פריצת המלחמה מצאה אותי בטורונטו שבקנדה, שם שהיתי לצורך סדרת הרצאות. כשהייתי שב מן האוניברסיטה לדירתי הייתי פותח מיד את מכשיר הטלוויזיה והרשיתי לכתבי הסי.אן.אן והבי.בי.סי-וורלד ללוות את כל מעשי, לפעמים עד השעה שתיים או שלוש אחרי חצות. למחרת בבוקר, לאחר היקיצה, מצאתי את עצמי צועד ישירות למכשיר הטלוויזיה, מפעיל אותו ומאפשר לו לשפוך אל תוך החדר את הקולות והמראות האחרונים על מהלכי הצבא, הפצועים וההרוגים, התדריכים הצבאיים, ההפצצות בשמי בגדאד והנאומים המדיניים.

כל זה לא נראה מפתיע בהתחשב בנסיבות. מה שכן הפתיע אותי והחל בהדרגה להטרידני, היתה הלהיטות שבציפייה שלי לרגע שבו אפתח את הטלוויזיה ואתחבר למלחמה. בערבים, כשהייתי הולך בדרכי ברגל מהקמפוס האוניברסיטאי אל דירתי, חשתי שאני מצפה בהנאה מסוימת לרגע שבו אסובב את כפתור הטלוויזיה ואתבונן בשידורים האלה, ממש כשם שחיכיתי לרגע שבו אשביע את רעבוני בארוחת הערב. במובן מסוים הזכירה לי הציפייה הזאת את ההנאה שבידיעה שיש לאדם שבעוד שעתיים ייצא להצגת תיאטרון או קולנוע - סוג של כמיהה אל חוויה בתחום אמנויות הבמה.

צילום: רויטרס

מה שעושה את הגעגוע הזה לבעייתי הוא, כמובן, העובדה שהתמונות והקולות הנשפכים מן הטלוויזיה קשורים למציאות עכשווית שבה אנשים, לא שחקנים בעולם פיקטיבי, הורגים ונהרגים. יתר על כן, למרות העובדה שהאירועים האלה מתחוללים במרחק אלפי קילומטרים, חשתי שאני עובר ברגעים מסוימים חוויה של מי שכאילו נמצא שם. אחד משדרי הטלוויזיה בסי.אן.אן (וולף בליצר), שהגיש חלק מהשידורים מכוויית, כאילו קרא את מחשבות צופיו כשהבטיח להם חגיגית שמיד לאחר הפרסומות יובאו עוד צילומים ודיווחים “מלהיבים”. מרק בראון, עורך ראשי שישב במוקד השידורים של התחנה באטלנטה, חש כנראה בבעייתיות של הצגת תמונות מלחמה במונחים של חוויה מלהיבה, ומיד ניסה לתקן את דברי עמיתו באמצעות מספר מלים מפוכחות, שהביעו דאגה וצער על אימי הקרבות המתנהלים שם.

אם באמנויות הבמה, במאים ושחקנים משקיעים את מיטב כשרונותיהם כדי ליצור אשליה של מציאות, בסיקור המיידי של המלחמה מתגלה תופעה אחרת. אנו חווים היבטים של המציאות יחד עם הסממנים והפעלולים של חוויה קולנועית-תיאטרלית. העיתונאים, המציגים עצמם כמתווכי עובדות, גורמים לנו לחוות את “המציאות” כחוויה שהיא בחלקה אסתטית אמנותית. יש יופי בסופת מדבר בצבעים ובדמויות מעורפלות על קו האופק. יש יופי באורות מעל מסגדי בגדאד ובמטוסים הממריאים מעל נושאת מטוסים בלילה. אם בעולם הקולנוע או התיאטרון, הצופה, המוזמן לבוא לעולם פיקטיבי הבנוי כולו מאמצעים אמנותיים, נדרש להשהות את הידיעה שהוא חווה עולם פיקטיבי כדי שיוכל “להיכנס” אל הסיפור ולחוות אותו כריאלי - במלחמה, הצופה, שנקודת המוצא שלו היא המציאות, אינו צריך להתאמץ כדי לעבור זמנית בין האשלייתי לממשי. נראה שבכך טמון אחד מיסודות ההתמכרות למרקע הטלוויזיה המדווח על המלחמה.

הצופים חווים את “המציאות” כנתונה או כתהליך המתפתח מול עיניהם, אך שמורה להם בכל רגע האופציה של צופה בקולנוע או בתיאטרון לסגור את המכשיר או לצאת מן האולם. היכולת הזאת לחוות את הצגת המציאות יחד עם האופציה לצאת ולהיכנס אליה בכל רגע אינה נתונה, כמובן, למי שנמצאים במציאות עצמה. במלים אחרות, בניגוד למי שנמצא במציאות בשדה הקרב, “המציאות” שאליה מתחבר הצופה בטלוויזיה היא מאוד פלסטית וניתנת למסגור, מידור וטפטוף במינון הרצוי.

זו מציאות המתוּוכת על-ידי מספר רב של תהליכי מיון ועריכה מודעים ולא מודעים. לאחר המיון, המבוסס על זווית הראייה של הכתבים והצלמים בזירה, יש לפחות עוד שני שומרי סף חשובים: העורכים והצופים. בתהליך מורכב זה של ייצור והתאמת “המציאות” להקשר החיים של הצופים מחוץ לזירה, הופכת המציאות למוצר אטרקטיבי ביותר. יש כנראה כוח משיכה גדול לעצם היכולת לחוות את “המציאות” מעל מסך הטלוויזיה בצורה כה מבוקרת ובמסגור קולנועי-תיאטרלי, המאפשרים לצופה לגייס לחוויה את הרגליו כמי שיודע להיכנס אל העולמות הבדיוניים של הקולנוע והתיאטרון ולצאת מהם כרצונו.

ייתכן שיש במצב זה מענה לצורך נפשי עמוק בתוכנו לשלוט במעברי הגבול בין המציאותי לבדיוני. ברגע נתון אני יכול כצופה להתחבר אל הכתבה בטלוויזיה תוך הרגשה של חוויה אינטנסיבית עם המציאות, וברגע אחר, כשבא אורח לארוחת ערב למשל, אני מסובב את הכפתור ונכנס כאילו להפסקה בין המערכה הראשונה למערכה השנייה בהצגת תיאטרון.

כך הופכת המציאות לסיפור מתגלגל בהמשכים שידיעת פרקיו הראשונים מעוררת ציפיות ומעודדת את הרצון להמשיך ולעקוב אחר פרקיו המאוחרים, הנכתבים “בזמן אמת”. כך הופכת חוויה מתווכת, ממוסגרת ומבוקרת לחוויית מציאות שלפי עצם טבעה אמורה להיות ספונטנית, ולפחות בחלקה לא ניתנת לעריכה וארגון סלקטיבי.

מובן שבמבט לאחור, מה שנחווה לפני ימים אחדים כמציאות יכול להפוך את פניו ולהתגלות בחלקו כתעמולה או כהנחה פרשנית שהופרכה. אך זה, כנראה, לא פוגע בריגוש הנגרם ברגע שבו הצופים חווים את התמונות והקולות כמציאות עובדתית קשיחה. ואז זוכרים את הרגעים האלה כמו רגעים בהצגה שהשאירה חותם.

כל האמור לעיל יכול, כמובן, להיות חלק מהקדמה לדיון לא פחות חשוב בהיבטים המוסריים והפוליטיים של חוויית המלחמה כחוויה טלוויזיונית. אך על כך אולי בפעם אחרת.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 44, מאי 2003