בתחילת דצמבר הודיעה חברת "גוגל", הבעלים של מנוע החיפוש החם ביותר באינטרנט, שהיא עומדת להעלות לרשת את מיטב הספרות העולמית. מכל הבשורות השנה זאת היתה, קרוב לוודאי, המשמחת ביותר. עשרות מיליונים, אולי מאות מיליונים, יזכו בנגישות לכל ספר משמעותי שהתפרסם באנגלית, בביתם, בבית–הספר, בעבודה, בבית–הקפה, באוטובוס, הכל זמין והכל בחינם.
מדהים. הפגם היחיד בבשורה הנפלאה הזאת, לא פגם, פגמון, פגמצ'יק, הוא שהספרים בצורתם הקיימת, מקבץ של דפי נייר מודפסים משני הצדדים, תפורים זה לזה ומודבקים בכריכה רכה או קשה, ילכו וייעלמו; לא נתבשם עוד בריח העולה מספר חדש; לא נתמכר להנאת העלעול ולרשרוש הנייר. הקשישים בינינו יקטרו קצת, כמו שקיטרו על החלפת תקליט הוויניל בתקליטור ומרכבות הסוסים במכונית. אחר–כך ימציא מישהו תוכנה מיוחדת לבתי–אבות, עם ריח של ספרים וסימולציה של אבק, וגם הבעיה הזמנית הזאת תיפתר.
מותר לשער, שלפני שהספרים ייעלמו מחיינו, ייעלמו מהם העיתונים. עיתון הוא מוצר ארכאי, פרימיטיבי, בזבזני, אחד ממוצרי הצריכה הבודדים שלא השתנו לאורך זמן. מי שעדיין מחזיק בביתו אנציקלופדיה ימצא, שהעיתון הראשון שנמכר בחוצות עיר היה "נוטיצי סקריטה". המו"ל היה ממשלת ונציה. הוא ראה אור ב–1556. מחיר הגיליון היה מטבע קטן, שווה לכל נפש, שנקרא בוונציה גאזֶטה.
שיטות הסידור, ההדפסה והעימוד השתכללו מאז, אבל המוצר הבסיסי נשאר כשהיה: גליון נייר מרוח בצבע דפוס. לא ייאמן עד כמה תהליך הייצור שלו יקר ומסורבל: קודם כורתים עצים בפינלנד או קנדה או משמידים יערות גשם בברזיל. את העצים הופכים לגלילי נייר ענקיים, שמשונעים לבתי–דפוס. תהליך ההדפסה אורך שעות. כשהוא מסתיים מעמיסים את העיתונים על גבי משאיות, שעושות את דרכן אל נקודות ההפצה. מכוניות מעבירות את העיתונים לקיוסקים, ושליחים מביאים אותם אל דלת המנוי. כל–כך הרבה מתווכים. כל–כך הרבה זמן וכסף.
איור: אפרת בלוססקי
הבעיה לא מסתיימת כאן, היא רק מחליפה כתובת. לאחר שהקורא הנאמן סיים לעיין בעיתון, אין לו מה לעשות בו. כמה שלא יחפש, הוא לא ימצא בעיתון כפתור "דליט". אם נתקל בכתבה מוצלחת הוא לא יכול לשמור אותה במחשב או לשגר אותה כדואל לחברים. האמת, הוא תקוע בבית עם מזהם סביבתי. פעם היו אומרים שבעיתון של אתמול עוטפים דגים. היתה בזה נחמה מסוימת, אבל היום אפילו הדגים מעדיפים אריזה אחרת.
מה עושה הקורא הנאמן? הוא עובר לאינטרנט.
עיתונים בכל העולם שוברים בשנים האחרונות את ראשם בסוגיה הזאת. תעשייה ענקית, כבדה בהשפעה ובממון, מתחבטת לגבי המשך דרכה. יש עיתונים שיצאו נשכרים. עיתון כמו "ניו–יורק טיימס" האמריקאי, שבעבר התקשה להגיע אל קוראים מחוץ לאזור המטרופוליטני של ניו–יורק, מגיע עכשיו אל מיליונים בעולם באמצעות האתר שלו באינטרנט. ההכנסה באה ממודעות.
עיתונים אחרים הופכים לפלטפורמה לאתר שלהם באינטרנט. כזה הוא "ג'רוסלם פוסט", יומון ישראלי בשפה האנגלית, שבונה עכשיו את הכנסתו על גולשים יהודים בעולם. העיתון עדיין יוצא, בפורמט מוקטן, אבל מספר העותקים שהוא מוכר מבוטל.
לפני שבועות אחדים כינסה הנהלת "הארץ" את עובדי העיתון לשני ימי עיון על דרכו של העיתון. אנשי פרסום ומומחים לסקרי דעת הקהל הציגו נתונים על מצב העיתונות המודפסת בכלל, ומצבו של "הארץ" בפרט. מצב–הרוח היה עגום עד סופני. נדונו פתרונות אפשריים. למשל, שינוי פורמט. במקום העמוד הנוכחי, הגדול (ברודשיט), גודל שהוא חצי ממנו (טבלואיד). "טיימס" הלונדוני עשה את המהלך הזה, והגדיל את תפוצתו. זה מצליח בהתחלה, בגלל החידוש, הזהירו המומחים. אחר–כך חוזרת התפוצה לאותו בור שהיתה בו קודם.
או שינוי תוכן. העברת הדגש מהחומר המדיני והפוליטי לנושאים אחרים, קרובים יותר ללב ולכיס. כלכלה, למשל. או סיפורים אנושיים. לקצר טקסטים, להגדיל תמונות, להידמות למה שהקורא רואה בטלוויזיה. הפתרונות נשמעו מאולצים, מתסכלים, כמו סם מרץ לספורטאי שנגמר לו האוויר, כמו ספוילר למכונית שפוכת מנוע.
העיתונים המודפסים לא חייבים למות, אבל דינם נגזר להתכווץ. מספר קוראיהם ילך ויקטן, חלקם בשוק המודעות ילך ויקטן, סגל העיתונאים שלהם יקטן, וכך גם יכולתם להשפיע על סדר–היום הלאומי. הקרב שהם מנהלים הוא קרב בלימה, קרב מאסף.
יש עיתונאים שמשלים את עצמם, שהמעבר מהעיתון המודפס אל האינטרנט הוא רק עניין של אריזה. הם טועים. הטלוויזיה איננה עיתון שצופים בו ואתרי החדשות באינטרנט אינם עיתון שגולשים בו. כל עיתונאי שהתחיל בעיתון מודפס ועבר לטלוויזיה מספר אותו סיפור: העבודה העיתונאית היא עבודה, אבל העיקר הוא התיאטרון, הדרמה. אם אין דרמה יוצרים אותה בחדר העריכה. מכניסים אינסרט במקומו הלא–טבעי. מגבירים סאונד. משכפלים תמונה. אם אין תחקירים, עושים קדימונים. התוכנית משודרת רק פעם אחת, אבל הקדימון משודר שוב ושוב.
עיתונאים מודעים פחות לשוני בין העיתון לאתרי האינטרנט. ההנחה הסמויה באתרים האלה היא שלא נולד הגולש שקורא יותר מעמוד אחד מעל המסך. לכן כל מה שארוך מ–400 מלה לא ראוי לפרסום; ההנחה הסמויה השנייה היא שמה שדחוף מקדים את מה שנכון. אם טעינו, לא קרה שום אסון. תמיד אפשר לתקן את הדברים על המסך. האסון האמיתי הוא שהגולש יברח לנו לאחד מעשרות אתרים מועדפים אחרים; ההנחה הסמויה השלישית היא שאין לאתר אינטרנט קוראים. יש לו "משתמשים". מבחנו העליון של האתר הוא במספר הכניסות. לכן חייבים לעודד אינטראקטיביות. ידיעה נשפטת על–פי מספר התגובות עליה. כל נער מתבגר שיודע לכתוב "גדול" או "לכלכת" או "שיט" ולשגר את קשקושיו לאתר בלי להתבלבל, יפורסם ויבורך.
חלק מהתופעות האלה הן מחלות ילדות, שסופן להיעלם. חלק טבועות בגנים של המדיום. האינטרנט הוא אוקיינוס, ים ללא גבולות. זאת חולשתו. זה כוחו. אפשר לעשות בו הכל. אפשר לעשות בו אפילו עיתונות אמינה, מקצועית ונוקבת.
אשר לנו, העגלונים, מוכרי הקרח ומסיקי הקטרים מהעיתונות המודפסת, אנחנו נסתדר. הטלוויזיה לקחה לנו את הסלון ואת חדר השינה. האינטרנט לקח לנו את פינת המחשב. לא נותר לנו אלא להסתפק בחדר הקטן ביותר בבית. שם אין בינתיים אלטרנטיבה לעיתון המודפס.
גיליון 54, ינואר 2005