בסדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "עקרות בית נואשות", אחד הגיבורים, רקס ואן־דה־קמפ שמו, מגלה נטייה מובהקת למין סאדו־מזוכיסטי. אשתו ברי דורשת לדעת איך היא יכולה לעזור לו. הוא מתדרך אותה. יש מצבים, הוא אומר, שעלולים לגרום נזק גופני. "אומרים מלת קוד, ואז השני מפסיק מיד".
"איזו מלה?", שואלת ברי.
"אני נוהג לומר פילדלפיה", אומר רקס.
"פילדלפיה לא באה בחשבון", פוסקת ברי. "היא מזכירה לי את הבן־דוד שלי שגר שם. אולי נלך על בויזי?".
בויזי היא עיר באיידהו הנידחת. לאף אחד אין שם בן־דוד.
"לא בויזי", מוחה רקס. "אני אשמע את השם, ואתפוצץ מצחוק".
"אז אולי פלסטיין", מציעה ברי.
הבעה של מיאוס משתלטת על פרצופו של רקס. "את יודעת מה", הוא אומר. "מוטב כבר בויזי".
אפשר להבין את האיש הזה, רקס, נכון יותר, את התסריטאי ששם בפיו את המלים. שנים רבות של סיקור־יתר עשו את שלהן: אין יותר סקס בפלסטיין, גם זו של הערבים, גם זו של היהודים. אלה ואלה נמאסו בחדשות הרעות שהם מייצרים כל הזמן, בקנאותם, במניפולציות שלהם, בתובענותם. הם נמאסו לא רק על תושבי הפרבר האמיד אי־שם באמריקה, אלא גם על עצמם.
עד שבא הפינוי, ופתח הכל מחדש.
הדרמה הזאת נכתבה לשלוש קבוצות שחקנים: המתנחלים, המפנים והתקשורת. במשך חודשים התקיימו חזרות, שבמהלכן שינן כל שחקן את תפקידו. היתה גם חזרה גנרלית, עם תלבושות, בכפר־מימון. בתום שבוע הפינוי הראשון (השורות האלה נכתבות לפני נצרים ושא־נור) אפשר לומר שהמתנחלים והכוחות שפינו אותם עשו את תפקידי־חייהם. הטקסטים, הרטוריקה, הבימוי, שפת הגוף, כל אלה היו לעילא ולעילא.
התקשורת, לעומת זאת, וקודם כל התקשורת האלקטרונית, דשדשה ברובה אחריהם, נגררת, צפויה, בעיקר פתיה. חבר הכנסת יוסי שריד כתב ברשימה כועסת ב"הארץ" ש"אין עוד ספק שהתקשורת הישראלית, ברובה המכריע, ירדה מהפסים, פשוט יצאה מדעתה". ההתרשמות שלי מהשטח היתה, שהבעיה של התקשורת היתה הפוכה: היא לא ירדה מהפסים. היא הלכה בתלם.
היא הלכה בתלם שהתוותה לה שדולת המתנחלים והיא הלכה בתלם שהתוותה לה מכונת יחסי־הציבור המשומנת של הצבא והמשטרה. בעיקר, היא שידרה והדפיסה את מה שחשבה שהעם רוצה לצרוך. לא היתה כאן קנוניה אפלה, גם לא מהפך אינטלקטואלי. ההנחה היתה שאנשים רוצים רגש: רוצים ילדים, עדיף בלונדינים. רוצים דמעות. רוצים ייסורים. רוצים בכי נשי של חיילות ושתיקה גברית של חיילים. את כל אלה ועוד אנחנו נזריק להם, נסניף להם, נחדיר לתוכם בכוח, כמו שמחדירים מזון לאווזים.
חלק מהסיבות טכניות: ערוצי הטלוויזיה מיקמו צוותים בכל היישובים. הם הקצו שעות רבות לשידורים חיים. "שידור חי" הוא צמד מלים שנשמע טוב מאוד בפרומו, אבל בדרך־כלל הוא עניין מת: המגיש באולפן עובר כאחוז תזזית ממוקד שידור למוקד שידור, מחפש לשווא אחר התרחשות, אחר חדשה מרעישה, אחר דרמה. כמוהו כמגישים המסכנים של "שירים ושערים" ברדיו, שנודדים מאיצטדיון לאיצטדיון בחיפוש נואש אחר גול. באין דרמה, חוזר השידור אל אותה תמונה, אל הילד שהוצא מחוץ לחלון, אל הילדה אחוזת האימה, אל הנער שמתפתל בידי ארבעה חיילים בדרך מבית־הכנסת. מהר מאוד הופכת החזרה הזאת לשטיפת־מוח. היא תופסק רק למען שטיפת־מוח אחרת, זו של הפרסומות.
טלוויזיה היא מדיום שעובד אך ורק על הרגש, מלמד אותי אחד מבכירי התעשייה הזאת, שבא לרגל הפינוי לנווה־דקלים. העיתונים לא שונים בהרבה, אמרתי. מסביבנו עבדו עשרות צלמים שחיפשו את הדמעה שתעבור בהצלחה את שולחן העורך. למחרת, כאשר ישבו עורכים בעיתון וחיפשו תצלומים שילוו את הכתבות על הפינוי, הם מצאו לתדהמתם מאות תצלומים של ילדים במצבי בכי שונים. כל אחד רצה לצלם את התמונה האחת, הכי מרגשת, הכי היסטרית, הכי מנצחת, וזה מה שיצא.
מעשה בבחור בשם לירון זידן, שבשלב האריזה, שלב "יד לאחים", ניגש אל אל"מ ארז צוקרמן, מפקד חטיבת גולני. זידן, סטודנט באוניברסיטת תל־אביב, היה אחד השב"חים בהתנחלות מורג, בדרום גוש־קטיף.
זידן הציג את עצמו כקצין לשעבר בגולני. הוא פתח במחאה ועבר מהר מאוד לבכי תמרורים. צוקרמן לחץ את ידו ארוכות. אחר־כך הרשה לבחור לחבק אותו. כתב ערוץ 2, שלמה רז, שידר את הכתבה בחרדת קודש. באותו ערב אימץ ערוץ 2 את השניים – כוכב נולד 1 וכוכב נולד 2.
מפגש המוחה והמח"ט היה אחד בסדרה של צמדים שמילאו את החורים בשידורים ודפי העיתונים: האלוף יפתח רון־טל מול בנו בשירת־הים; המג"בניק מכפר־דרום מול בנו; מפקד האוגדה הכהן מול אחיו; דובר המשטרה ממן מול אחיינו. קונספציית הצמד שירתה נפלא את האינטרס של שני הצדדים: המתנחלים הוכיחו שהם בקונסנזוס; הצבא הוכיח שאין קרע, שהכל נשאר במשפחה.
צוקרמן וזידן היו הצמד האידיאלי: גם גולני, גם קצינים, גם שתיקתו המופלאה של האחד וגם הבכי קורע הלב של השני.
למחרת קראתי את הידיעה על זידן ב"ידיעות אחרונות". הוא תואר כבחור בן 24 שהספיק להיות מ"פ בגולני, להשתחרר, להיות פעיל במרצ ואחר־כך לחצות את הקווים ולפעול נגד ההתנתקות. תהיתי לדעת, איך בחור צעיר כל־כך הספיק כל־כך הרבה. או שהוא מוכשר מאוד או שמישהו נסחף (אנשי דובר צה"ל טענו, לטענתם לאחר בדיקה, שהוא היה מ"מ בגולני, אבל אף פעם לא היה מ"פ).
ראיתי אותו במורג, ביום הפינוי. הוא יצא אל תת־ניצב חגי דותן, השוטר הבכיר ביותר במקום. הצלמים חגו סביבו כמו זבובים סביב כפית סוכר. המיקרופונים הושטו. ניר דבורי, כתב ערוץ 2, אימץ אותו אליו.
ואז לירון זידן פתח את פיו, ומיד התחוור לכל מי שהיה שם שמדובר בנער מסכן, חולה מצלמה, מהסוג שמקפץ מאחורי הכתב בשידור מזירת פיגוע או ממשחק כדורגל. הוא שתה עוד ועוד תשומת־לב, ועדיין היה צמא. "באתי להזמין אותך לאכול אצלנו פסטה", נאם באוזני דותן. "הבנות הכינו היום פסטה מצוינת". בשם מי אתה מדבר, התעניין דותן. "בשם כולם", השיב זידן. דותן חתר לתשובה יותר מחייבת. "מה מעמדך פה", שאל. זידן סקר את הכתבים מסביב והכריז חגיגית: "אני יהודי מארץ־ישראל".
דותן הבין עם מי יש לו עסק, ונשאר במקומו. זידן הלך להתראיין. מאוחר יותר, כשכוחות הצבא והמשטרה נכנסו ליישוב, כשנפתח משא־ומתן עם המנהיגות המקומית על סדרי הפינוי, איש לא הזכיר אותו. הוא נמוג.
המאבק על ההתנתקות העמיד את הכתבים בפני דילמה אחרת, ישנה ומוכרת: עד היכן מותר להם להרחיק לכת בשיתוף פעולה עם גורמים פורעי חוק. הכתב היחיד שרכש את אמונם של המתנחלים לסוגיהם, מנוער הגגות האלים, המסוכן ביותר, של כפר־דרום, דרך הפרחחים הקטנים, שלוחי הרסן, של נווה־דקלים וגדיד, ועד להנהגה הפוליטית הממוסדת של יש"ע, היה כתב ערוץ 10 ינון מגל. ההישג הזה עלה לו בהישגים מקצועיים גדולים (הוא היה הכתב היחיד ששידר מהגג של כפר־דרום), בייסורים גדולים ובטעויות לא מבוטלות. היו מתנחלים שאיימו להפוך את חייה של מדינת ישראל לגיהנום. מגל דיווח על חלק גדול מהאיומים האלה כאילו היו תוכניות מעשיות. הוא הגזים בהערכת כוח הנזק של המתנחלים, ובהערכת הנכונות שלהם להילחם עד הסוף. אילו היה מנוכר יותר, היה מגזים פחות. אבל כתב שטח טוב לא יכול להתנכר למקורותיו, ומגל הוא כתב שטח אמיתי.
בקצה האחר של הקשת ניצבים כתבי הכורסה, פרשני האולפן הממוזג, פייטני העיתונים. יש להם מקור אחד להישען עליו: מה שהם רואים בטלוויזיה. הם בולעים את האוכל הזה, שמישהו עיכל ופלט לפניהם, מעבדים אותו שוב בקיבתם וחוזרים ופולטים אותו. הם מספקים את המלים שממלאות את החללים הגדולים שבין התמונות.
חטאם היחיד הוא חוסר צניעות. האירוע טרם נסתיים, וכבר הם יודעים את מקומו בהיסטוריה, מה יחשבו עליו בעוד מאה שנה, איזו תודעה נצרבה, מי ניצח ומי הפסיד. שום עובדה לא תקלקל להם את התזה.
ייתכן שלא אירוע תקשורתי היה כאן, אלא אירוע מוצלח מאוד של יחסי־ציבור. הצבא והמשטרה השכילו לשדרג את תדמיתם הציבורית. ערב הפינוי היתה המשטרה ללעג ולקלס בפי כל, בגלל הכישלון שלה במעצר האחים פריניאן, ובגלל שורה של כשלונות נוספים. הצבא חשש מסרבנות המונית. במקביל ניהל מאבק מר על התקציב, שעוד לא נסתיים. שני המנגנונים האלה יוצאים מהפינוי כשהם עוטים על עצמם הילת קדושים (זמנית, כמובן. מה קרה לכם: זאת מדינת ישראל. הכל כאן נכון רק עד להודעה חדשה).
בתום השבוע המפרך ברצועה צלצל אלי כתב של סוכנות ידיעות זרה. הוטל עליו לכתוב כתבה על התקשורת הישראלית והצבא. "לא תאמין איך הבוסים שלי בניו־יורק מדברים על צה"ל", הוא אמר. "אף פעם לא שמעתי מפיהם שבחים כאלה. תסביר לי איך זה קרה".
מה יכולתי להסביר? מחיתי דמעה ושתקתי עמוקות. זה מה שהולך היום.
▪ ▪ ▪
ערב הפינוי ובמהלכו פרסמה חבורה ימנית בשם "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני" מודעה יומית בעמוד הראשון של הארץ, בצהוב ובשחור. המודעה ביקשה לחזק את התזה, ששרון הלך להתנתקות מטעמים פליליים. מטרת המשנה היתה להעמיד את העיתונות על ספסל הנאשמים. שרון הוא פושע, והעיתונאים שותפים לפשע.
כל יום התנוסס בראש המודעה שמו של עיתונאי אחר. השאלה היתה נוקבת: "מה אתה מסתיר מעיני הציבור?".
מכיוון ששמי שורבב לכמה מהמודעות האלה, הנימוס מחייב אותי להשיב. לא, פרופסורים נכבדים, אני לא מסתיר שום דבר. את המעט שאני יודע על מעלליו של אריאל שרון, בעבר ובהווה, כתבתי ופרסמתי. איש לא שיחד אותי. איש לא הטיל עלי צנזורה.
אני משער שהדבר נכון גם לגבי העיתונאים האחרים שהוזכרו בראש המודעה. כל אחד מהם מפרסם מאה אחוז ממה שהוא יודע. המוכשרים יותר מפרסמים 150 אחוז ממה שהם יודעים. אילו רצינו לבנות קריירה על הסתרה היינו הולכים לעבוד בשב"כ.
הרשו לי לספר לכם, פרופסורים יקרים, מי כן מסתיר מהציבור את מה שהוא יודע על שרון. זאב (זמביש) חבר, צביקה בר־חי, פנחס ולרשטיין וחבריהם במועצת יש"ע יודעים על שרון המון דברים, אבל מעדיפים לשתוק. שנים הם היו שותפיו, בדיבור או בקריצת עין. זמביש היה איש סודו. שרון רואה בו ידיד נפש גם היום. זמביש וחבריו שותקים משום שהם יודעים, שאם האמת תפליל מישהו, היא תפליל קודם כל אותם.
גיליון 58, ספטמבר 2005