קיץ 2003 היה קצר למדי: שבעה שבועות של אושר, בין זריחת ההודנה לשקיעתה, בין פתיחת הכבישים בעזה לפיגוע-הילדים בירושלים. במשך שבעה שבועות מותר היה להתרכז, ללא רגשות אשם, בסדר-יום של מדינה נורמלית: בבעיות הקיום של משפחות חד-הוריות; ברופא שהדביק או לא הדביק את מטופליו במחלה נגיפית; בחקירותיו של ראש הממשלה; במלחמות הכוכבים בקבוצות הכדורגל.
בתוך המצע הרחב הזה נמצא, למרבה השמחה, מקום לתחום שהוזנח בשנים האחרונות: ההיסטוריה. "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" צללו, בכתבות ענק, לתוך פרטיה של מלחמת יום-הכיפורים. לא היתה שום סיבה מיוחדת לקמפיין המשולש הזה, לבד מהעובדה שבעוד שלושה חודשים יצוין יום השנה השלושים למלחמה ההיא, וזריזים מקדימים (או מאחרים, אם מביאים בחשבון את 29 השנים ותשעת החודשים שחלפו).
מקבץ הכתבות הזה ראוי לכל שבח. לא בגלל החדשות המסעירות שהביא בכנפיו. למיטב הבנתי, לא היה בעשרות אלפי המלים שפורסמו שום חידוש מהותי. הכל, או כמעט הכל, פורסם בעבר. מה שלא הופיע בדו"ח ועדת אגרנט התפרסם בעיתונים, ומה שלא התפרסם בעיתונים התפרסם בספרים: גרסת הרמטכ"ל פורטה בספרו המצוין של חנוך ברטוב "דדו", שלפני חודשים אחדים יצא לאור במהדורה חדשה; האלופים שרון, אדן והרצוג כתבו ספרים משלהם, ויריביהם מיהרו להשיב להם בראיונות נוקבים. אף אחד לא ויתר על ההזדמנות לומר את המלה האחרונה, לבד מ-2,600 חיילי צה"ל שנפלו באותה מלחמה, נפלו בגלל עיוורונם ויהירותם של מנהיגיהם ואלופיהם, ולמרבה הצער, ההזדמנות לומר את המלה האחרונה ניטלה מהם.
מאגר אחד של מידע נותר חסוי: המחקר שעשו על מלחמת יום-הכיפורים אנשי ענף היסטוריה במטה הכללי. איסור הפרסום יצר ענן של ציפיות סביב המחקר. ההנחה הכללית היתה שהאמת המרה, הנוקבת, האקדח העשן, פסק-הדין הסופי על משגי המלחמה ההיא נמצא שם, בין דפיו. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שגורמים פוליטיים, ביניהם אריאל שרון, התאמצו כל-כך למנוע את פרסומו.
עד שקמו בקיץ הפורה הזה אמיר אורן ("הארץ") ורונן ברגמן ("ידיעות אחרונות") ופרסמו, כל אחד בעיתונו, את עיקרי המחקר. הגילוי הגדול היה שאין שם שום גילוי. אותם ממצאים שהכרנו מהפרסומים בעבר, אותם תיאורים, אותן מסקנות חצי-עגומות, חצי-שמחות, מסקנות שאולי היו מעוררות תשומת לב בשנות השבעים, אבל לאחר קרוב לשלושים שנה הן בלתי מסעירות לחלוטין. עכשיו, לאחר שקראנו, נדמה שכל מעשה הגניזה לא היה אלא פינוק של גנרלים בדימוס, שהתעקשו למנוע מצה"ל לפרסם רשמית את מה שנחשב מזמן למובן מאליו.
לכאורה, הקורא המלומד צריך לבוא בטענות לעיתונו: הבטחתם גילויים מרעישים. נתתם סחורה משומשת. תתביישו לכם.
ההפך הוא הנכון. הקורא צריך להיות אסיר תודה לעיתונים על שהזכירו לו נשכחות. יום-יום נכנסים למעגל הקוראים אנשים חדשים, שלא היו כאן לפני שלושים שנה. גם מי שהיה - לא בהכרח זוכר. הנה דוגמה כואבת: אירית גונן-גיל היא בתו של האלוף שמואל גורודיש. המלחמה ההיא הטילה צל גדול על חיי אביה ועל חייה. היא העניקה ראיון מרגש לסימה קדמון ("ידיעות אחרונות") שבו אמרה שיומיים לאחר פרוץ המלחמה הציבו מעל אביה את הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב. "ביומיים האלה שהיה לבדו בפיקוד נקבעו פני מלחמת יום-הכיפורים?", שאלה גונן-גיל, רטורית.
בר-לב הגיע למוצב הפיקוד ב-9 בנובמבר, בתום, או במהלך, היממה הרביעית ללחימה. בארבעת הימים הראשונים נקבעו פני המלחמה, לפחות פניה הקשים יותר. בשעות שקדמו לבואו של בר-לב איבד גורודיש, גם לפי עדותו, את השליטה על החזית. אם הדברים האלה חדשים למי שכואב את הפרשה ההיא שלושים שנה, הם בוודאי חדשים למאות אלפי קוראים אחרים.
במלים אחרות: לא רק לחדשות חדשות יש ערך. יש ערך לא מבוטל גם לחדשות ישנות.
איור: בתיה קולטון
▪ ▪ ▪
אחד הפרסומאים הגדולים בארץ נתן לי פעם שיעור בערכן המסחרי של מלים. "המלה החשובה ביותר בפרסום היא חדש", אמר. "אין מלת שבח שמגיעה לקרסוליים שלה. לא טוב, לא מצוין, לא נהדר, לא מדהים, לא אמין, לא נכון, לא משוכלל, לא איכותי. חדש, זה מה שמוכר".
הכלל הזה נכון שבעתיים בעיתונות. היומרה לחדש היא לחם חוקנו, סיסמת הקרב שלנו, מבחננו העליון. "כל החדשות הראויות לפרסום", אומר העיתון "ניו-יורק טיימס" בראש עמודו הראשון. לא העובדות הראויות לפרסום: החדשות.
כל בוקר אנחנו מתפללים לבורא עולם שיפיל לידינו חדשה שאין לאחרים: משהו טרי, ראשוני, בלעדי. אם הסיפור התפרסם קודם במקום אחר, ערכו יורד בעינינו מהר יותר מערכה של מכונית משומשת. מצבו חמור עוד יותר אם התפרסם בכלי-תקשורת מתחרה. אנחנו נתעלם ממנו. אנחנו נכחיש אותו. אנחנו נחביא אותו אי-שם, סמוך למודעות האבל.
השאלה היא, חדש למי. יש לי חבר, עיתונאי מחונן, שבמשך שנים נמנע מלפרסם ידיעה רק משום שפורסמה, נניח, בעלון הצוערים של בסיס חיל האוויר האמריקאי באומהה, נברסקה. הוא התעקש לחדש רק לעצמו.
השאלה היא גם חדש מתי. בעולם שנשלט על-ידי עיתוני אינטרנט ורדיו וטלוויזיה, הידיעה החדשה של הבוקר מועתקת והופכת למשומשת עוד לפני ששזפה אותה עינו של הקורא. אפילו קרדיט הם לא תמיד נותנים, הפיראטים החדשים של האינטרנט, אלא אם כן צץ אצלם פקפוק בנכונות הידיעה.
בתוך ים התקשורת הזה, היומרה לחדש חשובה, אבל לא מספיקה. חייבים להסביר את ההקשר, לרענן את הזיכרון. לפעמים מה שקרה שלשום, או לפני שלושים שנה, רלבנטי לא פחות ממה שקרה אתמול, ובדוק יותר ממה שהכתב מנחש שיקרה מחר.
כפי שנוהג להזהיר אחד מבכירי העורכים בישראל כאשר כתב מבשר לו על סקופ ענק: זה חדש? כל הכבוד; זה בלעדי? יופי. האם זה גם נכון?
▪ ▪ ▪
בבריטניה, מדינה שהתמזל מזלה לחיות חיים נורמליים, פחות או יותר, נפתחים עיתוני יום ראשון לעתים קרובות בחדשות מן העבר: זכרונות של ראש ממשלה או אחד משריו, חקירה בפרשה ישנה, שנויה במחלוקת, ביוגרפיה חדשה של מנהיג היסטורי וכיוצא באלה. הכתבות משתרעות על אלפי מלים. הכתיבה מהוקצעת. הגרפיקה מטופלת. ניכר בעיתון שהוא בוטח בקוראיו: בחוץ יורד גשם, לא קורה שום דבר מסעיר בחדשות, אפשר להתרווח בכורסה ולהתעמק בעבר.
שבעה שבועות חיינו כאן כמעט כאילו אנחנו חיים בלונדון. העיתונים, בדרכם המיוחדת, תרמו משהו לאשליה הזאת. אל תרומתם עוד נתגעגע. אנחנו כבר מתגעגעים.
גיליון 46, ספטמבר 2003