יו"ר התנועה ציפי לבני לוחצת את ידו של חבר התנועה עמרם מצנע, היום (צילום: יונתן זינדל)

האסירה X

"מסתמן: ארבעה סוהרים זוטרים יועמדו לדין בגלל רשלנות בשמירה על בן זיגייר", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "הודעה חריגה של משרד רה"מ: זיגייר לא מסר מידע לשב"כ האוסטרלי", נכתב בכותרת הגג. גם ב"הארץ" נכתב בכותרות במעלה השער כי "בירושלים רמזו: זיגייר היה איש מוסד; חקירת מות העציר X: זיגייר התאבד, השב"ס התרשל". "התרענו שהסוכן אובדני", נכתב בכותרת שמנה בתחתית שער "ידיעות", לצד ההבטחות ל"גילויים חדשים" ו"כך הוא התאבד – השחזור המלא". ו"ישראל היום" מדדה גם הוא, בכותרת ברצועה במעלה השער: "ראיות לכאורה למחדלי שב"ס במות זיגייר".

אז יש גילויים חדשים, ויש דו"ח ויש הבטחה שאולי יוסר צו איסור הפרסום, אבל האמת היא שהעורכים כבר במקום אחר ואת זיגייר מחליפה היום ציפי לבני, שתנועתה, התנועה, היא הראשונה להצטרף לקואליציה של בנימין נתניהו ולהכניס נופך של ממשות למשא-ומתן הקואליציוני המתמשך והעקר. ממשות, ריאל-פוליטיק, דבקות ברעיון השלום – וגם גיחוך, אינטרסנטיות, פוליטיקה קטנה וציניות שלא תיאמן. תלוי כמובן איזה עיתון אתם קוראים.

"הקדימה והרוויחה", נכתב בכותרתו הראשית של "ידיעות אחרונות", מי שלפני הבחירות נשא את לבני – פוליטיקאית פורשת וכושלת – על כפיו. סימה קדמון מצליחה להפוך את הביקורת המתבקשת על לבני – שקמפיין הבחירות שלה הוקדש לשלילה מוחלטת של דרכו של נתניהו – לשבח: "פוליטיקאית נולדה", היא כותבת. מותר לנו להרגיש מיאוס, וגם בחילה, מתירה הפרשנית, שלזכותה ייאמר שמאריכה בתיאורי הסיבות לאותם מיאוס ובחילה שגורמת בחירתה של לבני. אבל קדמון גם מתגברת על אותן תחושות לא נעימות ומניחה ללבני ליהנות מן הספק שמא מניעיה אכן אידיאולוגיים.

בכותרת המשנה לידיעה הראשית נכתב בנזיפה: "יו"ר התנועה, שבחודשים האחרונים הצהירה שלא תשב עם נתניהו, תהיה שרת המשפטית והאחראית על ניהול המו"מ המדיני". לעומת מטחי הלגלוג והבוז ש"ידיעות אחרונות" הספיג בהם, בצדק, את שאול מופז כשביצע את החבירה שלו לנתניהו, לבני נותרת יבשה. נחום ברנע, המאייש יחד עם קדמון את טורי הפרשנות בכפולה הפותחת, במצב רוח סלחני גם הוא. "לא היתה לה ברירה", הוא פוסק, אבל גם עוקץ: "היא הלכה על סידור עבודה". כותרת רשימתו היא "בדלת האחורית", ונראה שזו נותרה פתוחה עבור לבני גם ב"ידיעות אחרונות".

ב"הארץ" הכותרת הראשית היא "לבני הצטרפה לקואליציית נתניהו; התקדמות לקראת חתימה עם ש"ס". "לא אהיה עלה תאנה בממשלת נתניהו, יש לי את כל הסמכויות לנהל משא-ומתן" הוא הציטוט מלבני בכותרת המשנה, העונה לחששותיהם של קוראיו המדומיינים של העיתון. טורו של יוסי ורטר, תחת הכותרת "הזוג המוזר", כתוב בנימה מרוחקת. ורטר מתאר בטורו פוליטיקאית צינית, הפועלת בניגוד לכל הצהרותיה רק כדי להרחיק את מותה הפוליטי, שתשמש "מלבינה, יחצנית ומכשירת שרצים" עבור כאילו-יריבה הכאילו-אידיאולוגי, עבור מטרה שברור לה עצמה כי אין שום סיכוי שתתגשם (שלום). אלא שוורטר מוסר את התיאור הזה ביובש ענייני, תוך הפטרת "כך עושות כולן", וממהר לחזור לפטפוטי חישובים קואליציוניים. זו אותה עייפות החומר, מין קהות חושים, הנושבת באחרונה, לעתים, מ"הארץ".

כמובן שהמעניין, והמגוחך, ביותר הוא לבחון את הדרך שבה מסקר עיתונו של נתניהו את המהלך. זהו אותו עיתון שבמשך חודשים ושנים מיקם במרכז הכוונת את ציפי לבני, כשזו היתה יו"ר קדימה ויריבתו הפוליטית העיקרית (אכן, מצחיק) של נתניהו. כעת – כמו בעת החיבור המבוזה וקצר הימים של נתניהו עם מופז – "ישראל היום" בולע בהנאה את ההתפתחות וגם מלקק את השפתיים. "השותפה הראשונה" היא הכותרת הראשית (האם הגברת הראשונה אישרה את הכותרת?). "נתניהו ולבני השאירו את המשקעים מאחור: 'ישראל זקוקה לממשלה רחבה'", קובעת כותרת הגג. כותרת המשנה מדווחת על התקדמות מצד הליכוד במו"מ הקואליציוני עם מופז והחרדים, ועל ביקורת של הליכוד על בנט, ש"לא יכול לבוא בטענות". בנט יכול לקנות לו עיתון ואז יוכל לבוא בטענות, אולם ב"ישראל היום" לא מתעכבים על האפשרות הזו.

הכפולה הפותחת של העיתון, בצבעי כחול-לבן, מוכתרת בכותרת "מיריבים לשותפים". מי אמר שבימין לא יודעים לעשות שלום? עוד רגע ועמוס רגב יעניק לזוג המוזר פרס נובל (אובמה קיבל על פחות, יכתוב בטח בועז ביסמוט). כותרות טורי הפרשנות – "בבית-היהודי מתחילים להרגיש את הלחץ" (מתי טוכפלד) ו"הפוליטיקה צינית, מינוי לבני – מרענן" (דן מרגלית) – יולחנו וינוגנו על-ידי הסימפונית של אוסלו.

ב"מעריב", שלום ירושלמי משוחרר לכתוב על "ההסכם הבזוי" של לבני, בלי להתחשב ברגישויות של עורכים ובעלים. הדיווח החדשותי ענייני. יהודה יפרח שם על הכוונת את נתניהו דווקא, ש"חצה את הקווים. סופית". יפרח, ראש הדסק המשפטי של "מעריב" ו"מקור ראשון", לא מזכיר לקוראים כי גם הוא עוסק בחציית קווים: יפרח הוא גם חבר מרכז ליכוד.

או שכן או שלא

"הבוס מזמין אותך שוב ושוב לדייט, למרות שהבהרת לו שאת לא מעוניינת [...] מה נחשב הטרדה מינית לפי החוק ומה לא?", שואלת כותרת המשנה לכתבה של ליטל דוברוביצקי במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "האם הסכמה של עובדת לרומן עם הבוס מעניקה לו הגנה?", נשאל בכתבה והתשובה: "חד-משמעית לא. במצב כזה מדובר ביחסי מרות וקיימים פערי כוחות בין הצדדים. אם מקרה כזה יגיע לבית-הדין, נטל ההוכחה יעבור לממונה, שיצטרך להוכיח שלא התקיים רכיב מהרכיבים המקימים עילת הטרדה מינית".

העיסוק בחשדות לניצול מרות לצורך כיבושים מיניים אינו שמור בימים אלו רק למדורי ייעוץ משפטיים, אלא ניצב במרכז הבמה הפוליטית, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה החל בבדיקה של מכתב שנשלח כביכול על-ידי עוזרת של שר החינוך גדעון סער ובו טענות רבות ושונות על התנהגות מינית משולחת רסן שלו, ואף כזו החשודה בפלילים – בין אם בקיום רומנים עם נשות משרדו ולשכתו ובין אם בעבירות מין אחרות. ב"ידיעות אחרונות", שבמכתב נטען כי צינזר תחקיר בעניינו של סער, טענה ש"ידיעות" פירסם לה הכחשה גורפת אתמול, הסערה הפוליטית הנוכחית אינה מגיעה לקדמת הבמה.

"החקירה וההכחשה", נכתב בכותרת ידיעה קצרה יחסית בעמ' 15, לצד תמונותיהם של סער ושל קצין משטרה. "ראש אגף החקירות במשטרה ניצב יואב סגלוביץ זימן את מ"כ לתת עדות בפרשת המכתב", נכתב בכותרת המשנה. "עובדת הלשכה טענה: מה שמתואר במכתב לגבי ההטרדה המינית הוא עלילה. ייתכן כי סער יזומן לתת עדות בקרוב". גם ב"הארץ" ההתפתחויות בפרשה אינן מגיעות לשער (הפניה לכתבות על ציידי לווייתנים ועל שוד יהלומים בבלגיה – כן). "פרשת המסמך נגד סער", כדבר הלוגו מעל לידיעה, מטופלת בקצהו התחתון של עמ' 4 על-ידי כתב הפלילים יניב קובוביץ: "המשטרה: עדות העובדת שהמסמך מזויף היא אמינה". הפרשן הפוליטי, יוסי ורטר, אינו תורם את חלקו לדיון, על אף שטור שלו מתפרסם באותו עמוד.

גם "ישראל היום" אינו מבליט את הדיווח על סער, והוא מודפס בחלקו התחתון של עמ' 9: "העובדת תושאלה: 'לא היה ולא נברא'", נכתב בכותרתו. האם ניתן ללמוד מהיחס של "ישראל היום" לפרשת סער על היחס של נתניהו, או למצער של אנשי לשכתו, אל השר? סביר להניח שכן, כפי שאפשר להסיק על אותו יחס מהעובדה שקול-ישראל הפסיק לצנזר את הידיעות בעניינו של סער. מה בדיוק אפשר ללמוד ולהסיק, מעבר לתחושה הכללית כי נתניהו הסיר את חסותו מהשר הבכיר, זו כבר שאלה אחרת.

מי שאינם חשודים בשיקולים זרים בסיקור העקבי שהם מעניקים לפרשת סער הם "מעריב" ו"גלובס", שני העיתונים שהיו הראשונים לכתוב על דבר קיומו של המכתב. איש "מעריב" שלום ירושלמי – שהתוודה היום, סוף-סוף, בתוכניתה של קרן נויבך ברשת ב', כי חקירותיו בעניינו של סער צונזרו על-ידי העורך הראשי דאז ניר חפץ – מפנה היום את מקומו לזאב קם, שידיעה שלו (עם הפניה מהשער) מנתחת את "הסכסוכים הבולטים" בצמרת הליכוד, בהקשר של חיסול חשבונות אפשרי שהניב את המכתב המזויף. כמו בכל ספר מתח בינוני, כולם חשודים.

ב"גלובס" ממשיכה לילך ויסמן לדווח על הפרשה (ולצדה מתי גולן ממשיך לספק פרשנות סוערת, כהרגלו), והעורכים ממשיכים להעניק לדברים מקום בולט (היום מצטרף אליהם גם יובל יועז עם טור שבו הוא קורא לרשויות למצות את החקירה בעניין. זו גם הדרישה של ויסמן וגולן). ככל שנוקפים הימים ונושרים צעיפי הפחד, מתמלאים הדיווחים בשר – ביחס לפרסום הדיאט הראשוני. אם הכותרת הראשונה, נטולת המידע, שסיפקה ויסמן היתה ראויה להרמת גבה, הרי שהתעקשותה שלא להרפות מהנושא ראויה למחיאת כף. ברם, בשביל כפיים ממש יצטרך מישהו מהעיתונאים לספק סוף-סוף בדל ראיה משמעותי להוכחת – או הזמת – גל השמועות, החשדות וההאשמות בדבר עבירות מין נגד שר החינוך של מדינת ישראל.

ב"דה-מרקר" מסקרים נתי טוקר וליאור דטל את התנהלות התקשורת סביב הרינונים נגד סער, או ליתר דיוק, את הטיפוף על קצות האצבעות סביבם. "משתמשים פיקטיביים בפייסבוק סייעו להפיץ את המכתב נגד השר גדעון סער", נכתב בכותרת הדיווח. זו כותרת בעייתית (האם בהפצת המכתב נעשה שימוש גם במקלדת, האם היתה מעורבת בפרשה מעטפה?), השאובה מטענה בעייתית של הכתבים, ולפיה העובדה שטענות נגד סער הופצו באופן האמור מעידה כי הן עצמן אינן נכונות. כאילו חייבת להיות זהות בין אמצעי ההפצה של מידע לבין אמיתותו.

הכתבה עצמה היא תיעוד כרונולוגי של ניסיון של "מקורבי סער" למיניהם, שכשל לבסוף, לטשטש את ריחה של פצצת סירחון תקשורתית, והיא כוללת ציטוטים מפי "מקורבי סער", שהחלול שבהם מצוטט בכותרת המשנה: "הוא עשוי להגיש תביעת דיבה". סער אכן עשוי להגיש תביעת דיבה, ועשוי גם לאכול דג מלוח בצהריים, הא לכן עובדה. "מכל מקום, הכחשה מפורשת לא שמענו", כותב מתי גולן ב"גלובס". גם זו עובדה.

מגמה מדאיגה

"ספרו של סניידר נקרא בנשימה עצורה. יש בו ממדים של פואמה. מעין 'בעיר ההריגה' שהורחב עד אינסוף. אולם ללא המהלך האנליטי הנדרש, שיחשוף את הדקדוק הפנימי הנאצי והסובייטי, את השפה שכוננה כל מקרה ומקרה לגופו, אנו נותרים עם טרגדיה אנושית ותו לא", כותב בעז נוימן על ספרו של טימותי סניידר, "ארצות דמים: אירופה בין היטלר לסטלין", במוסף "ספרים" של "הארץ", המשתבח והולך בעריכתו של בני מר.

"מקריאת הספר עוד אפשר להגיע למסקנה שחטאם ופשעם הגדול של הנאצים ושל הקומוניסטים היה שהם פגעו בזכויות אדם ואזרח", מעיר נוימן, וכותב גם כי קורבנותיהם של הקומוניסטים, ועל אחת כמה וכמה הנאצים, "אמנם מתו כאינדיבידואלים, אבל לא נרצחו ככאלה. הקומוניסטים והנאצים רצחו קטיגוריות על בסיס אידיאולוגי.

"את ספרו של סניידר", מסכם נוימן, "אני קורא כחלק ממגמה הולכת וגוברת בדור האחרון של כתיבה היסטורית סינתטית, היינו, כזו המסכמת ידע קיים ואינה מחדשת. לאחר קריאת ספרים רבים מסוגה זו אני תוהה אם אין כאן ביטוי לשבר מסוים במחקר. מחקרים סינתטיים שמסכמים ידע קיים הם בדרך כלל עדות לכך שאין כבר מה לחדש. זו שאלה שלא מעט היסטוריונים מתחבטים בה, לפחות בהקשר הנאצי. הייתכן שלאחר עשרות שנים של מחקר ופרסום אינטנסיבי בנושא הגענו למיצוי? היסטוריונים רבים חלוקים בשאלה זו. על גב כריכת הספר, לצד הביקורות הנלהבות, נכתב כי סניידר 'משחרר את הקורא מאחיזה בתפיסות בנאליות של טובים ורעים, כובשים ומשחררים'. אני תוהה מי הם ה'טובים' בהיסטוריה הזו שהם בעצם 'רעים'. ויותר מזה: מי הם אותם 'רעים' שהם בעצם גם קצת 'טובים'".

בבית של פישר

"רשות המסים דורשת מישקר 2 מיליארד שקל", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", שגליונו יצא אמש. בשאר העיתונים הכלכליים, כולל "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב", מוקדשת הכותרת הראשית למחירי הדיור, למחירי המשכנתאות, לבנק ישראל ולעומד בראשו סטנלי פישר ולנסיונותיו להוריד את מחירם של הראשונים על-ידי העלאת מחירם של האחרונים.

"פישר נותר לבדו על המגרש – ומייקר את המשכנתאות שוב", נכתב ב"דה-מרקר", המפגין בדרך כלל יחס אוהד לפישר. "פישר מבין שהפסיד בקרב על מחירי הדיור", כתוב לעומת זאת בכותרת הראשית של "כלכליסט", המפגין יחס הפוך מזה של "דה-מרקר" לפישר. ובמוספים: "בנק ישראל שוב מנסה לצנן את שוק הדיור", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר", ו"המשכנתא שוב מתייקרת" בזו של "ממון".

גם על שער "גלובס" מתפרסמת כותרת המובילה ל"סיקור נרחב": "בועת הנדל"ן, ההצתה המאוחרת". כמו "כלכליסט", ואולי יותר ממנו, "גלובס" אינו אוהד אדוק של הנגיד. "בנק ישראל מנסה לקרר שוב את שוק הדיור", נכתב בכותרת המשנה, "צעד מס' 6 ב-3 שנים, והפעם על-ידי דרישה מהבנקים להגדלת ההפרשות ולהקצאת יותר הון. דודו זקן רומז שהבנקים לא מעריכים את הסיכונים כראוי. בדיקת 'גלובס': הצעדים האחרונים צפויים להקטין ב-25% את רווחי הבנקים למשכנתאות".

לפי גולן פרידנפלד ב"כלכליסט", המפקח על הבנקים דודו זקן "למעשה אמר אתמול לבנקים ולציבור בישראל: תראו, אני כנראה לא אצליח להילחם בעלייה המוטרפת במחירי הדיור, כל מה שעשיתי עד כה כשל. לכן אני עובר להגנה ומבקש מהבנקים להכין את שקי החול". אריק מירובסקי כותב בטור הפרשנות ב"דה-מרקר" כי הממשלה היא האשמה במחדל.

כותרת המשנה לראשית של "כלכליסט" מדווחת כי לפי השמאי הממשלתי, חלה עלייה נוספת של 5% במחירי הדירות ב-2012. כותרת הכתבה הפותחת של "דה-מרקר" היא "מחירי הדירות בתל-אביב ובבאר-שבע זינקו ב-9% ב-2012". לפני יומיים הסתיימה כותרת המשנה לראשית של "גלובס על הבוקר" במלים "מחירי הדירות עלו בממוצע ב-1% בדצמבר, אך ירדו בתל-אביב ובשרון". על שער "ממון" התפרסמה הכותרת הבאה: "גם אתם הרגשתם? המתווכים: מחירי הדירות בירידה". היום ב"ממון" נפתחת הידיעה הראשית (גד ליאור, רועי ברגמן ועופר פטרסבורג) במלים "בועת הנדל"ן ממשיכה להתנפח: ב-2012 קפצו מחירי הדירות בנות 4 חדרים ב-5%". הרגשתם?

ענייני תקשורת

"גבירותי ורבותי, מהפך?", שואלת כותרת כתבה של גילי איזיקוביץ, הסוקרת ב"גלריה" את השידורים העתידיים בערוץ הראשון. "לוח המשדרים החדש של הערוץ הראשון הושק אתמול באווירה של התחדשות. מנהל התוכניות החדש, יואב גינאי, משוכנע שהרפורמה תצעיד אותו בדרך הנכונה, אבל היוצרים מסרבים להאמין בשינוי ודורשים לדעת על מה בדיוק יוצא הכסף", מפקפקת כותרת המשנה.

הדיווח במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על אותו לוח משדרים, מאת רז שכניק, מתואר בכותרת המשנה כך: "עם תוכנית אירוח של שמוליק וילוז'ני ויעקב כהן בימי שישי, פרויקט מסקרן של חיים בוזגלו, הסדרה המיתולוגית 'Fame' ולוח שידורים ב-HD: רוממה מנסה לחזור לעניינים".

ב"כלכליסט" מדווחת רותי לוי כי הסרט "שומרי הסף" ישודר כסדרה בערוץ 1.

"ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה תכריע אם גמר 'אייל גולן' ישודר בערוץ 2", מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס", וזאת לבקשת הזכיינית רשת, הטוענת כי הזכיינית קשת מקדמת באופן לא ראוי מעל מסך ערוץ 2 את תוכני ערוץ 24 שבבעלותה, וביניהם התוכנית האמורה. עוד מדווח אברבך כי רשת, לטענת הרשות השנייה, מפרה "שוב ושוב" את כללי הפרסום הסמוי בתוכנית "בוס בהסוואה".

רותה קופפר מעירה ב"גלריה" כי בתוכנית הריאליטי האמריקאית "האני בו בו", העוסקת בקורותיה של משפחת וייט-טראש אמריקאית, לא נראה מכשיר טלוויזיה בבית המשפחה, ומכאן שהסדרה אינה רק עוסקת בניצול, אלא היא גם לא אותנטית.

המוסף היומי של "מעריב", "המגזין", כולל הבוקר רק כתבה אחת.