פסטיבל ההזדעזעות השנתי ע"ש רצח רבין (והפעם: סערת הראיון שלא שודר עם רוצח ראש הממשלה) והחשיפה התקשורתית שקיבל בשבוע שעבר המתנחל המקלל מחוות פדרמן ודאי תרמו לנוכחות הבולטת של אייטמים אנטי-מתנחליים היום בעיתונים. גם ספורט ופוליטיקה מגיעים לכותרות: שחקני הרכש החדשים של נתניהו בליכוד, חילופי המאמנים במכבי תל-אביב והתבטאות אחת של מאיר פרוש, המועמד לראשות עיריית ירושלים, שאמר: "בתוך עשר שנים לא יהיה חילוני בשום עירייה, אולי באיזה כפר עלוב".

אבל מי שכובש את הכותרות הראשיות ומספר נכבד של כפולות עמודים הוא הטריו אובמה-מקיין-פיילין. ובעצם, אם לוקחים בחשבון שג'ו ביידן נעדר כמעט לגמרי מסיקור הבחירות בארצות-הברית היום בעיתונים הישראליים, ניתן לומר שההתמודדות היא בעצם בין אובמה לפיילין, ומקיין הוא רק תירוץ. כך נכנסה התקשורת למירוץ פוליטי שבו הובטח לה או מועמד שחור או מועמדת אשה, והיא יוצאת ממנו עם גם וגם.

בחירות בארץ רחוקה

שאלת ה"אנדורסמנט" – הצהרה גלויה של כלי תקשורת על תמיכה במועמד מסוים – היא שאלה שראוי לה שתתברר בסיקור מערכת הבחירות הקרבה אצלנו. בינתיים, למזלה, יכולה העיתונות הישראלית לסקר בניחותא מערכת בחירות מרתקת מאין כמוה, כפי שמדגישים כל העיתונים, המתנהלת במרחק ביטחון והזדהות גדולים. הסיקור, לכן, הוגן ומאוזן למופת, וכפי שכותב נחום ברנע במאמר המרכזי ב"ידיעות אחרונות", "הם אחרים". הם, כלומר הפוליטיקאים, ש"נוחתים בשלוש מדינות ביום, נואמים, לוחצים ידיים, חשופים לאלפי מצלמות ונראים בדרך כלל כאילו סיימו זה עתה שינה בריאה". "האם הם חיים על גלולות? על אדרנלין? מה מחזיק אותם?", שואל ברנע את אחד מאנשי הקמפיין של מקיין. "הם אחרים", אומר האיש, "הם לא כמונו".

ואכן, הפוליטיקאים האמריקאים נראים מבעד לעיני התקשורת הישראלית רזים, בעלי שיניים לבנות, נשים יפות וחוש הומור. לגמרי לא כמונו. "יש להם חלום", מכריזה כותרת הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", העוסקת בהתעוררות הפוליטית של שחורים בארצות-הברית. "על סף היסטוריה", מכריזה הכותרת הראשית של העיתון (שמצליח הפעם לא להידרדר להיסטריה). "הארץ" הולך על דרמה במקום היסטוריה, עם "המירוץ הנואש של ג'ון מקיין" ככותרת ראשית ותצלום של אובמה רץ, עניבתו מתנופפת, על השער (התמונה הראשית היא של מקיין ואשתו הבלונדינית הניבטים מבעד לחלון מכונית. מה יש בה, בסצינה הזו, במסגור הזה של פרצוף הניבט מבעד לחלון מכונית? איזה עצב נמסך בה, של פרידות ועקירה וגעגוע, ואיזו נימה של התרגשות והרפתקה). נטשה מוזגוביה מספקת ארבעה קטעים נפרדים על היבטים שונים של הבחירות, וכפולת העמודים 6-5 מוקדשת כולה לדיווחים מה"ניו-יורק טיימס": דיוקנאות קצרים של ביידן ושל פיילין, וטור – עוד טור – על הכפר הקנייתי שבו נולד אביו של אובמה.

"מעריב" מקדיש לבחירות את שלוש הכפולות הפותחות של העיתון, מתעכב על המתיחה ששרה פיילין נפלה לה קורבן (הומוריסטיקן קנדי גרם לה להאמין שהיא מדברת עם נשיא צרפת סרקוזי), ועוסק בהרחבה בנקודות היהודיות (ברור שיש יותר מאחת): "אסטרטג הניצחון היהודי של אובמה", דייוויד אקסלרוד (כותרת ביניים בידיעה של נדב איל וטל שניידר היא "העיתונאי שהפך ליועץ נחשק", שנראית כמו שם של קורס במכללות לתקשורת של ימינו) וכפולה המבקשת מהקוראים, בין שאר דברים, "מצאו את ההבדלים" בין דעותיהם של המועמדים בעניינים הנוגעים לישראל. המסקנה? "שפטו בעצמכם", חותמים ב"מעריב". אלון פנקס כותב בטור פרשנות כי השאלה "מי טוב יותר ליהודים" היא "שאלה פרובינציאלית, מטופשת, לא רלבנטית, חסרת פשר באמריקה וחסרת תשובה ומשמעות". העיקר שאמריקה תהיה חזקה, הוא כותב, ולא משנה מי עומד בראשה. רק איתן הבר מ"ידיעות אחרונות" מתעקש להרוס את החגיגה, לרטון ולשאול אם שני המועמדים הם המירב והמיטב שהאומה האמריקאית מסוגלת להעמיד. מעניין למי בדיוק הוא מתגעגע.

ברווזים ברווזים, שובו הביתה

"בכירים במפלגה חוששים: מרוב כוכבים לא יישארו תפקידי שרים". כך מסתיימת כותרת המשנה של הידיעה הראשית בעמ' 6 של "ידיעות אחרונות", שכותרתה הראשית היא "המהפך של בגין". ואכן, מפלגת הליכוד כובשת היום את סדר היום הפוליטי (הישראלי) בעיתונים, עם מצעד שמות של שחקני רכש חדשים, ובעיקר ישנים. כפי שכותב יוסי ורטר היום ב"הארץ": "שוב הוכח כי בישראל מפעל המחזור הפעיל ביותר הוא לאו דווקא של נייר, פלסטיק או שפכים – אלא של פוליטיקאים. הם תמיד חוזרים, במצב צבירה כזה או אחר".

מי, אם כן, בחוזרים? "ישראל היום", שהוא היחיד שהמאורעות בליכוד תופסים את כותרתו הראשית, מציע, מן הסתם, את הרשימה ה(כמעט)מלאה, המובאת בכותרת המשנה על השער: "בני בגין הפתיע: חוזר, אתמודד כמו כולם. בליכוד מרוצים: 'תשובה לתדמית הנקייה של לבני'. 'הסיכום להצטרפות מרידור – קרוב'. מירי רגב הצטרפה, בדרך גם עוזי לנדאו; הח"כים מרינה סולדוקין וזאב אלקין מתלבטים, אפי איתם מבקש. קדימה: הליכוד הופך למפלגת ימין".

המצטרף המדובר ביותר הוא בני בגין, בנו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין ומי שנחשב אות ומופת לאדם ופוליטיקאי ישר והגון. "מר ניקיון" היא כותרת הטור שכותב עליו דן מרגלית ב"ישראל היום; "יריב שתענוג להתווכח איתו" היא כותרת טורה של זהבה גלאון באותו עיתון.

העיתונים האחרים, שאינם מגויסים לטובת מפלגה כלשהי (או לפחות מגויסים בבוטות פחותה), מציעים לקוראים גם תזכורת על הריקוד הקודם של בגין ונתניהו. "בגין על נתניהו ב-99': הוא הרע במיעוטו", היא כותרת בעמ' 7 ב"הארץ". בידיעה מצטט שחר אילן ביטויים חריפים נוספים שאמר הנסיך על הבוס ועל המפלגה (כולל "תרבות השקר" ו"פקידות מושחתת"). ב"ידיעות אחרונות" מציע את התזכורת הזו לקוראים יובל קרני.

ב"מעריב" מקדישים מקום ניכר להודעתו של איתם כי הוא מעוניין להצטרף לליכוד ("גורם בכיר בליכוד מסתייג: 'הוא ימני מדי'" היא כותרת המשנה של הכתבה של מרב דוד). רועי שרון כותב כי זו "מהלומה אלקטורלית" למפלגות הימין הדתיות. גם שלום ירושלמי כותב על מצעד המצטרפים, ובמיוחד על המו"מ בין בגין לנתניהו. "בגין עצמו צינן את ההתלהבות של האנשים הרבים שפנו אליו", כותב ירושלמי, ומיד אחרי זה מסגיר את התלהבותו שלו, שהביאה איתה פליטת קולמוס משעשעת: "הפורמליסט שמקפיד על כל פסיק הסביר כי ההתפטרות שלו מעבודתו במכון האידיאולוגי לא נכנסה לתוקף, ועד אז הוא לא ידבר על פוליטיקה".

נקנח עם שורה של אורי משגב ב"ידיעות אחרונות", המתייחסת לחבר המפלגה שלא זכה לכותרת ב"ישראל היום": "אם יחזור יחיאל חזן לכהונה נוספת במשכן, צריך לקוות בשבילו שיעמוד בפיתוי לא להצביע פעמיים. בפעם הקודמת שזה קרה לו הוא נדון בין השאר לחודשיים מאסר על תנאי; הפעם עבודות השירות כבר לא יספיקו. קפיצתו של חזן עם ערב אל העגלה הדוהרת של הליכוד היוותה אקורד סיום הומוריסטי למה שנדמה כיום ההצטרפות הארוך בהיסטוריה המפלגתית של ישראל".

התנתקות

"מתנתקים מהקיצוניים" היא כותרת הידיעה הראשית בעמ' 8 של "מעריב". ידיעת כיתוב-תמונה באותו עמוד מוקדשת לאזכרה של ראש הממשלה יצחק רבין. ב"ידיעות אחרונות" בחרו לשבץ אותה תמונה, של דליה רבין-פילוסוף, בתו של רבין, כשהיא נואמת באזכרה, בידיעה שכותרתה "חונקים את המאחזים". "ההחלטה להפסיק את התמיכה – בעקבות מהומות המתנחלים", אומרת כותרת המשנה, "בין הסיוע שיופסק: הסעות לתלמידים ופינוי אשפה". בכל העיתונים מצרפים באותו עמוד גם את האזהרה של יובל דיסקין מפני רצח פוליטי נוסף, שיבוצע הפעם על-ידי מתנחלים. כותרת הטור של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" היא "חסרה רק העילה לרצח". בקיצור, מורשת רבין בעיתונות היא אך ורק מורשת שלילית, של צנזורה עצמית, שנאת מתנחלים וזריעת פאניקה.

ענייני תקשורת

מבקרי הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מתייחסים היום לתוכנית האקטואליה "מה קורה" של זכיינית ערוץ 2 קשת, שזמן שידורה הוקדם ותכניה רודדו עוד יותר (אצלנו כתב על התוכנית נועם יורן). התוכנית נועדה להוות אלטרנטיבה לתוכניות האקטואליה המצליחות (בעיקר אצל המבקרים) של ערוץ 10, "היום שהיה", וכעת, עם הזזת מועד השידור, "לונדון וקירשנבאום". שני המבקרים עונים בקול אחד על השאלה שמציב שם התוכנית, והתשובה היא: "עדיף שלא היה קורה". "הפורמט המקורי של 'מה קורה' הושתת על התחנפות פופוליסטית למדדי אינטרנט מקושקשים", כותב ירון טן-ברינק ב"ידיעות אחרונות". "בגלגולה הקודם זו היתה תוכנית חסרת אחריות עיתונאית שוויתרה על 'מה שחשוב' לטובת 'מה שמעניין', בידוריזיציה כמעט מוחלטת של החדשות". שני המבקרים כותבים גם כי לא ברור מה המגישה, לינוי בר-גפן, עושה במקום כזה.

בתחתית עמ' 20 של "ידיעות אחרונות" מדווחת טובה צימוקי על מקרה לא יאומן: אזרח שאמר לשוטר כי "כבר מחר תהיה כתבה בעיתון" על מעשיו של השוטר (הלא מוצדקים, לדעתו של האזרח) הואשם בעבירה של איומים נגד קצין משטרה. ובקיצור, כפי שאומרת כותרת הידיעה: "האישום: איום על שוטר. הסיבה: פנייה לעיתונות". האזרח פנה לח"כ מיכאל איתן, והלה פנה לראש מחלקת תביעות במטה הארצי, שביטלה את האישום. "ישראל איננה מדינת משטרה", אמר איתן לצימוקי, "ולכל אדם יש זכות לפנות לתקשורת וגם זכות מלאה לומר זאת".

וב"הארץ" מצטרף יוסי שריד למתנגדים לשידור הראיון המדובר עם רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. "דעתני הערוצים משמיעים באוזנינו ק"ן טעמים – מדוע למרות הכל היה צריך לשדר, ורק מתוך התחשבות מיוחדת וחד-פעמית הם ויתרו הפעם. נימוקיהם היו משכנעים יותר, אלמלא היו נימוקיהם משומשים: הם כבר טיהרו את כל תוכניות ההבל והזבל".

גם ב"העין השביעית" עסקנו בסוגיה: "תדברו עליו אבל לא איתו" (מרדכי קרמניצר), "האחים הקטנים של האח הגדול" (הח"מ) ו"האחריות היא לפעמים אבן ריחיים" (אריק כרמון).