זאב שיף היה איש חכם מאוד, בעל זיכרון נדיר ויכולת איסוף של קצין מודיעין משובח. אמינות המידע שהביא מציבה אותו בליגה נפרדת, מחוץ לתקשורת הישראלית כפי שהיא היום. אפשר לומר דבר דומה גם על הרצינות שלו. הוא היה איש רציני במקצוע שמאבד את רצינותו לדעת. תהליך הטריוויאליזציה שעובר על התקשורת הישראלית פסח עליו לחלוטין. הוא עסק בעיקר, הוא הזין את קוראיו במידע בעל חשיבות מרכזית בעולמם, הוא ידע לרכוש את האמון ולקבל את המידע הרגיש ביותר מכל הצדדים בסכסוך, הוא השפיע השפעה עצומה על מקבלי ההחלטות, והוא אסף אמת ודיווח אמת וניתח ופרשן אמת. מה עוד נבקש באדם שאנחנו סומכים עליו, מה עוד נבקש בעיתונאי.
אבל לא על ההיבטים האלה בעבודתו של זאב שיף נקראתי לדבר כאן. נקראתי לדבר על תקשורת וביטחון. נדמה שבערב כזה, שבו אנחנו מכבדים את זאב ואת פועלו, זהו נושא הולם. שיף היה עיתונאי ופטריוט. אולי נכון יותר לומר, פטריוט ועיתונאי. לאורך כל הקריירה שלו הוא נע בין שני הקטבים האלה, התמודד איתם, חיפש ומצא את שביל הזהב שמוליך בין שניהם. בכל מדינה חופשית מתמודדים עיתונאים, שתחום הסיקור שלהם הוא הביטחון הלאומי, עם הסוגיה הזאת. היא מעסיקה במיוחד מדינות שהכוחות המזוינים שלהן פועלים בזירות לחימה. בישראל הבעיה בוערת במיוחד, משום שהלחימה קיומית וקרובה לבית. שיף, שידע על ענייני ביטחון יותר מכולנו, תמיד יותר, תמיד קודם, חי את הסוגיה הזאת יום־יום, שעה־שעה.
"אינני סבור כי עיתונאים זכאים להיות שופטים לאלה שמונו לפקד על מערכות ישראל", כתב זאב שיף בהקדמה לספרו "רעידת אדמה באוקטובר", שהיה ניסיון ראשון, כמעט מיידי, לספר את סיפורה של מלחמת יום הכיפורים. שיף מספר כי ב־1972 היה משוכנע שעומדת לפרוץ מלחמה, אבל במהלך 1973 נדבק גם הוא ברוח האופטימית שנשבה מצה"ל ומנאומיו של שר הביטחון משה דיין. "בספר הזה", כתב בהמשך, "נמנעתי ככל האפשר מלהיות שופט ולחלק ציונים. תפקיד זה יישאר בהכרח להיסטוריונים".
▪ ▪ ▪
ב־34 השנים שעברו מאז שזאב כתב את הדברים, הרבה השתנה כאן. ידענו מלחמות. ידענו משאים־ומתנים. ידענו נסיגות ופינויים וכשלונות צבאיים. ידענו גם שינויים מפליגים בתפקידה של התקשורת. עיתונאים התיישבו על כיסא השופטים. חלקם התיישבו בזהירות, על קצה הכיסא. חלקם התרווחו על הכיסא ביוהרת־לב, כאילו נולדו להיות שם. האמון כלפי המערכת הצבאית, שנשבר ב־1973, התפורר לרסיסים ב־2006, במלחמת לבנון השנייה.
הדילמה נותרה בעינה. איפה עובר שביל הזהב בין העיתונאי לפטריוט, בין הפטריוט לעיתונאי.
היא מתחילה בנקודת המוצא. האם הטיפול התקשורתי בנושאי ביטחון צריך להיות שונה מהטיפול בנושאים אחרים, מפלגות, למשל. או כלכלה, או ספורט. או, במלים אחרות, האם עיתונאי ישראלי יכול לטפל בנושאי ביטחון כאילו הוא משקיף או"ם, הילידים מצד א' נלחמים בילידים מצד ב' ואני מניף דגל לבן על הג'יפ הלבן שלי, מדווח ומפרשן ושופט, או אולי לא, אולי יש לו מחויבות נוספת.
זאב נהג כמי שאומר, כן, יש לו מחויבות נוספת, ואני חושב שהוא צדק. למחויבות יש שני מפלסים. האחד מובן מאליו, כל־כך מובן מאליו שאנחנו נוטים לשכוח אותו. כלי תקשורת בתוך עמו הוא יושב. הוא תבנית נוף מולדתו. יש לו מחויבות לקוראיו, למאזיניו, לצופיו. אלה האנשים שהקטיושות והקסאמים נופלים עליהם ועל ראש יקיריהם. אלה האנשים שהם או יקיריהם לוחמים בשטח. אסור שהמחויבות הזאת תשפיע על סיקור העובדות, או תרכך ביקורת כלפי הממסד הפוליטי והצבאי. אבל היא משפיעה בהכרח על סדר העדיפויות. עניי עירך קודמים, אמרו אבותינו. נפגעי עירך גם הם קודמים.
זאב שיף 1933-2007
אם זה נשמע פרובינציאלי, אני מתנצל. בוודאי זכור לכם הקרב הקשה שהתנהל במחנה הפליטים ג'נין בעת מבצע חומת מגן. באותם ימים פרסמה התקשורת הבינלאומית סיפורי אימים על מה שקרה שם. מיודענו סאאב עריקאת התראיין מביתו ביריחו וטען בוודאות שנהרגו 700 אזרחים פלסטינים. הסיפור הצמיח כנפיים. רולה אמין, כתבת סי.אן.אן, שידרה בדותות מהשטח. הפרסומים החרידו כמה בעלי מניות יהודים בחברת־האם של סי.אן.אן, והחברים באטלנטה החליטו לשגר משלחת בת שני בכירים לארץ, לכבות את השריפה.
הם עברו מעיתון לעיתון והסבירו ביוהרה אין קץ שסי.אן.אן הוא כלי תקשורת גלובלי, נייטרלי, שמשדר לכל באי עולם, ללא פניות, ללא אג'נדה. כאשר ביקרו ב"ידיעות אחרונות" שאלתי אותם בנימוס, אם אתם כל־כך גלובליים, כל־כך נטולי אג'נדה, איך זה שלאחר הפיגועים של 11 בספטמבר התנופף במשך חודשים דגל ארצות־הברית על פני כל השידורים שלכם. מה אתה משווה, נזף בי אחד מהם.
נחה דעתי. גם סי.אן.אן הוא תבנית נוף מולדתו. אחר־כך, במסדרון, ניגש אלי השני ולחש: "בינינו, אני יהודי. תבין".
אני חושב שהבנתי.
"קשב" הוא שמה של עמותה ששמה לה למטרה לעקוב אחר ביצועי התקשורת בארץ. לפני ימים אחדים הוציא "קשב" דו"ח על התקשורת הישראלית במלחמת לבנון השנייה. בדו"ח יש טענות משכנעות למדי על התלהמותה של חלק מהתקשורת והלחץ שהפעילו עיתונאים אחדים על הממשלה להרחיב ולהאריך את המלחמה. למרבה הצער הדו"ח לא מייחס די משקל לאלמנטים נטולי זדון כמו פופוליזם, עדריות ורהב במוצרים עיתונאיים.
הדו"ח קובל בין השאר על שהתקשורת הישראלית לא הבליטה די את הדיווחים על נפגעים לבנוניים במלחמה. ברמה הטכנית אולי יש בטענה הזאת משהו. ברמה העקרונית היא מקוממת. היא מציבה כנורמה מוסרית, כנורמה אתית, כנורמה מקצועית עיתונות ללא גבולות, עיתונות ללא מולדת.
מה שמעביר אותי למפלס השני, המורכב יותר. עיתונות ופטריוטיות. האם אפשר ליישב את האחת עם האחרת. האם בישראל של 2007 אפשר ליישב את האחת עם האחרת.
התשובה לא קלה. היא לא קלה קודם כל משום שכללי המשחק השתנו. כשאני הייתי חייל בצבא היה חייץ ברור בין מי שלבש מדים ומי שלא לבש. לא היו טלפונים ולא היו אס.אם.אסים. ההורים לא העזו לשאול, קל וחומר להתערב. התקשורת היתה עיתון "במחנה".
היום, לטוב ולרע, הצבא פתוח לכל. כל חייל שנדפק מדווח דבר ראשון לאמא, דבר שני לכרמלה מנשה. לא בטוח שיש יותר תקלות משהיו פעם, אבל בטוח שבניגוד לפעם, הן מדווחות.
אנחנו חיים בחברה שהביקורת היא לחם חוקה. הציפיות שלה גבוהות. הסבלנות קצרה. לצבא אין אותם מרווחים שהיו לו פעם. גם לא לעיתונות. בתקופת האינתיפאדה השנייה דאג הצבא להציב כל מג"ד לפני התקשורת, כדי שיידעו האנשים בבית שהכל בסדר. המגמה הזאת התחזקה בהתנתקות. גם לממשלה וגם לצבא היה אינטרס לחשוף את המפקדים, מדרג המ"כ ומעלה, לתקשורת. זה חיזק את התמיכה הציבורית בהתנתקות, רוקן אותה מהפוליטיקה, ניקה אותה והכשיר אותה.
ואז באה מלחמת לבנון השנייה והצבא הופתע לראות, כמו שאמר לי באחת השיחות הרמטכ"ל דן חלוץ, שכל מג"ד נושא בתרמילו את מספר הסלולרי של עיתונאי. זאת היתה בלא ספק המלחמה החשופה ביותר, הפרוצה ביותר, בתולדות המדינה, ואולי גם במלחמותיהן של מדינות אחרות. המידע לא הודלף. הוא זרם. הוא הגיע לא רק מהצבא אלא גם, ואולי בעיקר, מגורמים פוליטיים. הדיונים האופרטיביים בצמרת הממשלה והצבא דווחו בזמן אמיתי.
▪ ▪ ▪
נהרות המידע האלה הם שמחה לעיתונאי, וקושי לא קטן לפטריוט.
אולי הבסיס לפתרון מצוי בשני לאווים: לעולם אל תהיה יותר פטריוט מראש הממשלה שלך, שר הביטחון שלך, הרמטכ"ל שלך, הממסד הבטחוני שלך. כעיתונאי אין לך זכות למנוע מהציבור מידע שיוצא מהם. ומצד שני, לעולם אל תהיה פחות ישראלי מהקורא שלך. יש לי דוגמה קלה, אולי קלה מדי. במלחמת המפרץ הראשונה הרבו כתבים זרים לדווח על מיקום הנפילה של הסקאדים. לא היה אכפת להם שהם עוזרים לסדאם לטווח. במלחמת לבנון השנייה התקשרו כמה מעמיתינו, ודיווחו לאוויר מיקומים של נפילת קטיושות. היצר להקדים, להרשים, גבר על האחריות. זה היה מיותר.
עיתונאי כמוהו כאוהד כדורגל שיושב על היציע ומייחל לניצחון של הקבוצה שלו. הוא בועט באוויר במקום השחקנים שלו. הוא צורח עליהם כשהם מחטיאים ודורש את החלפתם כשהם נכשלים. הוא עושה כמיטב יכולתו להבין מה קורה. איפה הצלחנו. למה כשלנו.
אבל הוא לא מחליף צד: אין לו שום התלבטות בשאלה איזו מהקבוצות שלו ואיזו שייכת לצד השני. והוא לא מתפרץ למגרש ותוקע גול לשער של הקבוצה שלו.
בתחילת מלחמת לבנון הראשונה יצאה קריאה מפי עיתונאי דווקא להשתיק באחת את הביקורת. הכותרת "שקט - יורים" זכורה עד היום. היא לא זכורה לטובה: במדינה כשלנו, שבה יורים כל הזמן, השתיקה היא משגה. אולי חמור מזה, היא הפקרת עמדה. היא מעילה באמון. היא נזק.
אבל יש דיבור ויש דיבור. כמו שהוכיח זאב שיף, עיתונות אמינה, אמיצה, ביקורתית, יכולה לעלות בקנה אחד עם פטריוטיות. מי שבז לפטריוטיזם סופו שהוא בז לכל, גם לעצמו. ובכלל, מעבר לשאלות של תקשורת וביטחון, בוז הוא רק כלי עבודה. הוא לא אידיאולוגיה.
דברים שנאמרו בכנס לזכרו של זאב שיף שנערך ב־31 ביולי באוניברסיטת תל־אביב על־ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי בשיתוף עם עיתון "הארץ", גלי־צה"ל ודובר צה"ל.
לא רק גדעון לוי
הערת מו"ל "הארץ" עמוס שוקן לדברים שנישאו בכנס לזכרו של זאב שיף
אני רוצה לנצל את זה שאני דובר כמעט אחרון ולהגיד מלה אחת על מה ששמעתי כאן: אני חושב ששמעתי הערב את ההטיות השונות של המלה "פטריוטיות", יותר ממה ששמעתי מזאב שיף את המלה הזאת בשנים שהיה עיתונאי ב"הארץ". לא הכרתי אותו בכל אותן שנים, כי הוא התחיל לכתוב בימים שהייתי נער צעיר. אבל בכל זאת, הכרתי אותו מספיק שנים, ובסוגיה של פטריוטיות של התקשורת יצא לי קצת להתעסק.
אני לא שוכח את המכתבים שהייתי צריך לכתוב כשהואשמנו בחוסר פטריוטיות בגלל כתבות של גדעון לוי, אבל אני גם זוכר את המכתבים שהייתי צריך לכתוב לקוראים כשהואשמנו בחוסר פטריוטיות בגלל כתבות של זאב שיף ביוני 82'. אני חושב שהייתי צריך לכתוב אז כ־300 מכתבים לקוראי "הארץ" שהפסיקו לקנותו, או שאיימו להפסיק, בגלל "חוסר פטריוטיות". לכן, אני חושב שגם בזה אאמץ את הגישה של זאב, שלא שמעתי ממנו את המלה הזו על הטיותיה השונות, בטח לא בתדירות מאוד גבוהה.
גיליון 69, ספטמבר 2007