הגדול", גם אתר "העין השביעית" היה יכול לתת פייט לאתר של קשת. זה בעיקר אומר משהו על הגולשים, לא על התקשורת).

לי-אור אברבך כותב הגיג על פסטיבל ראש-פינה במוסף "עסקים" של "מעריב". כך זה מתחיל: "אותו אדם שאמר שהטלוויזיה היא בידורם של ההמונים כנראה מעולם לא ביקר בפסטיבל ראש-פינה. אזוקה בצמיד פלסטיק שאיפשר לה להיכנס למתחמי הדיון השונים, הגיעה לפסטיבל האנטיתזה להמונים. זו השבעה, המרוצה מעצמה ופרוקת הכתף מטפיחת השכם העצמית".