הזהירו אותי שלא להתעסק עם גיא מרוז. הוא לא רק סלב, דוקו-אקטיביסט ובעל טור בעיתון חשוב, אלא גם איש עם יכולת הרתעה מוכחת. "תראה איך הוא חבט בגפי אמיר", אמר לי מקורב. "כבר ארבעים שנה אני בעיתונות", נאנח ופימפם במקטרתו, "ואני זוכר את הקטטות הגדולות בין דן בן-אמוץ להדה בושס כאילו נכתבו היום. אבל דבר כל-כך בוטה ונטול שיק עוד לא ראיתי".
ייתכן שגפי אמיר, מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", הרחיקה לכת בשעתה בהתלהבותה לקטול את תוצרתם של מרוז ובת זוגו אורלי וילנאי ("לנצח את הסרטן"). הטקסט שכתבה היה חריף למדי ("דמגוגיה וליבוי היסטריה במסווה פסבדו-מחקרי"), אבל התגובה לו היתה חריגה באלימות שבה. מרוז הקדיש לה טור אישי שלם ועוד שלוש פינות שכל מטרתן היא וידוא הריגה ("כמו שהבטחתי, גם השבוע הפינה על ג'יפה אמיר שרצתה להיות אורלי קסטל בלום, אבל יצאה גפי אמיר").
מצד אחד, כמתוקשר, קשה להתעלם מנוכחותו ההיפראקטיבית של הזוג על המסך אצלי בסלון, ומצד שני, יש לי משפחה לפרנס, ובמצבי אינני יכול לקחת סיכונים מקצועיים גדולים מדי. לכן אעסוק בזהירות רק בפינה קבועה קטנה בתוכנית החדשה שלהם "אורלי וגיא בעמ", פינה שכותרתה "זהה את הסלב".
כדי להמחיש את העיקרון שמיישמת הפינה, אפתח בדוגמה: נניח שמצלצלים לי בדלת. אני פותח ומגלה אדם לא מוכר שמזכיר בממדיו את גיא מרוז, אבל לבוש ענתיקות, לעיניו משקפיים עבי עדשות, לראשו פאה מוזרה, והוא מציע לי לקנות ביצים מן המושב. "תודה, לא צריך", אני אומר ועומד לסגור בעדינות נחושה את הדלת. ואז הוא מבקש כוס מים. טוב, למים אי-אפשר לסרב, אז אני אומר בנרגנות, "חכה כאן רגע" (בחוץ), סר למטבח ומביא בכוס פלסטיק מים מקוררים. "אפשר אולי דיאט ספרייט?", הוא שואל, ואני, שזהו לי אחד מאותם ימים שבהם אינני אפוף באחווה קוסמית, אומר בטון פסקני, "סליחה, אני עסוק עכשיו", וטורק באופן חד-צדדי את הדלת על פרצופו.
כעבור זמן נשמע צלצול נוסף בדלת, ואני פותח ומוצא את גיא מרוז עומד על הסף ומחייך. אני מופתע, שהרי איננו מכירים, אבל מתעשת מיד ואומר: "היי גיא, מה קורה, מה מביא אותך הנה, אתה לא רוצה להרביץ לי, אני מקווה. סתם... בוא תיכנס, תשב, להביא לך משהו לשתות? יש בירה, מה אתה מעדיף, סטלה, קורונה, אולי תרצה יין? אוזו?". או אז סביר שיענה לי, "באתי למכור לך ביצים מהמושב, אבל למעריץ סלבים עלוב שכמותך לא בא לי למכור עכשיו כלום".
"אורלי וגיא בעמ", לוגו התוכנית
"אורלי וגיא בעמ" היא תוכנית אולפן מול קהל המציגה כתבות שטח, תחקירים ופינות שמטרתה לחשוף עוולות שלטוניות, מוסדיות או מסחריות, שפוגעות בנו, האזרחים הקטנים, ולהפעיל לחץ תקשורתי לתיקונן. הפינה "זהה את הסלב" רתמה אפוא את עצמה לרוח התוכנית, והיא בודקת בכובד ראש איזה יחס מקבל אדם "רגיל" מנותן שירותים בהשוואה ליחס שיקבל ממנו סלב. ומעבר להיבט המשעשע הנובע מן ההתחפשות והחלפת הזהויות, היא מלמדת משהו שאנחנו יודעים מצוין: סלבז מקבלים מאנשים "רגילים" – ובכלל זה נותני שירותים ומשרתי ציבור – יחס מיוחד הגובל בהתרפסות.
הנה מקרה שקרה לאורנה דץ בתוכנית הראשונה בסדרה. כשנכנסה לתחנת משטרה, מחופשת לאשה בעלת מראה דהוי, כדי להתלונן על ארנק שנגנב, היא זכתה ליחס אדיש למדי. כשביקשה לשתות כוס מים הפנו אותה לקוּלר בחצר, ובתשובה לשאלה מה יעשו עם התלונה שלה, השיבו לה השוטרים באלו המלים: "בשלב הזה אין מה לעשות, מה את רוצה שנעשה עכשיו?".
כשאורנה דץ באה שוב לתחנה, הפעם במלוא זוהרה, ובפיה אותה תלונה, היא זכתה מיד ליחס מיוחד מצדו של היומנאי, שעם כניסתה פתח בשאלה, "רוצה מים?", ומשהשיבה בחיוב שאל, "סודה או רגיל?". בהמשך הפעיל היומנאי ניידת כדי לעזור "לזמרת מפורסמת שמהשולחן שלה גנבו ארנק", כלומר לבדוק מצלמות אבטחה ולחפש אם נמצאים שם החשודים הרגילים, "זבלים, נרקומנים וכאלה". סלאבה, היומנאי האופטימי ("יש סיכוי למצוא את הכייס או את הארנק?", "תמיד יש, בטח") עוד הרחיק לכת ובתום המשמרת שלו יצא ברגל לאזור כדי לבדוק את הזירה והתקשר לעדכן את המתלוננת בממצאיו.
אף כי אינני חובב שימוש יתר במצלמה נסתרת, עלי להודות, זה היה בהחלט משעשע. סיפור קטן, מייצג או מקרי, שמבטא היטב את הנקודות הבאות:
א. סלב אינו מעורר את הערצתם של סלבז אחרים. הוא מעורר את הערצתם של אלה החיים בתחושה שחייהם בוזבזו מכיוון שלא הגיעו למעמד הסלבז.
ב. כשאנשים שאינם סלבז נותנים שירות לסלב, הם נהנים לא רק מן השהייה במחיצת הסלב, אלא גם מיכולתם להשוות לרגע קט את מעמדם למעמדו, בזכות העובדה שהוא זקוק להם בדיוק בתחום שבו יש להם יתרון עליו. סלאבה, היומנאי שאליו הזדמנה אורנה דץ, שמח בוודאי להיות בתפקיד השוטר שבא לעזרת הכוכבת היפהפייה יותר מלהיות בתפקיד האיש ברחוב הניגש לכוכבת ומבקש חתימה בשביל הבת.
ג. נותני שירותים לסלב מקווים שמעט אבק כוכבים ידבק בהם אם ידבקו בכוכב. ייתכן שהיומנאי שהלך אחרי סיום יום עבודתו לבדוק את הזירה למען אורנה דץ הוא איש מצוין שאוהב לפתור תעלומות, אבל אני מאמין שהוא התקשה להתעלם מן האפשרות שאם ילכוד את העבריין שכייס את הכוכבת, יזכה בתהילת רגע שלא יוכל להשיגה בלכידתו של סתם גנב ארנקים.
ד. מתן שירותים לציבור אינו תפקיד נכסף. לרוב זהו עיסוק של אין ברירה. עיסוק מתיש נפשית, הדורש יכולת הכלה גבוהה. מי שלא ניחן באישיות מתאימה נמצא בהתגוננות מתמדת מאלה הזקוקים לשירותיו. זה נכון לא רק לגבי קופאי בחניון, אלא גם לגבי אונקולוג מהולל.
ה. הטלוויזיה, שמתפרנסת מחלומות האנשים "הרגילים" להיות סלבז, שוב מעצימה את כוחו של הסלב בעיני הצופים, הפעם במסווה של חשיפת עיוות חברתי.
כך מסבירה אורלי וילנאי את הרעיון החברתי שמאחורי הפינה: "כל אחד מאיתנו אמור לקבל יחס זהה, בסופרמרקט, בביטוח הלאומי, בתחנת המשטרה. אבל יש כאלה שמקבלים יחס אחר לגמרי. מדובר באלה שהפנים שלהם בדרך כלל מוכּרות בכל בית בישראל".
כל אחד מאיתנו אכן אמור לקבל יחס שוויוני (לא זהה) מנותני שירות, אבל בהיותנו בני-אדם יש לכל נותן שירות העדפות וחולשות. אשה יפה תזכה ליחס אוהד יותר מצד נותני שירות שהם גברים, חסר ישע יקבל יותר חמלה ממי שנראה כמסוגל לדאוג לעצמו, אדם כריזמטי, משעשע, נוגע ללב או מחמיא ישיג יותר בהשוואה למי שחף מברק ומכישורים חברתיים. הפורמט, אם כן, ברור: ככל שאתה אפרורי יותר בעיני נותן השירות, כך מתמעטים סיכוייך לזכות ביחס מיוחד.
קהל הצופים צוחק כשסלב כמו אורנה דץ עוטפת את עצמה באסונות אופנה ומתחפשת לאחת העם, אבל בלי משים הוא צוחק על עצמו. כשדץ מתחפשת, היא נראית לפתע כמי שאינה ראויה עוד לשירותי VIP, ממש כמו שהקהל באולפן לא ראוי לכך, ובו ברגע יודעים כל הצופים, באולפן ובבית, שהיא תשיג פחות. יודעים, מניסיון.
הפינה, שמבקשת לדבר בשמו של הציבור האפור, מפספסת כאן פעמיים: הרי אין במשטרה די משאבים כדי לדרוש שירותי VIP לכולם (ואילו היו, היה נקבע סטנדרט חדש לשירותי VIP משופרים), ואין טעם לדרוש שוויוניות במתן שירותים גרועים לכולם – אם כי זו למעשה הדרך היחידה לעבור את מבחן אורנה דץ בשלום: לתת לה את השירות האדיש והגרוע שמקבלים כולם, למרות היותה סלב. לומר לה את מה שצריך היה לומר לאלפי המתלוננים שלפניה: גברת, לכי הביתה, אין לנו משאבים, אין לנו שוטרי מקוף, אין משטרה עירונית ומעט השוטרים שלנו מתמוטטים מרוב עיסוק בביטחון השוטף, מחוסר קידום ומחוסר עניין.
בעיני, נחמד לגלות שהיומנאי סלאבה נכשל במבחן דץ דווקא בזכות העובדה שיצא מגדרו כדי למצוא את הארנק שנגנב. סלאבה – כמו קודמו שהפנה את דץ לחפש מים בקוּלר שבחוץ והבהיר לה שאין לה לצפות לשום הישג – היה נכשל, קרוב לוודאי, באיתור הגנב, והוא גם ידע זאת. הוא עשה את המחווה הגדולה בעיקר בשביל הפנטזיה.
כשסלבז כמו מגישי הסדרה מגחיכים את נותני השירותים, הם עלולים לחטוא בחטא היוהרה. הרי איש אינו נכסף להיות נותן שירותים במגזר הציבורי, ובדרך כלל אנשים נאלצים לשמש בתפקיד הקשה, התובעני, המתסכל וכפוי הטובה הזה רק באין מוצא אחר. ובכל זאת, רובם עושים את מלאכת יומם במידה זו או אחרת של היענות ויעילות. קשה לצפות מנותני שירותים שייצאו מגדרם במתן השירות, והמאמץ לחשוף אותם בחולשתם תוך שימוש בסלב הוא לא תמיד הוגן. ירידה על נותן שירות כזה, שלרגע נדיר מאיר את עולמו זוהרה של דמות טלוויזיונית, היא ירידה על הציבור הגדול שמזין את הסלבז ואת הטלוויזיה בכלל בהערצתו אותם.
הטלוויזיה היא שמעצימה יותר מכל מדיום אחר את תרבות הסלב (מעניין היה להיווכח מה יהיה יחסו של היומנאי לתלונתו של סופר חשוב שאיננו סלב, אמיר גוטפרוינד, נניח). הטלוויזיה יוצרת חלום והיא תלויה בתדלוקו המתמיד, ובעצם שולחת את רוב החולמים הביתה ואומרת להם: אין לכם ברק, אין די כישרון, אין קול מעניין, אין אמירה ייחודית, אין לוק משגע. לכו הביתה. עבדו במשמרות, תנו שירותים, ובערב פרנסו אותנו בחלומותיכם. תוכנית שכבוד האדם נר לרגליה, אסור לה להלעיג על אלה הנתפסים בחולשתם, בהתרפסותם לפני הסלב, במיוחד כשזו מצולמת ומשודרת. היומנאי סלאבה, שבמאמציו לרצות את אורנה דץ היה משהו כן, נוגע ללב אפילו, יצא מכאן אידיוט גמור.
ובקשה קטנה לסיום. אם מישהו מבין המגיבים יבקש לעשות משחק מלים מעליב על שמי, אני מציע לחפש כיוון חדש ולא להיצמד ל"ממורמרי" המשומש לעייפה. נכון, אני מריר מפני שאינני מצליח לעשות זאת בעצמי, ממש כמו גפי אמיר שרוצה להיות קסטל בלום, כמו סלאבה היומנאי שרוצה להיות דודי כהן. כמו רבים אחרים, גם אני בסך-הכל חולם על תהילה, ועד שתגיע מבקש להתפרנס בכבוד ממשלח ידי.