נחום בן-יצחק, החשוד ברצח במועדון ון-גוך בירושלים לפני כחודשיים, היום בבית-המשפט (צילום: אביר סולטן)

הקלה בעומס

עוד פרשת רצח מזעזעת, כולל מעשי אונס, כליאה, רוסים שיכורים וכל הג'אז הזה. "בלי רחמים" היא כותרת הענק של החינמון "ישראל היום", וזו אכן הרגשת הקוראים הישראלים היום: העיתונות הפסיקה לרחם עלינו. כל זב ומצורע שמבצע מעשה אלימות מזוויע, חסר פשר, זוכה לכך שהעיתונים ימקדו עליו את הזרקור ויעמידו אותו בראש סדר יומנו.

"ישראל 2010: כל יום מביא עימו סיפור מזוויע חדש", קובעת כותרת הגג על שער העיתון, ולא ברור אם יש כאן קינה, הצבעה על עובדה או חיכוך ידיים בהנאה על מבול הכותרות שעוד צפוי לנו. ב"מעריב" מצליחים לנפק כיסוי עיתונאי מגעיל עוד יותר מזה של "ישראל היום", כולל התהדרות בחותמת "מיוחד", וב"הארץ" נשארים קורקטיים, אבל נותנים למעשה הזוועה מקום נכבד באמצע השער.

אז מדוע אני קובע כי לקוראים נמאס מתשומת הלב המתמשכת שהעיתונים מעניקים למעשי זוועה קיצוניים? משום שב"ידיעות אחרונות" מתעלמים מהסיפור. הוא כלל אינו מופיע על השער, לא בעמוד הראשון, לא בשני, הוא רק מקבל עמוד וחצי בעמודים 8–9, לצד ידיעה סנסציונית אחרת (מין קבוצתי בין קטינים). "ידיעות אחרונות" אולי כבר אינו מונופול, אבל נדמה לי שעוד אפשר לסמוך עליו באשר לניחוש מצב הרוח של המכנה המשותף הנמוך של הציבוריות שלנו.

שלום, חבר

לא רק באשר לסיקור מעשי זוועה, גם ביחסו לאהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר של מדינת ישראל, מגלה "ידיעות אחרונות" שינוי מסוים. "הג'וב הבא" היא ההפניה משער העיתון לידיעה על מינויו של אולמרט ליו"ר קבוצת לבנת. ועל שער המוסף "ממון": "הג'וב הבא של אולמרט". היו יכולים לכתוב "תפקיד", אבל בחרו לכתוב "ג'וב".

מה עושה קבוצת לבנת שאולמרט הפך ליו"ר שלה? "אחת המשפחות החזקות במשק הישראלי", נכתב ב"כלכליסט". "פעילותה כוללת אחזקות ובעלויות של חברות בתחומי הלוגיסטיקה, התעשייה, הקמעונאות, האנרגיה, החקלאות והנדל"ן". וביתר פירוט, אחזקות ובעלויות בבנק דיסקונט, כלל-תעשיות, כלל-ביטוח, חברת תעבורה, חברות הנדל"ן אקויטל, נצבא, איירפורט-סיטי ועוד, חברת חיפושי הנפט יראמקו וחברת קידוחי הגז נפטא, רשת האופנה H&O, חברת אהבה, עסקי נדל"ן למגורים בארה"ב ובקנדה ועתודות קרקע בישראל בשווי של מאות מיליוני שקלים (ויש עוד).

ומה יעשה שם אולמרט? "יעסוק בעיקר בפיתוח עסקי המשפחה ובניסיון להרחיבם לחו"ל", לשון הודעת אברהם לבנת. לעומתו, "גורמים בענף" מעריכים כי "המינוי של אולמרט עתיד להקל על קבוצת לבנת נוכח קשריו הענפים עם מרבית שרי הממשלה. בין ידידיו הקרובים נמנים שר התעשייה והמסחר, בנימין (פואד) בן אליעזר, ושר הביטחון אהוד ברק" (על פריט המידע האחרון לא הייתי חותם). עוד מזכירים ב"כלכליסט" את עסקת הענק שניסתה לאחרונה לבצע קבוצת לבנת (קניית יצרן המלט הנסון), שסוכלה על-ידי הממונה על ההגבלים העסקיים רונית קן, ש"מונתה בזמנו בתמיכת אהוד אולמרט". ב"דה-מרקר" מזכירים גם כי כשר התמ"ת, היה אולמרט מעורב בקביעת היטל על יבוא מלט מטורקיה, לבקשת משפחת לבנת.

האם אכן אולמרט נבחר לתפקיד העסקי הבכיר, שבצדו מן הסתם שכר של מיליונים רבים, בשל היותו ראש הממשלה לשעבר ובעל מהלכים בחוגי השלטון? אברהם לבנת, אבי המשפחה, מסביר כי מדובר בסך-הכל בחברות אישית בינו ובין משפחת אולמרט. "דה-מרקר" טורח להקדיש חצי מהעמוד המוקדש לדיווח על המינוי לאזכור קשרי חברות אחרים שהיו לאולמרט, עם עורכי-דין וביניהם אורי מסר, עם מיליארדים וביניהם פרנק לואי, ועם מאכערים וביניהם משה טלנסקי, חברויות שכמה מהן הובילו את אולמרט לשורה של כתבי אישום שעדיין נידונים בבית-המשפט.

ב"ישראל היום", עיתון חינם האמון על טקסטים קצרים במיוחד, מסכמים היטב את גישת העיתונות לסוגיה – כולל המיאוס הציבורי, העילגות העיתונאית והגועל נפש – בכותרת בת תשע מלים על השער: "אולמרט: גם משפט – וגם ג'וב חדש כיו"ר בעולם העסקים".

מתפננים על בכר ב"הארץ"

"שופט בחקירה", מודיעה כותרת על שער "ידיעות אחרונות"; "רעידת אדמה בכדורסל", מתרגשת כותרת על שער "ישראל היום"; "טלטלה", נכתב על שער "מעריב". על מה הרעש? לפי "ידיעות אחרונות": "סמי בכר, מבכירי שופטי הכדורסל של ישראל, נעצר ונחקר במשך שעות". מדוע? "רשות המסים: הוא הודה שהעלים הכנסות במאות אלפי שקלים ממשחקים שניהל בחו"ל". האם ההעלמה קשורה לפרשת מוני פנאן? "מכחיש שהשקיע הכספים ב'בנק' של מוני פנאן", נכתב ב"ישראל היום". ומהי הכותרת על שער "הארץ"? "שופט הכדורסל הבכיר סמי בכר נחקר בחשד למעורבות בפרשת בנק ההשקעות של מוני פנאן". ומה הקשר לידיעה הזו, שהתפרסמה ב"מעריב" לפני חודשיים? "שופט הכדורסל סמי בכר הגיש תביעת דיבה בגובה חצי מיליון שקל נגד עורך עיתון 'הארץ' דב אלפון ושני כתבי העיתון אורי בלאו ואיתן בקרמן. הסיבה: כתבה שקשרה אותו ל'בנק ההשקעות' של מוני פנאן".

מים מים בקרטון

"הטייקונים מסתערים על המים", מבשרת הכותרת הראשית של "כלכליסט". לצד דיוקנם של כל מיני אנשים עשירים (לכולם, משום מה, רפיון באזור הסנטר) נכתב: "התחזיות שבעוד שלוש שנים 70% ממי השתייה יהיו מותפלים לא השאירו את הקבוצות הגדולות במשק אדישות. כיל, דלק, שיכון-ובינוי וגרנית-הכרמל כבר מחזיקות ב-30% מאספקת המים".

אי-אפשר שלא לטעות באיום הנשקף מהכותרת: מים, מצרך כל-כך בסיסי וחיוני, בדרכו להפוך למוצר צריכה מסחרי, על כל המשתמע מכך. ב"כלכליסט" מודעים לטעם המר הזה, ואל הכפולה העוסקת בנושא זורקים סוכרזית בדמות טור של רויטל חובל, תחת הלוגו "הפרטה חיונית". "יש האומרים שהפרטת משק המים היא בכלל מלה גסה", פותחת חובל, "מים הם מוצר קיומי, חיוני, מהותי וכלל לא נהנתני", היא מאבחנת בדקיקות, "לכן האחריות עליו צריכה להיות אך ורק בידי הממשלה, שאמורה להיות אמונה על טובת האזרח הקטן", היא ממשיכה לצטט מתוך ספרי הלימוד, ואז שולפת ציפורניים: "יצוין כי זוהי אותה ממשלה שאינה עושה דבר כאשר מדי חורף טיפות ספורות של גשם מביאות להצפת כבישים, שלא נדבר על צינורות מתפוצצים בתל-אביב".

כך זה ממשיך וממשיך, והאימה רק גוברת. הנה מה שמפזמים עכשיו לוביסטים באוזני עיתונאים ובאוזני פקידים ובאוזני שרים: הממשלה אינה עוצרת את הצפות הכבישים (מה הקשר לעזאזל?), הממשלה אינה מטפלת בצינורות מתפוצצים בתל-אביב (מה, לעזאזל, הקשר למי השתייה שלנו?), הממשלה על הפנים, תנו כוח לטייקונים. חיפשתי בהמשך הטור, אבל לא מצאתי התייחסות לשאלות, האם הטייקונים הוכיחו שדווקא הם אמונים על טובת האזרח הקטן? האם שירותים שהופרטו הופכים בהכרח זולים יותר ויעילים יותר? כדי לענות על כך צריך פרספקטיבה של יותר משנה-שנתיים. לך תמצא אנשים כאלה במערכות העיתונים של היום.

חמוץ מתוק

מחיר הסוכר יעלה בקרוב ב-30%–40%, מדווחים עדי דברת-מזריץ ובר חיון ב"דה-מרקר". איתו יעלו גם מחירי משקאות הקקאו, השוקולד, משקאות קלים ומוגזים, מעדני חלב ועוד. יאללה, להפריט את הסוכר.

אוצר של שרצים מאחוריהם

"מערכת היחסים בין שטייניץ לפישר על סף פיצוץ", מודיעה אחת הכותרות על שער "דה-מרקר", ולצדה מודפס תצלום מניפולטיבי שבו נראה שר האוצר שטייניץ כממאן ללחוץ את ידו של הנגיד פישר. כותרת המשנה לדיווח של מוטי בסוק, הנפרש על פני כפולת עמודים, מתחילה כך: "כשיובל שטייניץ נכנס לתפקיד שר האוצר הוא סיכם עם הנגיד סטנלי פישר שכל מחלוקת תטופל בשקט, הרחק מהתקשורת. מאז הם לא מצליחים להסכים כמעט בשום עניין".

על מה המחלוקת? לפי "דה-מרקר", על ההחלטה להוריד את המע"מ, שלא לוותה בהתייעצות עם פישר, על התקפות אנונימיות מצד האוצר כלפי בנק ישראל, על השליטה על אגף שוק ההון, הביטוח והחיסכון ועוד. "העובדה שפישר עוד לא החליט אם ימשיך לקדנציה נוספת", מסתיימת כותרת המשנה, "הופכת את היחסים לעכורים עוד יותר".

"מי באמת מפסיד ממלחמות האגו של ביבי ושטייניץ", שואלת כותרת עמ' 3 של "כלכליסט". שאול אמסטרדמסקי סוקר את המתיחויות בין ראש הממשלה, שר האוצר ונגיד בנק ישראל ומשיב: "כל עוד הרגולטורים מסוכסכים בינם לבין עצמם, ותהליכים נופלים בשטח האפור ללא דין ודיין, הבנקים וגופים אחרים יכולים למצוא פרצות לחמוק דרכן [...] כשמדובר במיליארדים של פקדונות וחסכונות של הציבור, זו כבר בעיה של ממש".

מדד הנדל"ן

לא מצאתי היום בעיתונים התייחסות לראש עיריית בת-ים שלמה לחיאני, העצור במעצר בית בחשד לשורה של שחיתויות, אבל במדור הנדל"ן של "דה-מרקר", במדד המחירים והביקושים שמתפרסם שם בשיתוף עם האתר יד2, מתפרסם כי חולון ובת-ים תופסות את המקום הראשון והשני (דירות 4 ו-3 חדרים) ברמת הביקוש לדירות במדינה כולה.

הפרצוף של המדינה

במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" ממשיכים להקדיש כפולת עמודים לחגיגות השבעים לעיתון. אחד המדורים הקבועים מציג תצלום של ידוען האוחז גיליון של "ידיעות אחרונות" שיצא לאור ביום שנולד, וכן הגיגים של הידוען על שער הגיליון. מאחר שמדובר בגליונות מלפני שלושים וארבעים שנה, כותרות השער עוסקות בדרך כלל בעניינים פוליטיים ומדיניים כבדי ראש.

הפער בין מידותיו של הידוען למידותיו של העיתון מתגלה מיניה וביה. כך היום מחזיקה גלית גיאת (לא מצוין אם היא שחקנית, זמרת או דוגמנית) בגיליון מ-1971, שכותרתו הראשית היתה "הסובייטים מעכבים נשק למצרים ואינם משיבים על בקשות סאדאת לציוד חדיש". תגובתה של גיאת: "האמת שאני לא ממש מתמצאת במערכת היחסים במזרח התיכון, שהיא הרבה יותר מורכבת מלעכב נשק כזה או אחר, ואני באמת לא יודעת, אבל אם היה לסובייטים טיפה יותר כוח, התוצאות היו אחרות".

כמובן שהפער היותר מרשים ומשמעותי הוא לא בין צרות האופקים והבערות של ידוענינו ובין כובד הראש שמשתקף מגליון עיתון ישן, אלא הפער שבין אותו גיליון לגליונות "ידיעות אחרונות" העכשוויים. למעשה, שער "ידיעות אחרונות" מה-3 באוקטובר 1971, שלא היה שונה מזה של ה-2 באוקטובר או של ה-4 בו, סגפני, שקול ומאופק הרבה יותר משער "הארץ" של ה-5 בינואר 2010. אם משווים אותו לשער של "ידיעות אחרונות" מהיום, המסקנה הבלתי נמנעת היא שאת הטבלואידים של ימינו עורכים ילדים בני שמונה, שאוהבים צבעי פנדה ואת הפאואר-ריינג'רס (או מה שזה לא יהיה שילדים עם הפרעת קשב צופים בו בימינו).

ענייני תקשורת

בראש השער של "כלכליסט", מתחת ללוגו, מודפסת רצועה המכריזה כי "המוסף השבועי של 'כלכליסט' יוצא לדרך". לא ביום שישי, אז לא מודפס העיתון, אלא ביום חמישי. עורכי העיתון בוחרים להציג את המוסף החדש לא על-ידי הצצה לתכנים שיתפרסמו בו, אלא באמצעות סופרלטיבים: "חכם, מאתגר, חדשני, ידידותי, הישגי, דעתני, לפעמים יומרני, נעים, מעוצב, שנוי במחלוקת, קצבי, סקסי, רציונלי, אקראי, צבעוני, חוצה גבולות, מלא השראה". באופן אירוני, גיבוב כל התארים הללו לערימה מצליח להשיג בדיוק את האפקט ההפוך למשמעותו של כל אחד מהתארים בנפרד. לפחות מישהו נגמל שם בעיתון מהצורך להמציא חרוזים למלה "כלכליסט" בכל מודעה של קידום עצמי.

גלעד נס ומיכל תוסיה-כהן מדווחים ב"כלכליסט" כי רשות השידור סגרה משדרים אנלוגיים בנתניה, דימונה, ירושלים ועוד, בניגוד לחוק. "הפגיעה קשה במיוחד באוכלוסיות החלשות באזורים אלה", נכתב. תגובת משרד התקשורת ("הנושא נמצא בבדיקה") סותרת את תגובת השר הממונה על רשות השידור, יולי אדלשטיין, שכלל לא ידע על הבעיה. משום מה, לא מובאת תגובה של רשות השידור עצמה, שאולי היתה יכולה לשפוך אור על התעלומה.

שימו לב לכותרת הבאה: "מהפך בארה"ב: הבילוי בקולנוע עקף את הדי.וי.די" (וזאת "לראשונה מאז 2002", מדווח "כלכליסט" בשם סוכנויות הידיעות בשם ה"וול-סטריט ג'ורנל").