"תרגיש", אמר אחד המילואימניקים, חייל בפלוגה א' גדוד 81, חטיבת אלכסנדרוני. "ריח לבנון". כרענו מאחורי טראסה נמוכה, ששימשה בסיס לכמה עצי זית צעירים, תאנה ורימון. "שום ריח לא דומה לריח הזה", סיכם.

הסנפתי את כל האוויר הלבנוני שאף יכול להכיל. היה בו, באוויר, מריח הזבל, זבל ביתי שלא פונה במשך שבועות וזבל עופות שפוזר בין עצי הפרי. היה בו מריח הפרי שנרקב על העצים ומריח האבק שעלה מבתים שהופצצו או נהרסו בכפות הבולדוזרים. היה בו מריח התבשילים שנותרו על שולחנן של משפחות שברחו בבהלה. לנטישה יש ריח משלה. היה בו מריחו המתקתק של המוות: בני־אדם וחיות שנקברו תחת ההריסות, מכוניות שנשרפו, דלק שהוצת.

והיה בו גם מריח זיעתם של חיילים שלא התרחצו ולא החליפו את בגדי ב' הירוקים שלהם במשך עשרה ימים, מריח שמן הרובים, מריח הקפה שהרתיחו על השיש של הלבנוני.

עיתונות מלחמה צריכה להריח את ריח המלחמה. כשם שלא יעלה על הדעת שמח"ט ישלח את חייליו לקרב כשהוא יושב אי־שם בעורף, בחדר ממוזג, מול מסכי פלזמה (למרבה הצער, צה"ל קלט את האמת הזאת באיחור טראגי), לא יעלה על הדעת שעיתונאים ילוו את המלחמה ממרחק בטוח, בדיווחים מכלי שני ושלישי. לא רק משום שנסיונם המקצועי מכשיר אותם להבחין בדברים שנעלמו מעיני אחרים או שאחרים רוצים להסתיר, אלא גם משום שהנוכחות בשטח נוסכת בהם די ידע ודי ביטחון לחשוף ליקויים ולהטיח ביקורת. רק שם יכולתי ללמוד עד כמה חסרת תוחלת שיטת הלחימה שהוכתבה לשטח, ועד כמה מעיק היה המחסור במים, באוכל ובציוד מבצעי. אלמלא הייתי שם לא הייתי מעז לכתוב, ערב ההחלטה על הפסקת אש: "אולמרט, קבל את הפסקת האש ונתק מגע, אולמרט, קח וברח".

אני מסיר את הכובע בפני רון בן־ישי, שערך ביקור בן יומיים בביירות. לא רק משום שסיכן את חייו ואת חירותו, אלא בעיקר משום שלא הסתפק בסיור תיירותי אלא עשה בביירות ובבנת־ג'בייל עבודה עיתונאית לתפארת. אני מסיר את הכובע בפני איתי אנגל, שיצא לקרב עם חיילי נח"ל וחזר עם כתבת מלחמה קשה, אמיתית.

מסתבר שבמקרים רבים לא מימשו עיתונאים את ההזדמנות להיכנס פנימה. סיבות היו: לכתבים צבאיים היה קושי להתנתק מעבודתם השוטפת לימים אחדים. גופי התקשורת לא סיפקו תמיד את פוליסת הביטוח המתאימה. עיתונאים שאלו את עצמם, האם שווה להם לסכן את חייהם למען שקלאר או ורטהיים או מוזס.

נדמה לי שהם שאלו את השאלה הלא נכונה. עיתונאי שמסקר מלחמה מסכן את חייו לא למען המו"ל שלו, גם לא למען פוליסת ביטוח. הוא מסכן את חייו למען עצמו.

לא הבנתי מדוע מגישי החדשות בטלוויזיה סיכנו את עצמם – אמנם, סיכון קטן יחסית – בכך שהגישו את המהדורות מתחת לכיפת השמים בחיפה או בקריית־שמונה. אותן ידיעות בדיוק יכלו לקרוא מהכיסא באולפן. הסיכון שלקחו היה למען הרושם בלבד, למען ההצגה. זה סיכון אידיוטי.

עומדים היום לרשות העיתונאים כל־כך הרבה מתווכים נוחים – אתרים באינטרנט, שידורים בטלוויזיה, הדלפות בסלולרי – שהדחף העיתונאי הישן, להתחכך במציאות, לחוות אותה, להסתכן בה, הולך ודועך. פרנסה קשה להוציא מעיתונות. אם גם אפילו הרפתקה אין בה, מה נשאר.

צילום: רויטרס

▪ ▪ ▪

שבועיים אחרי פתיחת המלחמה, כשהתחושה שמשהו משתבש חדרה אל מעבר לחלונות הזכוכית של בניין המטה הכללי, אמר לי אחד האלופים: "אילו היתה לנו במלחמת ששת־הימים תקשורת כמו שיש לנו היום, היינו מפסידים את המלחמה".

הוא בחר בכוונה בששת־הימים, מלחמה שנחקקה בזיכרון הישראלי כגדול שבנצחונותינו.

"ביום הראשון של מלחמת ששת־הימים", אמר, "נפלו בקרבות 180 חיילים. אילו היו מדווחים על נפילתם כפי שמדווחים עכשיו, בשידורים חיים בטלוויזיה, באינטרנט, הרחוב היה אומר מספיק, די, הממשלה לא היתה עומדת בלחץ והמלחמה היתה מסתיימת באותו יום".

מה אתה מציע, תהיתי, שחיל האוויר יפציץ את האינטרנט?

הוא שלח בי מבט עצוב. "לא", אמר לאטו. "אני לא מציע להפציץ את האינטרנט. אני רק אומר, שבעידן האינטרנט אי־אפשר לנצח מלחמות".

היום, במבט לאחור, נדמה שרוב קוראי "העין השביעית" יסכימו איתי שלחינם הטיל אותו אלוף את האחריות על כתפיה הצרות של התקשורת. גודש הטעויות, המחדלים והתקלות שהתגלה במלחמה נולד מהמציאות, לא מהסיקור התקשורתי שלה.

אף על פי כן, קובלנת האלוף לא היתה פרי הדמיון. זאת היתה המלחמה הראשונה שסוקרה על־פי הסטנדרטים המקובלים בארץ בתקופות שאינן חירום. זה אומר שהכל שקוף, הכל גלוי. אין סודות. דיוני הממשלה פתוחים כמו דיוני הכנסת. דיוני הקבינט פתוחים כמו דיוני הממשלה. דיוני המטכ"ל פתוחים כמו דיוני הקבינט. לא רק כל אלוף – כל מג"ד נושא בתרמילו את מספר הסלולרי של עיתונאי. אם החלטות המח"ט לא מוצאות חן בעיניו, הוא יודע למי לשלוח אס.אם.אס.

וכך קרה, שאם היה ויכוח בקבינט על, בין השאר, הפצצת מטרות אזרחיות בביירות, הוא התנהל בתקשורת; אם היו טענות במטה הכללי נגד אלוף פיקוד או מפקד אוגדה, הטענות האלה הועברו לשיפוט הציבור; אם יחידה צבאית נכנסה לשטח, ניתן דיווח מלא על זהותה, גודלה ויעדיה; אם נפלה קטיושה במקום ידוע ניתנו מיד רמזים עבים על המיקום ועל כמות הנפגעים וזהותם; אם חיילים התלוננו על פקודות סותרות שקיבלו, על מים ואוכל שלא קיבלו, על מפקדיהם שהכזיבו – תלונותיהם היו מיד לנחלת הכלל.

בתחילת מבצע "שלום הגליל" פרסם העיתונאי עמירם ניר ב"ידיעות אחרונות" רשימה שכותרתה: "שקט, יורים". ניר הציע להשתיק את הוויכוח על צדקת המלחמה עד תום הקרבות. הצעתו זכתה בצדק לקיתונות של ביקורת. נדמה לי שמכאן ועד להתפשטות מוחלטת המרחק גדול.

כדי שעמיתי לא יחשדו בי בז'דנוביזם, חס ושלום, אני מציע להם לחזור לרגע אל מלחמת יום־הכיפורים. ביום הקשה ביותר של המלחמה דיבר שר הביטחון משה דיין על חורבן הבית, והאלוף רחבעם זאבי הציע לדרג המדיני להוציא מהבונקרים את נשק יום־הדין. מעניין מה היה קורה אילו הדברים היו מתפרסמים ברבים באותו יום. מותר לשער שלא מעט אנשים היו דוהרים בבהלה לנתב"ג, בתקווה לתפוס מטוס רגע לפני סוף המדינה. עם המצרים היינו מסתדרים, אולי, אבל את הבית היינו מחריבים בכוחות עצמנו.

מאז המלחמה ההיא, הונהגו בעולם כמה חידושים מוצלחים בתחום התקשורת. אחד מהם הוא נחש המבזקים שרץ בתחתית המרקע. הוא מאפשר לעדכן את הצופה בחדשות החמות בעודו עוקב אחר חדשות אחרות, חמות פחות, או משתעשע בתוכנית בידור.

אבל לנחש יש משמעות אחרת כשהוא מציין, וחוזר ומציין, שלוש וארבע וחמש פעמים, כל הרוג, שמו ומקום נפילתו ומועד הלווייתו. מבלי שמישהו תכנן את זה, מבלי שמישהו רצה בזה, נוצר על המרקע יום זיכרון מתמשך. הכל מועצם: כל קטיושה שפגעה מתועדת, כל "קרב קשה" – מושג מכובס שהשתרש במהלך המלחמה ומובנו האמיתי הוא "יש לכוחותינו הרוגים" – מדווח ומושך אחריו גל של שמועות בכל הארץ.

רבים ממבקרי המלחמה מתלוננים על התקשורת, בעיקר התקשורת האלקטרונית, על שהיתה פטריוטית מדי, לטעמם. הם מתייחסים לאמרי השפר שהשמיע צבא הפרשנים בשעות השידור האינסופיות שהוקדשו למלחמה. אבל איזו משמעות יש להתלהמות פטריוטית של כתב או פרשן, כאשר הנחש שרץ בתחתית המרקע אומר את העיקר: שוב נדפקנו.

גיליון 64, ספטמבר 2006