במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה צצו בעיתונים רבים במערב ארצות-הברית ידיעות על תופעה מסקרנת: גילוי גופות של "אנשים מאובנים" - בני-אדם שגופותיהם נשמרו במשך מאות שנים בתוככי סלעי סידן, בדומה למאובנים של דגים וצדפים. אחד הכתבים החרוצים שדיווח על גילוי כזה היה צעיר בשם מארק טוויין, שהגיע לנבדה בשנת 1861 וניסה לשווא להתפרנס ככורה. הוא החל לשלוח כתבות לעיתון בווירג'יניה-סיטי, ובין היתר העביר דיווח על מציאת אדם מאובן, בן כמאה שנים, שגופתו נתגלתה במצב של ישיבה על סלע, כשכל איבריו שלמים, כולל רגל תותבת מעץ.

הדיווח של טוויין על "מומיית האבן" נכלל ברשימה ארוכה של סיפורים שלא היו ולא נבראו, אשר פורסמו במרוצת השנים בעיתוני אמריקה. הפרופ' לעיתונאות פרד פדלר, שפרסם בשנת 1989 ספר על מעשי הונאה מסוג זה, בדק ומצא שטוויין בדה את המעשה מלבו משתי סיבות: האחת, כדי להעמיד באור מגוחך את גל הידיעות המופרכות על בני אנוש מאובנים שנמצאו בערבות המערב, ושנית, כדי לעקוץ את חוקר מקרי המוות המקומי, המוזכר בידיעה כמי שהוזעק למקום מציאת המאובן והכין דו"ח מפורט על נסיבות המוות. האכזבה הגדולה של טוויין, כותב פדלר, היתה כאשר התברר לו שהקוראים לא הבינו שמדובר במתיחה או בפרודיה, והתייחסו לדיווח הבדיוני במלוא הרצינות.

פדלר קיבץ בספרו עשרות מקרים שבהם הונו עיתונאים - כתבים ועורכים כאחד - את הממונים עליהם ואת הקוראים. כך, למשל, פרסם בשנת 1924 סטנפורד ג'רל, כתב ה"ניו-יורק הראלד טריביון", ידיעה בלעדית על "ספינת החטאים", שעל סיפונה יכלו עשירי העיר לשתות משקאות אלכוהוליים בשיאה של "תקופת היובש" - התקופה שבה נאסרה מכירת משקאות חריפים ברחבי ארצות-הברית. בעקבות הדיווח על אוניית הפאר המשייטת מול חופי ניו-יורק, מחוץ למים הטריטוריאליים של ארצות-הברית, סערה ניו-יורק, והעיתונים המתחרים שיגרו סירות לחפש אחר הספינה ולתעד את הבילויים האסורים עליה. רק שבוע לאחר מכן התברר כי הסיפור כולו לא היה אלא בדיה, והכתב פוטר.

סטיבן גלאס

הבדיות וההונאות נובעות בדרך-כלל מרצונם של כתבים לשעשע את קוראיהם, כותב פרופ' פדלר, אך לא פחות מכך כדי להתבלט באמצעות "סקופים" ולהרשים את העורכים. הלחץ, התחרות, האגו - כל אלה דוחפים כתבים למעשים כאלה, בתקווה שלא ייתפסו. במקרים אחרים מדובר בעצלות, המביאה כתבים להעתיק קטעים מעיתונים אחרים מבלי לדווח לקוראים על מקור המידע.

על ההונאה העיתונאית המפורסמת ביותר במאה העשרים היתה חתומה בשנת 1980 עיתונאית שחורה, צעירה ואמביציוזית בשם ג'נט קוק. הכתבה על "עולמו של ג'ימי", ילד בן שמונה המכור להירואין בשכונת עוני בלב הבירה האמריקאית, פורסמה ב"וושינגטון פוסט" ועוררה סערה. רק כשהוחלט להעניק לה את פרס פוליצר החל להגיע למערכת העיתון מידע על ההונאה: אחרי לילה ארוך של חקירה, הודתה קוק שבדתה את הסיפור מראשיתו ועד סופו.

זו היתה מהלומה אדירה ליוקרת ה"וושינגטון פוסט", פחות מעשור לאחר שהעיתון קנה לו שם עולמי בעקבות פרשת ווטרגייט - שבה חשפו צמד הכתבים קרל ברנשטיין ובוב וודוורד את חלקו של הנשיא ריצ'ארד ניקסון בהטמנת מכשיר הקלטה במטה המפלגה הדמוקרטית ובניסיון להסתיר את האמת. כדי להגביר את המבוכה, וודוורד היה אחד העורכים המעורבים בפרסום הכתבה של קוק. בעקבות פרשת קוק הציע העורך בן ברדלי את התפטרותו, אך המו"ל, דונלד גרהם, העניק לו גיבוי מלא ודחה את ההצעה.

"זו היתה הרגשה איומה", אמר לי ברדלי בשיחה לפני שנים אחדות, "זה היה פשוט משפיל. הרי זו היתה אחריותי למנוע שדבר כזה יקרה ל'פוסט'". מה הלקח של ברדלי מן הפרשה? "אם מישהו רוצה לרמות אותך, הוא יכול לעשות זאת, ולהכניס אותך לצרה רצינית. אתה עובד עם אנשים, ונוצר קשר של אמון - עד שמישהו מנסה לנצל לרעה את האמון הזה. למרבה הצער, זה קורה כל הזמן בעסקים, בבנקים, וגם בעיתונים".

22 שנים לפני שה"ניו-יורק טיימס" פירט על גבי עמודים שלמים את חטאיו של בלייר, עשה זאת ה"וושינגטון פוסט" בפרשת ג'נט קוק: נציב קבילות הציבור של העיתון, ויליאם גרין, תחקר את הפרשה שלב אחרי שלב, הצביע על ליקויים חמורים בתפקוד המערכת, ופרסם את ממצאי התחקיר בכתבה מרתקת (ארבעה עמודים, 18 אלף מלה) שהחלה בראש העמוד הראשון תחת הכותרת: "כך הושפל העיתון".

ג'נט קוק פוטרה, אבל היו עוד כתבים שהלכו בעקבותיה וניסו להונות את עורכיהם. לפני כחמש שנים, בשנת 1998, התעורר חשדו של כתב במגזין "פורבס" כאשר קרא בכתב-העת "ניו ריפבליק" כתבה מאת סטיבן גלאס על כנס האקרים, פורצי מחשבים, שבה סופר בין היתר על צעיר שפרץ למחשבי חברת ההיי-טק "ג'וקט מיקרוניקס", ואחר-כך הוזמן לעבוד בה. כתב "פורבס" ניסה לאתר את החברה בכל דרך אפשרית, וכאשר לא הצליח בכך הציג את חשדותיו בפרשה בפני עורכי ה"ניו ריפבליק". בדיקה שערכו העורכים גילתה כי לא ניתן לאמת עובדות וציטוטים ב-27 כתבות של גלאס מתוך 41 שנבדקו ("העין השביעית", גיליון מס' 16).

ה"ניו ריפבליק", כמו כתבי-עת איכותיים אחרים, מעסיק "בודקי עובדות", הבוחנים את המידע הנכלל בכתבות. אלא שגלאס עצמו עבד בעבר במחלקה זו וידע כיצד להטעות את הבודקים. הוא מסר, למשל, את מספר הטלפון של חברת ההיי-טק שהוזכרה בכתבה על ההאקרים, אלא שהבודקים לא ידעו כי מעבר לקו השיב אחיו של הכתב, שהזדהה כבכיר בחברה, ואישר את "העובדות" בכתבה.

באותה שנה נקלע ה"בוסטון גלוב" לעין הסערה, כאשר התעורר חשד כי בעלת הטור פטרישיה סמית שילבה בטקסטים שלה ציטוטים שהיו פרי דמיונה. בדיקה שערכו העורכים גילתה כי ב-52 טורים שכתבה נכללו עובדות וציטוטים שלא ניתן לאמת את מקורם או מידת הדיוק שלהם. "נטפלים אלי כי אני שחורה ומצליחה", טענה סמית, "ואיש מעולם לא לימד אותי את כללי איסוף המידע ואימותו". היא פוטרה מיד. חודשים ספורים אחר-כך הועלו האשמות שבעל טור ידוע בעיתון, מייק ברניקל, העתיק בטורו קטעים מספר, בלא לציין שמדובר בחומר שאול. ברניקל פוטר, אך בלחץ הקוראים חזרה בה המערכת מהחלטתה ורק השעתה אותו לחודשיים.

בפרשת ברניקל היה מעורב בעקיפין גם האוול ריינס, שכיהן עד החודש שעבר כעורך ה"ניו-יורק טיימס". ריינס היה אז עורך עמוד המאמרים של ה"טיימס", והוא פרסם מאמר ביקורת חריף על ההחלטה להשאיר את ברניקל ב"גלוב", למרות העבירה החמורה שעבר. בסופו של דבר התפטר ברניקל.

שנה אחר-כך פיטר העיתון "אריזונה ריפבליק" את הכתבת ג'ולי אמפרנו, שפרסמה שלוש פעמים בשבוע מדור בשם "שיחות", הצצה לעולמם של אנשים מן השורה. התברר כי כאשר לא השיגה אנשים מעניינים או ציטוטים מרגשים, בדתה אותם מלבה. רק אחרי שהפרשה התפוצצה התברר, למשל, כי דמות בדיונית בשם ג'ניפר מורגן שבה וצצה בכמה טורים, בכמה וכמה תפקידים. העורכים הודו אחר-כך שהציטטות שהביאה הכתבת היו במקרים רבים מצוינות, לעתים טובות מדי אבל הכתיבה הקולחת והסיפורים המעניינים הרדימו למשך זמן רב את הערנות המקצועית שלהם, והם נפלו בפח ("העין השביעית", גיליון 23).

עורכי העיתונים מורטים בדאגה את שערותיהם כל אימת שנחשפת פרשה כזו, ושוחקת עוד יותר את אמון הציבור באמצעי התקשורת. אבל מי שחוגגים הם לא פעם העיתונאים שסרחו. כך, למשל, פרסם לאחרונה סטיבן גלאס ספר בדיוני על עיתונאי וושינגטוני הממציא סיפורים, ומחזר בכך את הכזבים שבהם האכיל את קוראי ה"ניו ריפבליק". שם הספר: "הבדאי".

גיליון 45, יולי 2003