טוני בלייר היה אמור להיות איש מאושר. בשבוע האחרון של ינואר הוא צלח בתוך 48 שעות את שני המבחנים הקשים ביותר של כהונתו עד כה. באמצע אותו שבוע עבר בפרלמנט בקריאה שנייה, וברוב דחוק של חמישה קולות, "חוק שכר הלימוד" השנוי במחלוקת, חרף איום של מורדים ממפלגתו לטרפדו. למחרת התפרסם דו"ח החקירה של הלורד האטון לבדיקת נסיבות התאבדותו של המדען דייוויד קלי. קלי היה האיש שהדליף לכתב הבי.בי.סי אנדרו גיליגן את הביקורת החריפה שמתחו גורמי מודיעין על המסמך שעליו התבססה הממשלה בבואה להצדיק את היציאה למלחמה בעיראק. בניגוד לציפייה לדו"ח מאוזן שיבקר את שני הצדדים, הממשלה והבי.בי.סי כאחד, תקף הלורד האטון בחריפות את הבי.בי.סי, וקבע שהממשלה צחה וזכה כשלג מכל אשמת הגזמה ושקר בכל הקשור להימצאותו של נשק השמדה המונית בידי עיראק, וכי פעלה לפי המידע שהיה ברשותה באותה עת. הוא הגיע למסקנה כי הממשלה לא פעלה באופן בלתי הגון כשחשפה לתקשורת את שמו של קלי, וכי לא יכלה למנוע את התאבדותו. האטון קבע כי לא היתה אמת בטענתו של גיליגן, כי הממשלה ידעה שהטענה בדבר יכולתה של עיראק לשגר טילים בלתי קונבנציונליים בתוך 45 דקות היתה שקרית, בעת שפרסמה דו"ח מודיעין בנושא. הדו"ח, טען גיליגן, עבר "סקסיזציה" (was sexed-up), בעקבות לחצים מצד אליסטייר קמפבל, יועץ התקשורת של ראש הממשלה. האטון קבע כי גם טענה זו אינה נכונה, וכי על הנהלת הבי.בי.סי היה לפקח באופן הדוק יותר על גיליגן ועל ניסוח טענותיו בשידור.

קמפבל התפטר ערב כינוס הוועדה, "מסיבות אישיות". ראש מועצת המנהלים של הבי.בי.סי גאווין דייוויס, מנכ"ל הבי.בי.סי גרג דייק, והכתב אנדרו גיליגן התפטרו בעקבות פרסום הדו"ח, והמשבר שבו שרוי הבי.בי.סי ממילא מזה למעלה משנה העמיק. אבל, הרי זה פלא, הצל הכבד שריחף מעל ראש הממשלה לא סר. הציבור, כך נראה, הצטרף לזעקות ה"טיוח" של התקשורת. למחרת פרסום הדו"ח, גילה סקר שערך ערוץ 5 הבריטי שרק 16% מהבריטים "מאמינים לראש הממשלה": שפל חסר תקדים. בשבוע הראשון של פברואר כבר נאלץ בלייר, בחריקת שיניים לא פחות צורמת מזו של ידידו ג'ורג' בוש, למנות ועדת חקירה לבירור הכשל המודיעיני שגרם להנחה שבעיראק קיים בכלל נשק השמדה המונית. במקביל הוא נאלץ להתגונן מפני מתקפה פרלמנטרית בגין טענת "45 הדקות" המפורסמת. בלייר של ערב המלחמה, להוט לגייס תמיכה ציבורית ביציאה לקרב, יצר את הרושם כאילו הטילים העיראקיים מסוגלים להכות בלונדון בתוך שלושת-רבעי השעה. כעת מסתבר שהטענה המפוקפקת הזו התייחסה למעשה לנשק שדה-קרב, ולא לטילים לשיגור בין-יבשתי. בלייר נראה כרגע כמי שניצח בקרב מול הבי.בי.סי, אבל עשוי להפסיד במלחמה על השלטון. הוא אינו מפסיק להתפתל. הבי.בי.סי, חרף המשבר החריף, עדיין מוביל במאבק על אמון הציבור.

צילום רויטרס

▪ ▪ ▪

תזכורת. הכל התחיל בתוכנית הבוקר של הבי.בי.סי, "תוכנית היום" (The Today Programme), הנחשבת לספינת הדגל של רשות השידור הבריטית, ולקובעת סדר היום התקשורתי במדינה. ב-29 במאי 2003 דיווח אנדרו גיליגן כי הממשלה הפעילה לחץ על אנשי המודיעין להפוך את הדו"ח שעליו התבססה בצאתה למלחמה ל"סקסי יותר", וכי ידעה ש"טענת 45 הדקות" היא שקרית בעת פרסומה. בתגובה יצא יועץ התקשורת דאז של בלייר, אליסטייר קמפבל, בהתקפה בוטה על הבי.בי.סי. קמפבל טען שהדיווח שקרי ובלתי אחראי, ודרש התנצלות וחקירה פנימית של הבי.בי.סי. ראשי הבי.בי.סי התייצבו מאחורי הכתב ועורך התכניות. בינתיים הודלפה זהותו של המקור של גיליגן, ד"ר דייוויד קלי, עובד קהיליית המודיעין שהתמחה בנושא נשק לא קונבנציונלי בעיראק. קלי נחקר על-ידי שתי ועדות פרלמנטריות, ועדת החוץ והוועדה לענייני מודיעין. למחרת החקירה השנייה, ב-18 ביוני, נמצאה גופתו ליד ביתו באוקספורדשייר. המקור לא עמד בלחץ, והתאבד. הספין של הממשלה, ולא בפעם האחרונה, חזר אליה כבומרנג. במקום שתדבק בקלי תדמית של מדליף בוגדני ומומחה מפוקפק, כפי שקיוו בדאונינג 10, דווקא הממשלה היא שהצטיירה כגוף ציני ואכזר, שרדף את חושף האמת אל קברו. הלחץ הציבורי גבר, ובלייר התחייב בפני עיתונאים להקים ועדת חקירה שיפוטית לבדיקת נסיבות ההתאבדות. החקירה, מטבע הדברים, נדרשה גם למידת האמת בדיווחו של גיליגן, ובנסיבות פרסומו של מסמך המודיעין. אך הלורד האטון סירב להרחיב את החקירה לשאלות בוערות המטרידות את הציבור באשר למלחמה בעיראק, והראשית בהן: עד כמה מבוסס היה המידע המודיעיני ששימש עילה ליציאה למלחמה.

בינואר 2003 הרצה ראש מועצת המנהלים של הבי.בי.סי, גאווין דייוויס, בפני קהל גדול באוניברסיטת אוקספורד. דייוויס היה ידוע כמיליונר, וכחבר קרוב של טוני בלייר, שאף נשא תרומה נאה למסע הבחירות של ידידו. 55 אלף ליש"ט הן אולי לא הרבה לאדם כמו דייוויס, אך די היה בהן כדי להחשידו, ציבורית, בקרבה יתרה לראש הממשלה. "איך ניתן לסמוך עליך שלא תהפוך את הבי.בי.סי ל'פראבדה' של טוני בלייר?", נשאל דייוויס. "אני מציע לכם לעקוב אחרי עבודתי ואחרי עבודתם של עמיתי, ואז לשפוט אותנו", השיב היו"ר. להרבה אנשים בבריטניה יש לא מעט טענות כלפי גאווין דייוויס, אך מטענה אחת הוא זיכה את עצמו ללא ספק: איש לא יקרא לו פודל של בלייר. "אתה עומד איפה שאתה יושב", אומרים האנגלים, ומאז הבוקר הגורלי של ה-29 במאי 2003 ועד להתפטרותו למחרת פרסום דו"ח האטון, עמד יושב הראש בראש המערכה שנאלץ הבי.בי.סי לנהל נגד דאונינג 10.

▪ ▪ ▪

הצרות של הבי.בי.סי לא התחילו באותו בוקר, אלא לפחות שנה לפני כן. גל ההפרטה הנמרץ ששוטף את בריטניה איים להכות גם ברשות השידור הממלכתית. חסידי ההפרטה, מטבעם נטולי סנטימנטים, לא ראו את הבי.בי.סי כתרומתה הגדולה ביותר של בריטניה לעולם התרבות במאה העשרים. בעולם התקשורת הדיגיטלית והצפייה בתשלום, המלחמה הגדולה היא על כספם של האזרחים, ולעתים קרובות היא מתנהלת בין גופים פרטיים לממשלתיים. את 120 הליש"ט בשנה של אגרת הטלוויזיה, המשמשת למימון הבי.בי.סי, רואים ברוני השידור הדיגיטלי הפרטיים ככסף שנגזל ישירות מכיסיהם. הדיון על חידוש הזכיון של הבי.בי.סי ייערך ב-2006, אך היריבים לא מבטלים את זמנם. בראשם עומד בארי קוקס, מנכ"ל ערוץ 4 הבריטי, ומקורב בעצמו לראש הממשלה טוני בלייר. בסדרה של ארבע הרצאות אורח באוקספורד, שפורסמו במלואן ביומון "גרדיאן" ועמדו במוקדו של דיון ציבורי בחורף שעבר, תקף קוקס בחריפות את השידור הממלכתי כ"דינוזאור שעבר זמנו" וכ"גוף הכופה תרבות על האזרחים". בעידן הניו-לייבור, שבו מלת הקסם "בחירה" משמשת כמלת צופן לשלילת שירותים במימון מסים ובפיקוח ממלכתי לטובת שירותים ברכישה ישירה עם עדיפות לעשירים, נפלו הרצאותיו של קוקס על אוזניים קשובות. מתנגדיו הוצגו כ"שמרנים זקנים ממרכז בריטניה התומכים בציד שועלים". מסע הצלב של קוקס נקטע לזמן מה על-ידי המלחמה, אבל בשוך סערת הקרב עשויה הממשלה לגלות התלהבות גדולה מתמיד להפרטת השידור הציבורי. התוכנית הנצפית ביותר בבריטניה היא "אני סלבריטי, תוציאו אותי מכאן", מין "הישרדות" לסלבריטאים בהפקת אי.טי.וי. יש בממשלה מי שמאמין שמצב דברים זה מהווה הזדמנות פז לקיצוץ כנפיהן של יוזמות עיתונאיות חקרניות מדי, מבית היוצר של הבי.בי.סי. המאבק על חידוש הזכיון ב-2006 יהיה הקשה ביותר בתולדות השידור הציבורי בבריטניה.

את הקרב הזה ינהלו יו"ר מועצת המנהלים והמנכ"ל החדשים. ההתפתחויות בשבועות האחרונים מבשרות על חוסר שביעות רצון מהקו הפייסני שנוקטת ההנהלה הזמנית כלפי הממשלה. כתב הבי.בי.סי מרטין בל, שתקף בחריפות את היו"ר הזמני לויד ריידר על התנצלותו הבלתי מסויגת לממשלה בשם הארגון, הציג את מועמדותו לתפקיד היו"ר הקבוע. המנכ"ל היוצא, גרג דייק, מאיים לחשוף ראיות שיוכיחו כי אליסטייר קמפבל הפעיל לחץ על הבי.בי.סי לשנות את אופן הסיקור של מלחמת עיראק עוד לפני פרשת קלי-גיליגן. גאווין דייוויס, היו"ר הפורש, מאיים להגיש תביעה נגד קמפבל, שהאשים אותו בנאומו לאחר פרסום דו"ח האטון ב"אי אמירת אמת". טוני בלייר וממשלתו ניצבים חסרי אונים מול אפקט הבומרנג של דו"ח האטון. הזיכוי ה"מוחלט מדי" של הממשלה מנע את סיום הפרשה. רבים בציבור מרגישים כי גם אם גיליגן כשל בניסוח טענותיו בשידור, הרי שאלמלא הוא, לא היתה נפתחת תיבת פנדורה של המידע המודיעיני הלקוי שתירץ את הצטרפותה של בריטניה למלחמה בעיראק. גם נסיונותיו של בלייר להשליך את הטעות אל פתחה של מערכת המודיעין מעוררים רתיעה ציבורית. ואם לבי.בי.סי עדיין יש הרבה מה להפסיד, הרי שעתידו הפוליטי של ראש ממשלת בריטניה נראה יותר ויותר כעומד על כרעי תרנגולת. בפינה ממתין לו שר האוצר גורדון בראון, ששמר על ידיים נקיות בכל הקשור במלחמה בעיראק ונמנע ככל שיכול מכל התבטאות בנושא. רבים רואים בו יורש שבא זמנו.

▪ ▪ ▪

לוועדות חקירה בעלות פרופיל ציבורי גבוה, כפי שיודע כל ישראלי, דינמיקה משלהן. דו"ח ועדת אגרנט לחקירת מחדלי מלחמת יום-כיפור הרשיע את הצבא, אך סופו שהפיל את הממשלה. אריאל שרון עדיין רדוף בגרורותיה של ועדת כהן לבדיקת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. ועדת האטון ניסתה לקבור את הבי.בי.סי, אך מי שמגיח מתחת להריסותיה פצוע ומאובק במיוחד הוא דווקא ראש הממשלה המזוכה. וכל זאת עוד בטרם החלה הוועדה לבדיקת הכשל המודיעיני בעיראק את חקירותיה. ולמרות הפיתוי העז לפגוע בבי.בי.סי, בלייר למד בדרך הקשה שהספין הוא אמנות בוגדנית, המכה לעתים קרובות בפניו של מפעילו. ניסיון להכות בעוצמה רבה מדי ברשות השידור הממלכתית יצטייר כנקמנות לשמה וכגילוי של חרדה מפני חשיפת האמת. ואת זה טוני בלייר לא יכול להרשות לעצמו.

דפנה ברעם היא עמיתה אורחת בסנט אנתוני'ס קולג', אוקספורד. ספרה Disenchantment: The Guardian and Israel ייצא לאור ביולי

גיליון 49, מרץ 2004