באחד מימי שישי תפסתי את ג'ודי מילר בחדר שלה במערכת "ניו–יורק טיימס" בניו–יורק. היא נשמעה מאושרת. איך את, שאלתי. "נחושה ומאופקת", השיבה, ושנינו צחקנו. נחושה היתה מילר תמיד. ודעתנית. ומלאת אמביציה. אחרת לא היתה מצליחה להגיע למעמד של כוכבת בסיקור הנושאים הרגישים ביותר במזרח התיכון. מאופקת, איך לפעמים. האיפוק הנוכחי הוא בעיקר תולדה של מצבה המשפטי.
ג'ודי מילר מאושרת משום שקרה לה נס: היא נדונה למאסר. בתחילת אוקטובר הרשיע אותה שופט פדרלי בבזיון בית–המשפט, ודן אותה ל–18 חודשי מאסר בפועל. רוב האנשים המהוגנים היו נזכרים באימה בסדרת הטלוויזיה "אוז", אבל למילר עשה גזר–הדין רק טוב. הוא הפך אותה ביום אחד משנואת נפשם של העיתונאים הליברלים באמריקה לגיבורה התורנית שלהם, מאחותנו בת–השטן לז'אן ד'ארק. אין עיתונאי שלא חושק בהערכתם של בני (ובנות) מינו. ג'ודי מילר חזרה הביתה.
בית–המשפט הפדרלי לערעורים יכריע בתיק בשבועות הקרובים. אם יאשר את גזר–הדין, יבקשו פרקליטיה של מילר מבית–המשפט העליון להתערב. מדובר בסוגיה עקרונית, שנוגעת למהותו של התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, זה שקידש את חופש הביטוי. השאלה היא, האם בגלל השירות המיוחד שמספקים עיתונאים לחברה מגיעות להם, לצורך מילוי תפקידם, זכויות שנשללו מאזרחים רגילים. ועוד שאלה מבצבצת כאן: מה עשו לחירויות האמריקאיות אירועי ה–11 בספטמבר. האם פחד הטרור ממיט על אמריקה עידן חדש של פראנויה בטחונית.
מילר, חמישים–פלוס, יהודייה מצד האב, נערה נצחית בסגנון ג'וליה רוברטס, ממגנטת אליה תשומת–לב בכל מקום שהיא נוכחת בו. חברתה הטובה בישראל היא סמדר פרי, כתבת "ידיעות אחרונות" לענייני ערבים. שתיהן חרשו יחד ולחוד את העולם המזרח תיכוני, התגברו יחד ולחוד על עוינות דתית ושובניזם זכרי. מילר כתבה שני ספרים שהיו לרבי–מכר, הפכה למרואיינת מבוקשת בערוצי טלוויזיה, כתבותיה זכו להבלטה וזיכו אותה, כחברה בצוות כתבים, בפרס פוליצר. הקולגות חיכו לה בפינה.
בשנתיים שקדמו למלחמה בעיראק היא הרבתה לכתוב על הנשק להשמדה המונית שבידי סדאם חוסיין. היא נשענה בין השאר על מקורות בממשל ועל אנשי "הקונגרס הלאומי העיראקי" של אחמד שלאבי, עריקים וגולים, שהפיצו מידע מבהיל על המוכנות הצבאית של סדאם. בכל אחת מהכתבות שלה היא טרחה להסתייג: המקורות אינטרסנטיים, כתבה. המידע לא ניתן לאישור.
אבל הכותרות עשו את שלהן. יריביה של מילר משוכנעים שהיא תרמה תרומה נכבדה להכשרת דעת הקהל האמריקאית לתמיכה במלחמה. הטענה שלסדאם היה נשק להשמדה המונית היתה מפוברקת. היא לא בדקה די. היא לא הסתייגה די. היא נסחפה, ולא ידעה להכות על חטא (הוויכוח סוקר בהרחבה ברשימה של רפי מן "היחידה של ג'ודי מילר", בגיליון 51 של "העין השביעית").
נדמה שכולנו מסתמכים יותר מדי על מקורות אנונימיים, אמרתי לה בשיחתנו הטלפונית. המקורות שלנו אינטרסנטיים, מניפולטיביים, ערמומיים. הם משתילים אצלנו את המסר שלהם, ולא נושאים באחריות. "כולנו רוצים לפרסם רק ידיעות בציטוט, בייחוס, און דה–רקורד", אמרה. "לצערי, בתחום המודיעין זה בלתי אפשרי. במיוחד באווירה שנוצרה אחרי 11 בספטמבר: בלי שימוש במקורות אנונימיים אתה כמעט אבוד". "התפקיד שלנו", אמרה, "הוא לסנן ולמיין. להבין מדוע מישהו מספר לנו משהו. מה המניע שלו. בשביל זה משלמים לנו".
הפרק העיראקי מצדיק שאלות רבות נוספות, אבל היא סירבה, באיפוק ובנחישות. בתוכנית רדיו שהשתתפה בה לפני שמונה חודשים אמרה כמה דברים מעניינים, ושנויים במחלוקת, על טכניקת העבודה שלה.
"באופן בסיסי אתה מקבל עובדה, אתה מנסה להכניס אותה להקשר הנכון, אתה בודק אותה עם מרב המקורות, ואז, אם היא שנויה במחלוקת, אתה אוסף עוד מידע וכותב שוב. בתחום שבו הכל מסווג ואנשים שמדברים איתך עלולים להגיע לכלא, קל מדי לעמוד מהצד ולשאול, למה פרסמת.
"התפקיד שלי לא היה לאסוף מידע ולנתח אותו כמו שירות מודיעין עצמאי. התפקיד שלי היה לדווח לקוראים מה אנשים בתוך הממשל, שיש להם סיווג בטחוני גבוה ביותר, אומרים לגבי השאלה: האם יש או אין לעיראק נשק להשמדה המונית.
"עיתונות היא מאמץ מתמיד, קולקטיבי. אני לא יכולה לכתוב הכל. דברים שאני לא כתבתי, עיתונאים אחרים בעיתון כתבו".
אולי אנחנו מתמכרים למידע חשאי יותר מדי, אמרתי למילר. אנחנו מתהלכים בהרגשה שאנחנו יודעים הכל, והקורא נשאר בחושך. "אני לא מסכימה", אמרה. "אף פעם אתה לא יודע יותר מדי. צריך ללחוץ על המקורות, לדעת יותר ולדווח יותר".
האם את לא הופכת בדרך הזאת לדוברת של הממשל, שאלתי.
"באמריקה זה לא עובד ככה", אמרה. "זה קרה רק בזמן המלחמה בעיראק, כשכתבים הוצמדו ליחידות והתחייבו להראות את החומר לצבא לפני שהעבירו אותו למערכות. זה היה מיותר".
מילר קיבלה במלחמה צ'ופר ענק: היא הוצמדה ליחידה שחיפשה נשק להשמדה המונית. המסע ההוא התחיל בהתלהבות גדולה ונגמר במפח נפש.
▪ ▪ ▪
פרק ב' משמח יותר. ג'וזף וילסון, מבכירי מחלקת–המדינה לשעבר, גויס על–ידי ממשל בוש לשליחות חשובה: לבדוק במדינה האפריקאית ניג'ר אם סדאם חוסיין ניסה לרכוש שם עפרות אורניום. ביולי 2003 הוא פרסם מאמר ב"ניו–יורק טיימס" תחת הכותרת: "מה שלא מצאתי באפריקה". המאמר גרם נזק גדול למאמצי ממשל בוש לשכנע, שסדאם עובד על ייצור נשק גרעיני.
הנקמה לא איחרה לבוא. לאוזניהם של כמה עיתונאים טופטף המידע, שאשתו של אותו וילסון, ואלרי פליים, עובדת בתפקיד בכיר בסי.איי.איי. חשיפתה של פליים חיבלה בקריירה שלה. על–פי החוק האמריקאי היתה בה גם עבירה על החוק. לא של העיתונאים: להם מותר; של המקור שלהם.
רוברט נובק, עיתונאי ותיק ושליח–לדבר–עבירה של ממשל בוש, פרסם ראשון. נפתחה חקירה פלילית, שהיעד הראשי שלה הוא לואיס ליבי, ראש המטה של סגן הנשיא צ'ייני. ככל הנראה, הוא האיש שהדליף את השם. החוקר המיוחד הוציא צווי הבאה נגד עיתונאים שקיבלו על–פי החשד מידע חשאי מליבי. ג'ודי מילר, שלא פרסמה את שמה של פליים, קיבלה את הצו שלה, ובניגוד לחלק מחבריה, סירבה לשתף פעולה. היא הורשעה בבזיון בית–המשפט ונדונה למאסר.
בסיומו של פרק א', כשהתברר שאין ולא היה נשק להשמדה המונית בעיראק, התנצל ה"ניו–יורק טיימס" על הידיעות שפרסם. העיתון הטיל את האחריות לא על הכתבת, אלא על העורכים שלה, שגילו התלהבות יתרה.
הפעם עמד העיתון מאחוריה בכל כוחו. המו"ל ויו"ר החברה פרסמו ב–10 באוקטובר מאמר משותף, ובו קראו לקונגרס לחוקק חוק שיגן על זכותם של עיתונאים לא לחשוף את מקורותיהם.
"האפשרות שאנשים יישלחו לכלא רק משום שעשו את עבודתם כהלכה מבשרת רעות לכל עיתונאי, לכל אזרח", כותבים ראשי העיתון. "אבל עם כל דאגתנו לשלילת חירותם של קולגות, עומד כאן על הפרק משהו הרבה יותר גורלי. העיתונות לא יכולה לפעול ללא מקורות מידע, וקודם כל מקורות מידע מתוך השלטון. זה מנוגד לתפקיד שייעדו לעיתונות האבות המייסדים שלנו - להיות רשות רביעית, שמבקרת את השלוש האחרות".
האבות המייסדים של מדינת ישראל העריכו את העיתונות פחות, ואף על פי כן, קשה לראות עיתונאי מסדר הבכירות של, נניח, זאב שיף, או אהוד יערי, או שמעון שיפר, הולך לכלא בגלל סירוב לחשוף מקור. אבל בישראל סגרו עיתון ("חדשות") לימים אחדים בגלל עבירת צנזורה, ושלפו באלימות את רשימת שיחות הטלפון של עיתונאי (ברוך קרא) רק משום שבערו למישהו המכנסיים (החוקר האמריקאי המיוחד דורש עכשיו, כמו עמיתיו בישראל, לקבל את רשימת שיחות הטלפון של עיתונאים, כדי לדעת עם מי דיברו. הדרישה הזאת מעוררת סערה לא מבוטלת).
ג'ודי מילר מחלקת בימים אלה את זמנה לשלושה: היא יושבת עם עורך–דינה על הצד המשפטי, היא יושבת עם אנשי יחסי–הציבור של העיתון על הקו הציבורי, והיא מופקדת על הפרשה המרתקת למדי של "מזון תמורת נפט" - המערכת שניהל האו"ם מול סדאם חוסיין, שהיתה, מתברר, רוויית שוחד. מילר אומרת שלפרשה יש משמעות מעבר לפרטיה: החלופה לפעולה חד–צדדית של ארצות–הברית היא פנייה לאו"ם. אם האו"ם לא מסוגל לנהל שום דבר ביושר, ספק אם יש טעם לפנות אליו.
מפעם לפעם היא חושבת על החיים בכלא. היא שמעה שאסור להכניס לכלא מחשב נייד, והיא מודאגת: איך תכתוב? אחת מחברותיה איחלה לה שתשב עם לינדל אינגלנד, החיילת שהובילה אסיר עירום ברצועה בכלא אבו–ע'ריב בעיראק. אחרת איחלה לה שתשב יחד עם מרתה סטיוארט, אשפית המטבח שהורשעה בהונאה בבורסה.
"אינשאללה", אומרת ג'ודי מילר. אין מה לדבר: היא מאושרת.
גיליון 53, נובמבר 2004