היום, ה-1 ביולי, נקבע מותה הבלתי רשמי של המהפכה האיראנית. לפחות כאן, בעמודי החדשות של ארבעה העיתונים היומיים בישראל, לא הובאה שום ידיעה שעוסקת בנעשה באיראן. זהו, המשחק הגדול נגמר. האצטדיון מתרוקן וקהל הצופים מתפזר.
קורא העיתונים שציפה הבוקר לתיאור ההתפתחויות בעקבות פרסום תוצאות הבדיקה החוזרת של מדגם הקלפיות שבהן לפי החשד זויפו התוצאות – התאכזב. הודעתה של מועצת שומרי החוקה המאשררת רשמית את נצחונו הגורף של אחמדינג'אד הצליחה ליצור רושם של סיום לפרשה כולה, ונראה כי העיתונות עייפה מהמחשבה שיהיה עליה להמשיך לגלגל אותה.
דווקא עכשיו נדרשת התעשתות בסיקור. זה הזמן לדווח איך הודעת ההנהגה מתקבלת בציבור האיראני, במיוחד בקרב הרפורמיסטים. האם יטענו שגם הבדיקה החוזרת היא זיוף? איך יפעל המשטר המכהן מכאן ואילך? מה יהיה גורלם של מנהיגי המחאה? איך יתקבלו התוצאות בקרב המיליונים שהפגינו ואשר כמה מחבריהם שילמו בחייהם או בחֵירותם על כך? ומה שלום שחקני נבחרת הכדורגל?
החדשות מאיראן ממשיכות לזרום. המתמודד הרפורמיסט מהדי כרובי, שסירב לשלוח משקיפים לספירה החוזרת של הקולות בקלפיות השנויות במחלוקת, הודיע כי הוא אינו מכיר בתוצאות הבדיקה גם אחרי שמועצת שומרי החוקה הכשירה אותן סופית. במקביל הודיע אחמדינג'אד על ביטול ביקורו באפריקה. מוסאווי בינתיים לא נראה לעין. קשה עדיין להבין לאן פני הדברים. לא ברור מה דמותו של הסדר החדש בעקבות דעיכת גלי המחאה הגדולים. האם נחה דעתנו מהודעתו של אחמדינג'אד כי ייחקר מותה של נדה? איזה מחיר ציבורי נוסף ישלם הנשיא כדי לרכוש מחדש את אמון הציבור? האם משהו ישתנה בהליכותיו ובהתנהלותו בעקבות המחאה?
לרגע ניתן היה לצפות כי העניין במהפכה האיראנית יעורר בציבור הישראלי סקרנות באשר לנעשה בארץ זו בכלל. נדמה היה כי נובטים ניצניו של עניין אמיתי בחברה האיראנית ורצון להכירה טוב יותר. זהו הישג בולט של המחאה האיראנית – לעיני העולם נחשף ציבור מורכב, ערני, דעתני, שוחר חירות. אבל הרושם הוא שהתקשורת בישראל, שהיא קצרת רוח ושקועה בעצמה, אינה באמת מתעניינת – ומבחינה זו מותו של מייקל ג'קסון היה הזדמנות לדחוק מסדר היום את הנעשה בטהרן.
עצרת הזדהות עם המחאה באיראן. תל-אביב, 27 ביוני (צילום: רוני שיצר)
בשנים שבהן נפגשתי עם עיתונאים ממדינות ערב בנסיבות שונות, התפעלתי מן הבקיאות שלהם בכל הנעשה בישראל – לא רק בכרוניקה, כי אם בחיי היומיום, החברה והפוליטיקה. הופתעתי לגלות בכל מפגש עד כמה הם מעודכנים בנעשה כאן, בהכירם כל מפלגה שולית וכל ח"כ אלמוני, בהתמצאותם בשוק התקשורת המקומי ובעיתונות העברית. תמיד, לאחר שיחות כאלה, מצאתי עצמי נבוך ותוהה איך זה שעיתונאי ישראל (ובעקבותיהם הציבור כולו) יודעים כה מעט על הנעשה במדינות שהן שכנותינו הקרובות.
האם, כמו המפגינים שפוזרו בטהרן, נחזור לשתות בצמא עיתונות שמקורה באנשי מודיעין, אינטרסנטים בטחוניים ופוליטיקאים? או שנגיד לספקי החדשות שלנו, די! די לסיקור איראן באמצעות כתבים לענייני ערבים! די לסיקור איראן באמצעות כתבים לענייני מודיעין! די לסיקור איראן באמצעות עורכי לילה עייפים בדסק החוץ!
האם הטלטלה שעברה העיתונות בישראל בעקבות המאורעות האחרונים תוביל לשינוי גישה, לכיסוי תקשורתי עצמאי, מקצועי ובלתי מוטה של איראן? האם העיתונות תואיל להשתנות בעקבות לקחי הכשל המביש באופן סיקורה את איראן בשנים האחרונות?
אם כך יהיה, תהיה זו מהפכה בזכות עצמה. אבל כפי שהדברים נראים, גם כאן מתרוקן האצטדיון, וקהל הצופים מתפזר ויחזור כדרכו להרגליו הישנים.
מותם בטרם עת
אז כמה אנשים בדיוק התאבדו בעקבות מותו של מייקל ג'קסון? לפי "מעריב", 12 (שנים-עשר).
הכותרת היא: "עד המוות: 12 ממעריצי מייקל ג'קסון התאבדו". הטקסט בידיעה חוזר על אותו מידע: גארי טיילור, הבעלים של אתר האינטרנט המרכזי של מעריצי ג'קסון, אומר כי "מאז מותו של הזמר, לפחות 12 ממעריציו המושבעים התאבדו מתוך הזדהות ודכדוך על מותו". את הידיעה מוסר נדב איל, כתב "מעריב" באירופה.
זו הזדמנות להבהיר מעט את המושג "כתב באירופה". לרוב זהו תואר מכובס שהעיתון מתהדר בו לצרכים שימושיים ובעיקר ייצוגיים. מדובר באדם (לא בהכרח עיתונאי בהכשרתו) המתגורר אי-שם ביבשת, רצוי בעיר גדולה וחשובה, המתבקש לסרוק משולחנו את אתרי האינטרנט, לצפות מכורסתו בטלוויזיה המקומית, לסור בנעלי בית לדוכן העיתונים וליידע את מערכת חדשות החוץ בדברים שלא בקלות רואים מכאן. לעתים, כאשר התרחשות מסוימת – אסון טבע, פיגוע, חילול מצבות או ביקור של אישיות ישראלית – דורשת את נוכחותו של עיתונאי במקום, נוח וזול לשגר את הכתב באירופה, שיעביר חומר "מן השטח". הכתב באירופה הוא לא פעם כתב לענייני שום מקום.
כדי להעביר את הידיעה על המתאבדים בעקבות מייקל ג'קסון, נדרש הכתב באירופה לצפות במהדורת אחר הצהריים של סקיי-ניוז, או פשוט להיכנס לאתר הרשת ולהעביר את תעתיק הדברים. אין זה תפקידו של הכתב באירופה לשאול שאלות נוספות או לחפש מקורות אחרים, אמינים יותר. די לנו בכך שנדב איל מואיל לציין כי "אין הוכחות לגל התאבדויות שכזה מאף כלי תקשורת עצמאי או מנתונים רשמיים".
למקרא הדברים האלה, מישהו צריך לשאול שאלה שכל בלש חובב בתוכניות ילדים שואל: איפה הגופות? מי המתאבדים? איך זה ששום דיווח מן השטח, מסר או טוויט, לא העלה לרשת ולו מקרה התאבדות ממשי אחד שניתן לזהותו?
עצרת זיכרון למייקל ג'קסון. תל-אביב, 27 ביוני (צילום: רוני שיצר)
אילו היה הכתב באירופה סר לאתר הבידור האמריקאי הסולידי E!online, לדוגמה, הוא היה רואה כי בידיעה שהאתר האמריקאי מפרסם בהסתמך על הדיווח בסקיי, הוא מסייג את הדברים בנוסח "לפחות 12 מעריצים ביצעו או ניסו לבצע התאבדות בעקבות מותו של מלך הפופ". "ניסו לבצע" – זו כבר הגדרה גמישה למדי. אילו היו עורכיו של הכתב באירופה דרוכים יותר ופנויים יותר להשקיע בידיעה מאמץ קטן נוסף, הם היו יכולים לסייג בקלות את הדיווח המפוקפק. אבל כפי שמוכח לעתים קרובות, העצלות משתלמת. עובדה, הכותרת הדרמטית תפסה שטח נכבד וכותרת בשרנית, ומשכה את מיטב תשומת הלב.
לפעמים עצלות יכולה להיות קטלנית. מומחים להתאבדויות נוער נוטים להעריך כי התאבדויות באות בגלים – וכשנער או נערה עם אישיות אובדנית קוראים כותרת כזו, היא עלולה להפוך מסתם דיווח פיקנטי למניע לפעולה. זה מצב נורא במקרה של דיווחי אמת על התאבדויות המוניות, אבל גרוע במיוחד כשמדובר, כמו בעקבות מותו של מייקל ג'קסון, בהתאבדויות שבינתיים לא היו ולא נבראו.
וכמו גל ההתאבדויות הווירטואלי, שוב מתמלאת הרשת בדיווחים המכחישים דיווחים על מותם של ידוענים נוספים. מתברר כי האקרים פרצו לשירות אינטרנטי המאפשר להעביר צילומים לטוויטר והודיעו על מותה של בריטני ספירס.
לשם השעשוע בלבד, הצליבו britney spears ו-dead, ועוד לפני שתסיימו להקליד, יציע לכם גוגל רשימה של אינספור אתרים שניתן למצוא בהם את הצירוף Britney Spears is Dead בכל צורות החיוב, השלילה והשאלה שארבע המלים האלה עשויות להופיע בהן במשפט.
המוות ברשת הוא כלי שימושי, הן בהצהרה והן בהכחשה. כבר דיווחו על מותם של מילי סיירוס (פעמיים), ג'ף גולדבלום והריסון פורד – ואופס... הם עדיין חיים בינינו. כדי להבין את גודל הסיכון שלקחו על עצמם העיתונים בקשר לדיווח על מותו של מייקל ג'קסון, כדאי לזכור כי האתר שדיווח ראשון על כך, TMZ, היה גם האתר שליווה את בריטני ספירס לפני שנתיים באמבולנס כשנלקחה לבית-החולים מחוסרת הכרה בעקבות מנת יתר של "חומר לא ידוע". מה שתמיד יכול לייצר את הכיתוב Britney Spears is Dead? Not Really, ואכן ייצר אותו.