בראשית המאה ה־18 חיו בגרמניה שני אחים, ושמותיהם יעקב ווילהלם גרים. הם נדדו מכפר לכפר, ליקטו מעשיות עממיות והעלו אותן על הכתב. העלילות היו מפחידות, כבדות במעשים אכזריים, באמהות חורגות ובאי־הבנות טרגיות. אבל הסוף היה טוב: היה נסיך; היתה חתונה; וכולם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
אנחנו העיתונאים מתיימרים להיות ספקי חדשות, חושפי אמיתות, מבקרי מדינה, כלבי שמירה חדי שיניים, אבל עמוק בלבנו אנחנו שיבוט של האחים גרים. במיוחד בחגים. בחגים אנחנו מספרים סיפורי פיות, פיירי־טיילז. בהיעדר אצולה מסודרת אנחנו מתרכזים באלה שבעינינו הם הקרובים למעלת אצילים: נסיכי הכסף.
כל חג טובלים העיתונים בסיפוריהם האישיים נוטפי הדבש והדמעות של בעלי הממון, בצאצאיהם, במזונם, במלתחות הבגדים שלהם. השנה זה הגיע לממדים של התמכרות. מוסף "הארץ" הסניף ראשון. הראיון שערך שחר אלתרמן עם תמי מוזס־בורוביץ השתרע, נוסף לשער העיתון, על 8 עמודים, והכיל, בהערכה זהירה, בין 6,000 ל־7,000 מלים. לא מעט למרואיינת שמעידה על עצמה, במידה רבה של צדק, "אני כלום. באמת".
מוזס־בורוביץ זכתה לכבוד הזה בגלל שלושה טעמים: היא אחותו של מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות"; היא אחותה של אשת שר החוץ; והיא בעלים לשעבר ברשת מרכולים שקרסה וברשת של עיתוני נישה שהחליפה ידיים. בחייה היא לא עשתה מעשה אחד שהיא יכולה להתפאר בו: לא הצילה חיים; לא הקימה מפעל; לא המציאה המצאה; לא כתבה שורה שראוי לזכור אותה. על־פי עדותה, היא לא ביקרה מימיה במוזיאון; לא שמעה אופרה; נכחה רק בהצגת תיאטרון אחת, מיוזיקל, וגם זה בחו"ל; ואת קריאת הספרים היא משאירה לאחותה ג'ודי, שקוראת, לדבריה, "ספר אחד ביום".
כאשר אדם סביר מחליט לחלוק את חייו עם קוראי עיתון הוא עושה בדרך־כלל את חשבון הרווח וההפסד שלו. אני מניח שגם מוזס־בורוביץ עשתה את חשבונה. כמו הרבה אנשי עסקים שנקלעו לצרות לפניה, היא ביקשה לעורר את רחמי הציבור. כשבאו לגולדה מאיר בטענות על מחדל יום כיפור היא לא הבינה מה רוצים ממנה. היא בסך־הכל אשה. מהראיון עם מוזס־בורוביץ עולה תמיהה דומה: מה אתם רוצים ממני, אני סתם פרחה.
רחמים, אמר ג'ורג' קונסטנצה ב"סיינפלד", הם נכס שממעיטים מדי בערכו. הנה אמת אחת שכדי לדעת אותה לא צריך לבקר במוזיאון.
בתור אנתרופולוגיה מוזס־בורוביץ שווה 2,000 מלה. בתור סיפור פיות היא שווה 7,000. עובדה.
לרגל ראש השנה הוציא "מעריב" מוסף מיוחד, עטוף בכרומו, ובו מאה האנשים שהעיתון מדרג אותם כעשירים בישראל. מוסף נוסף של העיתון ראיין חלק מאותם בעלי ממון, תחת הכותרת "השנה שלי". מוסף החג של "ממון" ("ידיעות אחרונות") הציג אותם כאות וכמופת, תחת הכותרת "במו ידי". מוסף נוסף של העיתון, בערב יום כיפור, הציג אותם שוב כאות וכמופת, תחת הכותרת "דברים שלמדתי מאבא".
ההנחה המובלעת בכל המוספים האלה היא, שחוכמה וכסף הולכים יחד. מי שיש לו כסף חייב להיות משופע בחוכמה ובמעלות נוספות, שראוי לחלוק אותן עם החלק הפחות חכם, ולכן גם עני יותר, באוכלוסייה.
ההנחה הזאת לא רק מקוממת מבחינה מוסרית, היא גם מופרכת לחלוטין, כפי שמוכיח המקרה המצער של מס' 1 ברשימת עשירי ישראל, שרי אריסון. תאמרו: אריסון ירשה את הבנק שלה מאביה. לרשת זה לא חוכמה, אבל מי שעשה את כספו בעצמו, במו ידיו, חייב להיות חכם מופלג.
לא בהכרח. כפי שמוכיח המקרה של אליעזר פישמן.
פישמן, שקיבל בדירוג העשירים של "מעריב" את מספר המזל 69, העביר בשנים האחרונות חלק גדול מעסקיו לחו"ל. רבים נהגו כך, כשם שרבים נהגו להפך. זאת מהותו של המשק החופשי: כל אחד רשאי לחפש את עושרו במקום שנראה לו.
רק אליעזר פישמן הפך את החלטתו העסקית הלגיטימית לסדרת תלונות של אמא פולנייה. המדינה אשמה לו. הוא עשה כמה החלטות עסקיות לא מוצלחות, נתקל בקשיחותם של שני רגולטורים, והחליט לשרוף את המועדון. "זו מדינה נוראה", התאונן בראיון בגליון ראש השנה של מעריב. "כל אחד שם את ידיו בתוך הכיס שלי". הוא הביע תקווה שילדיו ילכו לחו"ל בעקבותיו וניבא, כמעט ייחל, שאנשי עסקים שמשקיעים היום בארץ יעזבו גם הם.
לפישמן יש מעמד של כבוד בעולם העסקים הישראלי. הוא זכה בו ביושר: בתחילת שנות השמונים, כאשר קרן "רונית" שניהל התמוטטה, התעקש פישמן להחזיר למשקיעים את הכסף. על ההתנהגות המופתית שלו אז הוא קיבל הרבה אשראי, גם בציבור, גם בבנקים.
את האשראי הזה הוא מבזבז עכשיו. השאלה איננה מי צדק, הוא או הפקידים. ייתכן שהצדק היה אתו. אבל כאשר הוא מאיים על מדינת ישראל בגירושין הוא מבייש רק את עצמו. יש דרכים להיאבק נגד המדינה, אבל אף אחד לא יכול לאיים עליה, לא מועצת יש"ע (שבכל זאת, נאבקה בעניין משמעותי יותר מעסקי הכבלים), לא רבנים למיניהם, ולא אליעזר פישמן.
כאשר רכש יצחק תשובה את מלון "פלאזה" בניו־יורק התעללו בו הצהובונים הניו־יורקיים, התעללו האיגודים המקצועיים, התעללו הרגולטורים. סחטו אותו. ניצלו לרעה את העובדה שהוא זר. מה שעוללו לו ספק אם היו מעזים לעולל לדונאלד טראמפ.
אף על פי כן, תשובה לא יילל שארצות־הברית היא מדינה נוראה, אוכלת יושביה, שהיא מדינה שטובה בשביל להתחיל בה, לא בשביל להמשיך, והוא עוזב. תשובה ידע, מן הסתם, איזו כותרת תתנוסס על העמוד הראשון של "ניו־יורק פוסט" אם יודיע שהוא הולך: "לך!!!!".
אבל מה הם מבינים, האמריקאים.
▪ ▪ ▪
פרשת מאסרה של כתבת ה"ניו־יורק טיימס" ג'ודי מילר, שסוקרה בהרחבה מעל דפי "העין השביעית", ממשיכה להעסיק את התקשורת האמריקאית, והדרמה מרתקת. 85 יום ישבה מילר בכלא, ואז קיבלה את התנאים שהציב לה החוקר המיוחד, השתחררה ומסרה עדות לחבר המושבעים הגדול.
בנקודה הזאת התפצל הסיפור לשתי סערות־הוריקאן נפרדות. אחת היכתה בבית הלבן. החוקר (למעשה, התובע) המיוחד, פטריק פיצג'רלד, החליט להגיש כתב־אישום נגד לואיס ("סקוטר") ליבי, ראש המטה של סגן־הנשיא והמקור של מילר. הוא מואשם בשלב זה לא בהדלפת שם הסוכנת, אלא בשיבוש הליכי חקירה ובעדות־שקר. הוא אולץ להתפטר ממשרתו. החקירה נגד הבכיר השני בבית הלבן שהסתבך, יועץ הנשיא קארל רוב, תימשך. זוהי מכה קשה ומשפילה לנשיא ולסגנו.
עיתונאים מפוררים, לפעמים אפילו מפילים, ממשלות. זה תפקידם, וזה אחד השיאים הגדולים בקריירה של כל אחד מהם. לא הפעם. הפעם המידע שסדק את ממשלו של בוש הוצא מהעיתונאים בכוח. איש לא יקבל פרס פוליצר על חלקו בסיפור. להיפך: העיתונאים שהסתבכו בו נאבקים עכשיו על הצלת שארית הקריירה שלהם.
רק עיתונאי אחד פירסם את שמה של הסוכנת: רוברט נובאק, בעל־טור מקורב לממשל (ואגב, אחד משונאיה הגדולים של ישראל בתקשורת האמריקנית). נובאק מסר הצהרות סותרות על חלקו בפרשה. עד עכשיו הצליח להסתתר מאחורי העצה שקיבל מעורכי־דינו, לדבר מה שפחות. הוא לא יוכל להמשיך לשתוק.
בינתיים, הסערה מתמקדת ב"ניו־יורק טיימס", החשוב בעיתוני תבל. מילר הובילה את התקשורת האמריקאית בגילויים על הנשק הלא קונבנציונלי שמצוי בידי סדאם חוסיין. בעיני הקוראים הליברלים של העיתון, זהו חטא חמור הרבה יותר מהכתבות המפוברקות שפרסם בעיתון ג'ייסון בלייר. ההמצאות של בלייר לא הזיקו לאיש. הגילויים של מילר, שהסתמכו על מקורות בממשל ובקרב גולים עיראקים, דחפו את אמריקה למלחמה בתואנות שווא.
גם עמיתיה העיתונאים לא סלחו. הם שאלו את כל השאלות הקשות: מדוע העדיפה להיכנס לכלא ולא להגיע להבנה עם התובע, כפי שהגיעו כל עמיתיה. ואם נכנסה מטעמים עקרוניים לכלא, מדוע נכנעה. התשובות שלה זיכו אותה בקיתונות של לעג.
ה"ניו־יורק טיימס", אכול אשמה עוד מפרשת בלייר, הוציא החוצה, אל דפי העיתון ואל האינטרנט, את כל המריבות הפנימיות. העורך וסגניתו הציגו את מילר כשקרנית. האומבודסמן של העיתון הצטרף אליהם. שלושתם הציעו למילר, בפומבי, לא לחזור לעבודה.
את השיא סיפקה מורין דאוד, בעלת הטור הנשכנית של העיתון. WMD הם ראשי־התיבות של "נשק להשמדה המונית". דאוד החליפה מלה אחת. היא כינתה את מילר "אשה להשמדה המונית".
מילר דבקה בגרסתה. המו"ל, ידיד אישי של מילר, שחרר הצהרות מגומגמות. בארץ אני יכול לחשוב על עיתון אחד שמסוגל לקפוץ ראש לתוך בצה כזאת, אמנם מטעמים אחרים, אבל ב"ניו־יורק טיימס" המכובד זהו ציון דרך היסטורי.
מילר העלתה שתי טענות מקצועיות שמעסיקות תדיר עיתונאים כאן. האחת, אני לא יכולה להיות טובה יותר מהמקורות שלי. אם הם הטעו אותי, הם אשמים, לא אני; השנייה, עיתונאי חייב לשמור על חסיון המקור שלו בכל מחיר. גם כאשר המקור משחרר אותו (כפי שליבי שחרר את מילר) מחובת החיסיון, עד שלא השתכנע שהשחרור נובע מרצון חופשי, אסור לו לחשוף את המקור.
לא דובים ולא זבובים, אמרו עמיתיה. היית צריכה לבדוק את מקורותיך בשבע עיניים, ועוד יותר כאשר הם חסויים. עורך העיתון, ביל קלר, לקח חלק מהאשמה על עצמו. לא בדקתי אותה די, כתב.
הוא הדין בשאלת החיסיון. חובתו הראשונה של עיתונאי, כתבו מבקריה של מילר, איננה למקורותיו אלא לקוראיו. אם המקור משחרר אותו מחובת החיסיון, הוא צריך לומר תודה ולמהר לפרסם את שמו ברבים. עיתונאים לא נועדו להיות שותפי סוד של פקידים ופוליטיקאים. שליחותם היחידה היא לפרסם את כל העובדות שהגיעו לידיהם.
יש בטענה הזאת הרבה אמת. עיתונאים, גם החתום מעלה, נוטים להתאהב בחשאיות המקורות שלהם. הם שומרים עליהם לא רק מפני הקורא, אלא גם מפני המתחרים. בהדלפה כמו באהבה: הם משלים את עצמם שכך המקור יהיה שלהם, ורק שלהם, לעולם ועד.
גיליון 59, נובמבר 2005