בתחילת יוני התכנסה בירושלים ועידת הליכוד. העיתוי הבטיח דרמה: מפת הדרכים אומצה זה עתה על-ידי הממשלה, ושרון לחץ חגיגית את ידו של ראש ממשלת פלסטין ודיבר על חלוקת ארץ-ישראל.

כמו רוב הבטחות הפוליטיקאים, גם ההבטחה לדרמה התמוססה זמן רב לפני המימוש. רוב האולם היה ריק. אפילו מושבי העיתונאים אוכלסו בדלילות. על אחד הכסאות הפנויים התיישבה עלמה בת עשרים ומשהו, שמדבקה ירוקה גדולה עיטרה את חולצתה ועליה, בשחור סמכותי, המלה: "בתפקיד".

באחת השורות הראשונות, מתחת לבמה, ישב חבר הכנסת לשעבר עקיבא נוף. באמצע נאומו של אריאל שרון הוא קם ממושבו, שלף מטרייה שחורה, פתח אותה לרווחה ונופף בה אנה ואנה. המאבטחים הסתערו עליו מיד, בזריזות גדולה, ובכמה מכות נחרצות סיימו את חייה של המטרייה בלא עת.

בעצם הרגע המסעיר משכה העלמה-בתפקיד בשרוול חולצתי. "למה", שאלה בקול גדול, "למה המטרייה?".
"צ’מברליין", אמרתי, "נוויל צ’מברליין".
היא הסתכלה בי בתימהון אין-קץ. "מה זה?", הקשתה.
"זה ראש ממשלת בריטניה", אמרתי. "מטרייה שחורה. הסכם מינכן".
"מה זה", חזרה ואמרה, אבל הפעם לא כמי ששואלת, אלא כמי שקובעת את עמדתה הסופית לגבי המשיב: פלצן.

חשבתי על עקיבא נוף המסכן, שבמשך ימים תכנן את הזינוק השביטי שלו לתודעה הלאומית, חיפש ומצא מטרייה שחורה בעיצומו של קיץ, הבריח אותה לאולם מתחת לאפם של מאבטחי ראש הממשלה (מה הוא אמר להם, שהוא מצפה לגשם?), סיכן את גופו ואת רכושו, וכל זה רק כדי שעלמה אחת בתפקיד, וכמוה רבים אחרים, יצפו במחזה בזרות מוחלטת וישאלו, "מה זה".

גם על מנחם בגין חשבתי. בעת כהונתו כראש ממשלה, בינואר 1980, הוא ביקר בבסיס השריון במישור-אדומים. עוזריו תכננו צילום חגיגי שלו על טנק "פטון", חשוף בצריח. ירד מבול. חיילת הגיעה עם מטרייה גדולה, שלא יירטב ראשו של ראש הממשלה. כשראה בגין את המטרייה רווח לו: היא היתה ירוקה, לא שחורה. הימים היו ימי הוויכוח הגדול על הנסיגה מסיני. צ’מברליין ומטרייתו היו חלק מובן מאליו מהתודעה הלאומית, ממדורת השבט. מי שידע, נשמר מכל משמר ממטריות שחורות, ומי שלא ידע, התבייש לשאול.

לטוב ולרע, אין יותר מדורת שבט. אין זיכרון קולקטיבי. הבסיס התרבותי המשותף דל ורופף.

המציאות הזאת מציבה קושי מקצועי לא מבוטל בפניהם של עיתונאים בכלל, ובעלי טורים במיוחד. טול מהכתיבה הפובליציסטית את היכולת להמשיל משל, להעלות באוב פרשיות מהעבר ולנופף בהן כלקח למנהיגי ההווה, לשלוף מגנזכי האומה פסוקים נוקבים ושורות מחץ, ונטלת ממנה את נשמתה. פעם ידעו הפובליציסטים שהתנ"ך הוא מקור בטוח: כולם מכירים את סיפורי התנ"ך. ולא רק את הסיפורים. גם את פסוקי הזעם והנחמה של ירמיהו וישעיהו ועמוס ויחזקאל. ואת אמרות חז"ל. ואת סיפורי האגדה. היה על מה לבנות מאמר. אבל עכשיו, לך תדע: גדלו כאן דורות של קוראים שחונכו לשנוא תנ"ך, ולהתרחק מכל דבר שריח של מורשת יהודית נודף ממנו. הגיעו לכאן מיליון עולים, שלחלק גדול מהם התנ"ך הוא ספר חתום. שורה אחרונה, התנ"ך פאסה. וגם ההיסטוריה פאסה: היא מעניינת רק את ההיסטוריונים.

בסדר, אומר הפובליציסט המיוסר. נלך על שירה: ביאליק ואלתרמן ורחל המשוררת, גורי, אבידן, עמיחי. "מה-זה?", ישאל הקונה בקיוסק בבוז, כאילו שתי המלים האלה מחוברות ביניהן לאמירה חסלנית אחת. מה לגבי פזמונים? מציע הפובליציסט כמוצא אחרון. מנעמי שמר ועד קובי אוז. אבל האוזניות שמשחררות את הקורא המיועד מכל דאגות העולם תקועות על אמינם.

אני נכנע, אומר הפובליציסט. מהיום אני יושב מול הטלוויזיה ורואה סבון. אם אלמד לצטט את אמרות השפר של בטי המכוערת או פיליפה מ"המורדים", אולי אגנוב לעצמי איזה קורא. בין סבון לסבון אני אקרא את כל הערות השוליים בקליפים של אם.טי.וי. הם חושבים שרק על מניה שוחט לספר ידעתי, אבל אני אכה אותם עם מאדונה.

אני נשבע: מהיום אני אכתוב ששרון הוא אחלה ובוש סבבה. אני אכתוב שאבו-מאזן חנון (ויש אומרים: חנאן). במקום לכתוב על חומרת המצב, אני אכתוב שאין מצב. הכל יהיה אצלי "כזה", הכל "כאילו". אני אשקיע את לילותי בטורי התגובות באינטרנט, כדי ללמוד את סוד התמצות. למה לבזבז יום עבודה על 400 מלים משויפות, טחונות עד דק, כשאפשר להקליד את המלה "חרא", ללחוץ על ENTER ולסגור עניין.

איור: גיא מורד

לא משיקולים מסחריים

אבי ניר הוא מנכ"ל "קשת", אחת משלוש הזכייניות המאושרות של ערוץ 2. באמצע יוני אמר ניר ל"הארץ" שההחלטה להטיל על כתב הרכילות גיל ריבה לערוך ראיון מקיף עם גאולה עמיר, אם-רוצחו של רבין, "לא הונעה משיקולים מסחריים".

חזקה על המנכ"ל שהוא אומר אמת, ורק האמת: זה טבעם של מנכ"לים. מכיוון שכך, יפה יעשו בעלי "קשת" אם ישלחו אותו במהירות האפשרית אל התור בלשכת העבודה. רק תועלת מסחרית יכולה להסביר החלטות כאלה. אם מנכ"ל ערוץ, שספינת-הדגל שלו הוא דודו טופז, לא למד עדיין להבדיל בין כסף לעיתונות, מוטב שייחפש לו עיסוק אחר.

הסוגיה הזאת חורגת ממדורי הביקורת לטלוויזיה. מדובר בטיב ההחלטות של חברה שפועלת על-פי רשיון שקיבלה מהמדינה. ריבה איננו אשם. הוא מה שהוא: בחור אינטליגנטי שבחר בפוזה מתפנקת, מתחנחנת, ילדותית, פוזה של מייקל ג’קסון. גם עמיר איננה אשמה. היא מה שהיא. אשם העורך, המנכ"ל, שחושב שמשעשע להפגיש אותם יחד.

פעם עשו דברים כאלה בקרקסים: הציגו לראווה גמדים עם ענקים, ונכים בכל תפארת מומיהם. לא משיקולים מסחריים, כמובן. משיקולים אמנותיים. הוליווד הפיקה פעם סרט כזה, דווקא נחמד, בשם "תאומים", עם דני דה-ויטו בתפקיד ריבה, וארנולד שוורצנגר בתפקיד גאולה.

גאולה עמיר היא נושא לגיטימי לראיון עיתונאי. אבל ריבה איננו עיתונאי: הוא סלבריטולוג. הוא מטפל בעמיר באותן אמות-מידה מקצועיות שבהן הוא מטפל, נניח, באורלי ויינרמן: זה מה שהוא יודע לעשות. הוא מתחנף. הוא משחק משחקים. הוא מהמהם. הוא נוהג כמו חתול שמבקש להתחכך ברגלי גבירתו. במקרה של ויינרמן, זה מביך. במקרה של עמיר, זה מעלה את השאלה, כמה נמוך יכולה הטלוויזיה לרדת.

רבין לא היה קדוש. רחוק מזה. המאבק שמתנהל כאן מזה שמונה שנים איננו על רבין החי, שאינו חסין מביקורת, אלא על הטריוויאליזציה של הרצח. רצח ראש ממשלה כנושא למדור רכילות. מה פתאום רצח? מקרה, אומרת גאולה עמיר, וריבה מסתכל מלמטה על גופה המוצק של עמיר, הצילום משיקולים לא מסחריים, כמובן, מסתכל בה בעיני עגל חלב, רוצה לינוק, כל-כך רוצה לינוק.

גיליון 45, יולי 2003