מדברים מהבנק
"מהפך?", שואלת הכותרת הראשית על שער מוסף "עסקים" של "מעריב". כותרת המשנה תולה את העלייה במדדים בבורסות ברחבי העולם בתוכניות החירום של ה-G7 והממשל האמריקאי. יש גם לוגו, "המפץ הגדול", ולוגו-משנה: "ההתאוששות". האם מוקדם לחגוג? ימים יגידו. עיתונאים, כידוע, לא פוחדים ואפילו שמחים לפתוח פה לשטן, ובכל זאת הם נזהרים היום, יחסית. "דריכות בבורסה" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות"; "התאוששות בעירבון מוגבל" על שער "מעריב". ובעמ' 4 של "ידיעות אחרונות" הכותרת היא "שמחה מוקדמת". "וול-סטריט חזר לירידות", כותב ערן צחי.
ראשי הבנקים לא רק שלא אוהבים לפתוח פה לשטן, הם לא מוכנים לפתוח פה אפילו לעיתונאי. במשך כל תקופת המשבר, ובעצם גם רוב הזמן לפניו, כשרק החל להנץ – הם בחרו לדבר עם הידיים (בהורדת הידיים עם הציבור והמדינה בנושא העמלות הם ניצחו בגדול) ולא עם הלקוחות שלהם. לכן, כעת, כשמוסף "עסקים" מציע ראיון עם גליה מאור, מנכ"ל בנק לאומי, שבו היא מעיזה להגיד ש"יש מקום לאופטימיות" – אולי באמת קלו המים.
אבל רגע, האם מאור החליטה לשבור שתיקה כדי לעודד את הלקוחות המודאגים? לא בדיוק. עיקר דבריה מופנים כלפי "הממשלה והאוצר", ש"ייחלצו לפתרון", שיישמו את "הפתרונות המוצעים". אגב, צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים, לא התראיין לאף עיתון. לא היום ולא שלשום. אולי משום שהבנק שהוא מנהל, מדווח יהודה שרוני ב"עסקים", יגמור את השנה, ככל הנראה, עם רווח אפסי. ומה בארצות-הברית? הכותרת הראשית של "הארץ" מלמדת שגם ראשי הבנקים שם לא ישושו לדבר על השנה הנוכחית: "ארה"ב הודיעה שתלאים בנקים; בוש: עלינו להציל את השוק החופשי".
והכותרת של סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות": "ההפרטה מתה" (רוצים עוד כותרת מ"ידיעות אחרונות"? "צעד נוסף לקפיטליזם: רפורמה כלכלית חדשה תאפשר למאות מיליוני איכרים סינים לסחור באדמות שניתנו להם מהמדינה").
למראית הדז'ה-וו
נגיד בנק ישראל סטנלי פישר: "ממשלות העולם מובילות השווקים לכיוון מאוד חיובי". האם זו כותרת על שער "דה-מרקר" שלפני יומיים? או אולי כותרת על שער "מעריב" או "ידיעות אחרונות" מערב החג? לא, גבירותי. התוכן זהה, אבל זה לא זה. זה גם לא מטוס מנהלים ולא ברווז עיתונאי, אלא הכותרת הראשית של "ישראל היום", היום. ככה זה כשאין מהדורה בימי שישי וערבי חג, צריך לחמם את החדשות מחדש.
אבל לא רק חדשות ישנות יש היום על שער "ישראל היום". מוטי גילת מציע סקופון: "תיק קצב: יהיה אישום באונס". עיקר ההפניה על השער מתייחסת בכלל לראש הממשלה אהוד אולמרט, שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון ויו"ר רשות המסים לשעבר ג'קי מצא, תחת הכותרת "בלי עסקות טיעון": "למה קטנים הסיכויים לעסקות טיעון בתיקי אולמרט, הירשזון ומצא".
קריאה בטור עצמו מגלה כי אין כאן ממש חידוש. גילת כותב כי במשטרה סבורים שיש חשד לאונס, אבל העניין האמיתי הוא הרי מה חושבים בפרקליטות, לא במשטרה. ידיעה מעניינת יותר שמביא גילת נוגעת לבכירי הבנק למסחר, היכן שהתרחשה המעילה האסטרונומית של אתי אלון. גילת כותב כי המשטרה החליטה לטפל בכלל הבכירים, ולא רק במנכ"ל.
למה לי פוליטיקה עכשיו
המשבר הכלכלי מאחורינו, לפחות עד העיתונים של מחר, וידיעה פוליטית הצליחה להסתנן לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "לבני תציע לש"ס חצי מיליארד שקל". הפניה על שער "מעריב" מדווחת גם היא על הקשיים במו"מ בין קדימה לעבודה וש"ס: "ש"ס נגד ההסכם עם העבודה. מתנגדת לסעיף לפיו חוק שיפגע במערכת המשפט יעלה לדיון בממשלה רק בהסכמת העבודה".
ב"הארץ" וב"ישראל היום" הכותרת הראשית, כאמור, היא כלכלית. ב"מעריב" מפתיעים עם כותרת מתחום הרפואה: "ההנחיה: לצמצם בדיקות רפואיות הפולטות קרינה". דן אבן מדווח על הוראות של משרד הבריאות לרופאים "להפחית את השימוש בבדיקות סי.טי ולהימנע ככל הניתן מצנתור וירטואלי". "הסיבה: סיכון 'ממשי אך נמוך' לסרטן".
הלילות בעכו
ומה קורה בעכו? "השקט נשמר, המטיילים חזרו ואפילו השוק נפתח", מכריזה כותרת המשנה בעמ' 14 ב"מעריב", המוקדש לעניין. הכותרת היא "חוזרים לשגרה?". בקיצור, בינתיים נראה שהגישה המקילה של נחום ברנע, שכתב כי מדובר באירוע מקומי, ניצחה את זו של "הארץ", שהתריע כי מדובר בהתפרצות שתצית להבות במדינה כולה.
אבל אף שהשגרה חזרה (סימן שאלה), העיתונים מקדישים מקום לסיקור המתרחש בעכו. הפעם הכוכב הוא מי שהיה הגורם, גם אם לא בטובתו, לפרוץ המהומות: תאופיק ג'מאל, הנהג שנסע בשיכון העכואי ביום כיפור והיה כמעט קורבן ללינץ', שגרר אחריו התפרעות ערבים המונית, שגררה סדרה של התנכלויות והצתות בתים של ערבים על-ידי יהודים.
הסיבה שבגינה עולה הנהג לכותרות מוזרה במקצת: הוא נעצר. מדוע? "נהיגה תוך סיכון חיי אדם ופגיעה ברגשות הציבור". "הארץ" מציע בכותרת את ההסבר, שלא לומר הגרסה, שלא לומר התירוץ, של המשטרה לעניין: "המשטרה: מעצר הנהג הערבי מעכו היה נחוץ" (בערך שליש מעמ' 4, כולל ידיעה על כך שהשקט חזר וכי 16 משפחות ערביות "טרם חזרו לבתיהן" שניזוקו או נהרסו על-ידי מתפרעים יהודים). "ידיעות אחרונות" מיליטנטי יותר, ומביא בכותרת (מחצית מעמ' 6) את גרסת "ערביי עכו", ש"זועמים על מעצר הנהג שהצית את המהומות בעיר" וחושבים (כן, ל"ידיעות אחרונות" יש מכונת קריאת חשיבה היודעת לסנז את תמצית מחשבותיהם של ערביי עכו) כי "הנהג נעצר רק כדי להרגיע את היהודים".
בעז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות", מציע סיבות למעצרו של ג'מאל, חוץ מזו הרשמית: "גזענות, טמטום וכיסוי תחת". כותרת הטור היא "שעיר לעזאזל".
העשב של השכן ועניינים נוספים
בידיעה קטנה במדור הקוריוזים מהעולם של מוסף "המגזין" של "מעריב" נטען כי קרטלי סמים מקסיקאיים חודרים לגבולות ארצות-הברית ומגדלים שדות גדולים של מריחואנה במעבה היערות בווירג'יניה, קליפורניה ועוד. עוד נטען כי המגדלים משתמשים בחומרי הדברה חזקים, שאסורים לשימוש בארצות-הברית, וגורמים נזק סביבתי רב, גם בגלל מנהגם להטות את מי הנחלים בסביבה. הידיעה מצטטת "סוכן ברשות הדיג והציד של קליפורניה", שאומר: "ראיתי את שאריות חומרי הריסוס על הצמחים. אתם לא מעשנים גראס, חבר'ה, אתם מעשנים מדבירים מקסיקאיים חזקים במיוחד".
יהודה סתיו מדווח ב"ידיעות אחרונות" על פסטיבל חיפה, בטור שכותרתו היא "הסקנדל בדרך". הסקנדל שבדרך יתעורר, כך על-פי סתיו, בשל הסרט התיעודי "להרוג את קסטנר", שבו מצדדת הבמאית בגרסת קסטנר ויורשיו, ומביאה את טענתו של רוצחו, שלפיו היה כלי שרת בידי הש"ב.
"הארץ" מדווח על השער, ועיתונים אחרים בעמודים הפנימיים, על שערורייה המתרגשת על הסופר מילן קונדרה. קונדרה נמלט מצ'כיה מולדתו בעת שהיתה תחת עול השלטון הקומוניסטי. בספריו הרבה להתייחס בשלילה לעוולות השונות של אותו משטר. כעת נחשף "מסמך רשמי של משטרת צ'כוסלובקיה", שלפיו קונדרה הסגיר אי-אז עריק לרשויות הקומוניסטיות, "וגרם לכליאתו במשך שנים רבות" (כך לפי אלדד בק ב"ידיעות אחרונות"). קונדרה עצמו שבר שתיקה עיתונאית של רבע מאה והכחיש את ההאשמה.
ענייני תקשורת
מוסף "המגזין" של "מעריב" מפגיש שלושה דוברי צה"ל: אפרים לפיד, נחמן שי ואבי בניהו, הדובר הנוכחי. בניהו אומר על עבודתו של לפיד, שהיה הדובר בשנות השמונים: "מה היה לו אז? ערוץ טלוויזיה אחד, נשלט על-ידי הממשלה באופן קיצוני. קול-ישראל של אז, וגלי-צה"ל של אז, שהכל מדוברר בה. אין אינטרנט, אין סלולר, אין בלוגים. כשהוא היה רוצה לאסוף את תא הכתבים הצבאיים, הוא היה אוסף מקסימום עשרה אנשים. היום יש כמעט 40". מה עוד השתנה? כשבן-גוריון הקים את היחידה היו בה דובר וחמישה חיילים; היום יש 400. נחמן שי מספר כיצד נהג למסור אינפורמציה לא אמינה לכתבים, וביקש לצטט את הדברים בשם "גורמים צבאיים רשמיים" ולא בשם "דובר צה"ל". הוא גם מותח ביקורת על תפקודה של הדוברות במלחמת לבנון השנייה, בפיקודה של תא"ל מירי רגב.
זו אינה ההתייחסות היחידה לתחנת הרדיו הצבאית היום בעיתונים. ד"ר גבי אביטל כותב במדור הדעות של "מעריב" על פיטוריו של השדר דודו אלהרר מגלי-צה"ל, לטענתו (של אלהרר) בשל דעותיו הפוליטיות הימניות. "ציוני ולעניין", מאפיין אביטל את אלהרר. מה הפריע למפקד גל"צ יצחק טוניק, הוא שואל? "התשובה הפשוטה: המסר חייב להיות אחיד. אלף פעמים תסביר שתחנת שידור צבאית היא ההפך מדמוקרטיה, ואם היא מתקיימת מכספי ציבור, לפחות שתהיה מאוזנת [...] למעט עניין הבעלות, אין הבדל בין עיתון 'הארץ' לבין גל"צ [...] עכשיו גם אלהרר הוקרב למולך האחידות הפסבדו-ישראלית".
אבל אביטל עוד נינוח לעומת הנציג משמאל של מדור הדעות. קובי ניב כותב על התגובות לחבלה ברגליו של פרופ' זאב שטרנהל (בכנס של המכון לדמוקרטיה, שהוא גם המו"ל של "העין השביעית"), שהן "לא רק היסטריות, אלא בעיקר משונות וצבועות". מדוע? משום ש"לחם חוקה של ה'דמוקרטיה' שעליה נקבצתם לפתע להגן הוא פציעה והריגה של פלסטינים חפים מפשע – חלקם הגדול ילדים ותינוקות – הן על-ידי צבאה של ה'דמוקרטיה' הזו והן על-ידי כנופיות המתנחלים שלה [...] רק כששמים לפרופסורים יהודים אשכנזים פצצות דמיקולו בבתי היוקרה שלהם, או אז צצה לה, יש מאין, סכנה נוראית לדמוקרטיה. אבל האמת המרה היא, מורי ורבותי, שהיכן שאין דמוקרטיה גם לא יכולה להיות סכנה לדמוקרטיה". ובקיצור, קוראי מדור הדעות של "מעריב" מה-15 באוקטובר – ימנים או שמאלנים – הם אנשים מפוכחים יותר, היודעים שאין דמוקרטיה בישראל. ואם לא הקוראים, לפחות הכותבים.