מלחמת וייטנם היתה מלחמת הטלוויזיה הראשונה. הכתבים בשטח נהנו מנגישות מלאה ליחידות הלוחמות, אך לא היתה להם הטכנולוגיה שתאפשר להעביר את התמונות לצופים בבית באופן מיידי. בסופו של דבר הגיעו התמונות אל חדרי המגורים של האמריקאים, מרחק אלפי מייל מהחזית, וגרמו בצורה כזו או אחרת לשינוי תודעתי שהביא לסיום המלחמה. במלחמת פוקלנד הטילה ממשלת בריטניה צנזורה מלאה על הדיווחים, ועד היום איננו יודעים מה בדיוק אירע שם. הוא הדין בפלישת האמריקאים לאי גרנדה. במלחמת המפרץ הראשונה התרחשה קפיצת הדרך במישור הטכנולוגי. אז נורתה יריית הפתיחה לעידן החדשות 24 שעות ביממה. רשת הכבלים סי.אן.אן עקבה אחר העימות בשידור חי, וזכתה לפופולריות רבה ברחבי העולם. אך גם אז לא היו הדיווחים מלאים ומשוחררים לחלוטין: הצבא האמריקאי הטיל צנזורה על הדיווחים והגביל את נגישותם של הכתבים לאזורי הקרבות.
מאז השתנתה מפת התקשורת האלקטרונית מן הקצה אל הקצה, הוקמו ערוצים חדשים של חדשות מסביב לשעון, ובזירה הופיע גם האינטרנט. אך גם במלחמת עיראק של 2003 לא ויתר הממשל על שליטתו בסיקור העיתונאי. בעזרת ציוות הכתבים ליחידות מוגדרות השיג הפיקוד האמריקאי שליטה לא מבוטלת על הדיווחים והבטיח אווירה אוהדת בלשון “אנחנו” ו”כוחותינו”. הפעם עמדה לרשות הכתבים טכנולוגיה חדשה, בעזרת האינטרנט, הלוויינים ומצלמות הווידיאו הדיגיטליות, שאפשרו להם להעביר שידורים ישירים, כשברקע נראים טנקים יורים וחיילים רצים - הצצה נדירה לשדה הקרב, שכמותה לא נראתה במלחמות קודמות. האם הסיקור החי הזה הועיל לציבור לקבל מידע איכותי יותר, שסייע לו להבנת התמונה הכללית? לא בטוח.
איור: רות גוילי
אין ספק שממשלו של בוש הבן היטיב להשתמש בעיתונאים המצוותים לצורכי תעמולה. אך גם שר ההגנה דונלד רמספלד העיד, כי סיקור מסביב לשעון מסיח את הדעת מהתמונה הכוללת. השידורים החיים של העיתונאים המצוותים דמו להצצה דרך חלון צר, והיו נטולי הקשר. אך טבעי, שהמלחמה שהצטיירה מבעד למסכי הטלוויזיה בארצות-הברית ובאירופה היתה שונה מאוד מזו שנצפתה, לשם השוואה, בעולם הערבי. אמצעי התקשורת המערביים התמקדו בעיקר במקורות הרשמיים - בעדכוני הפנטגון, בניתוחים של גנרלים בדימוס ועיתונאים מצוותים. ושוב, כמו במלחמת המפרץ של שנת 91’ לא ראינו את ההרוגים והפצועים, רק את החיילים האמריקאים המגישים עזרה לפצועים עיראקים. מי שרצה לראות כיצד משתקפת המלחמה בעיניהם של האזרחים העיראקים נדרש לאמצעי התקשורת הערביים ולמקורות מידע אלטרנטיביים. בתמונות שעלו באתרי האינטרנט ובתחנות השידור הערביות הופיעו חיילים אמריקאים כתוקפנים הפוגעים באוכלוסייה האזרחית. זה סוג הסיקור האלטרנטיבי שהציעה “אלג’זירה” של קטאר, הנחשבת לסי.אן.אן של העולם הערבי, ורשת “אלערבייה” שקמה כמתחרה לה. “אלג’זירה” אף הוסיפה והעלתה אתר באנגלית באינטרנט (www.aljazeerah.us). אחת התמונות המבעיתות ביותר שפורסמה בו היתה של ילד עיראקי מתבוסס בדמו, וראשו חצוי לשניים. מקצת התמונות הללו הועלו גם באתר של התאחדות המוסלמים בבריטניה, ונשלחו בדואר אלקטרוני למנויים.
התמונות הללו המחישו היטב את בעיית הצנזורה ברשת. בעוד שרשתות השידור האמריקאיות סירבו לשדר את תמונות השבויים האמריקאים בעיראק, שצולמו ב”אלג’זירה”, ניתן היה למצוא אותן במגוון אתרים וברשתות שידור ערביות ואחרות, כמו למשל בישראל. המידע הצליח לזלוג גם לציבור האמריקאי, למורת רוחו של הממשל. והתגובה לא איחרה לבוא - אתר “אלג’זירה” הופל ולא עלה במשך ימים אחדים, ככל הנראה בידי האקרים במערב. אך לא היה בכך כדי לעצור את העניין של הגולשים בשידורי התחנה. על-פי נתוני “Internet Service Freeserve”, היו מלות החיפוש הפופולריות ביותר בשבוע השני למלחמה “אלג’זירה”, “שבויי מלחמה” ו”מלחמה בעיראק”. מלת החיפוש “אלג’זירה” אף שברה את שיאי הפופולריות של המלה “סקס”. הרשת הפכה לשחקנית מרכזית בזירה, בזכות רוחבה, מהירותה ומידת נגישותה ויכולתה לעדכן בכל רגע.
גם הגולשים בארצות-הברית לא הסתפקו בדיווחיהם של אמצעי התקשורת המסורתיים, ותרו אחר אתרי חדשות באינטרנט, בחיפוש אחר פרספקטיבה שונה. זהו ההסבר לעלייה בשיעור תנועת הגולשים באתרי החדשות ברשת. מנתוני חברת ComScore Media Metrix עולה כי ב-15 מתוך אתרי החדשות המובילים ברשת נרשמה עלייה ממוצעת של כ-40 אחוזים לעומת השבועות שקדמו למלחמה. תנועה ערה במיוחד ניכרה במהלך שעות העבודה - 28 מיליון צרכנים השתמשו בפס הרחב העומד לרשותם במשרדיהם כדי להתעדכן און-ליין. גם רשתות הטלוויזיה והעיתונות המודפסת הבינו זה כבר, שאין טעם להילחם בתופעה, ומוטב להצטרף אליה.
אתרי איי.בי.סי (www.abcnews.com), סי.אן.אן (www.cnn.com) ו”פוקס-ניוז” (www.foxnews.com), וכמוהם CBS (www.cbsnews.com) ו-MSNBC (www.msnbc.com) ואחרים השתמשו באתרי החדשות שלהם לעדכונים מהירים ומפורטים בתוספת קטעי וידיאו, אודיאו, תמונות וגרפיקה אינטראקטיבית, שהציעו מעין מעקב צמוד אחרי אזורי הקרבות, ורשימות “הגיבורים שנפלו”. הצרכן הוא הקובע איזה מידע הוא רוצה לקבל, ובאיזה מינון. באיי.או.אל סופק שירות מיוחד באמצעות הדואר האלקטרוני ובהודעות טקסט בטלפון הסלולרי. כך, לדוגמה, אם קרוב משפחתו של מנוי שירת ביחידה מסוימת, הוא יכול לקבל הודעות הקשורות ליחידה ברגע שהן פורסמו.
ברשת ניתן ביטוי לעמדות שלא עלו בהכרח בקנה אחד עם הקו של אמצעי התקשורת של הקואליציה. לצופים שהתייאשו מפטפטת הפאנלים של מומחים ופרשנים בטלוויזיה, ולא רצו לשוב ולמצוא מדי ערב מחדש את אותם גנרלים בדימוס דנים דיוני סרק בתוצאות, בהתקדמות ובהישגים של המלחמה, הציעה הרשת אתרים אלטרנטיביים ומידע שונה. דוגמה לכך היא יומני הרשת האישיים, ה”בלוגים” (קיצור של weblog). הם נכתבו תוך כדי ההתרחשות, בידי אנשים שהשתתפו במלחמה, ואחרים שכתבו רשימות אישיות גלויות. היו בהם עיתונאים, חיילים, פעילי זכויות אדם וסתם אנשים. היומנים זכו לפופולריות עצומה בזכות מגוון הדעות והמידע הייחודי שהוצע בהם, והסוגיות שהעלו על סדר היום, תוך ריכוז של קישורים רלבנטיים לגולשים. “יומני החדשות” האלה היו מקורות בלתי רשמיים, והם מלאו שתי פונקציות מרכזיות - אספקת מידע למכורים, ופרספקטיבה אישית, שלא עברה עיקור בשולחן העריכה של אמצעי התקשורת הרגילים.
בין ה”בלוגים” היו יומני מלחמה שנכתבו בידי עיתונאים ששהו בשטח מטעם ארגון התקשורת שבו הם מועסקים. כך, למשל, אנשי הבי.בי.סי שהיו מוצבים במפרץ ובמקומות אחרים תיעדו את רשמיהם וחוויותיהם האישיות. צלם ה-St. Petersburg times, ג’ון פנדיגראפט, היה מצוות ביחידת המסוקים של הנחתים באזור כוויית ועיראק. ביומן המלחמה שלו (www.sptimes.com) הוא הביא תמונות, קטעי וידיאו ואודיו וטקסטים, בעזרת מחשב נייד וטלפון לווייני.
קבוצה שונה היתה עיתונאים שסיקרו את המלחמה בעבור ארגון תקשורת רשמי, אך במקביל כתבו יומני מלחמה עצמאיים. קווין סייטס התבקש מטעם הארגון שלו, סי.אן.אן, לחדול לפרסם את יומן המלחמה שלו (www.kevinsites.net) בנימוק שסיקור המלחמה בעבור הרשת מחייב עבודה אינטנסיבית מסביב לשעון. ואכן החל מה-21 במרץ הפסיק סייטס לעדכן את הבלוג שלו, שקודם לכן הביא את רשמיו האישיים מהמתרחש וכן תמונות ייחודיות. תגובתה של סי.אן.אן מעידה על הלחץ שאליו הכניס אותה הדיווח החתרני הזה ועל מידת נחישותה לפקח עליו.
קבוצה שלישית היתה עיתונאים עצמאים, שלא היו שייכים לגוף רשמי. כריסטופר אולבריטון הצהיר כי הוא מעוניין לדווח דיווחים עצמאיים, בלי להיות קשור לשום ארגון תקשורת. באתר שלו, back-to-iraq.com, הוא כינה את המלחמה “מלחמת העצמאות הראשונה של הרשת”. הוא אף ניצל את האינטרנט לגיוס תרומות מגולשים למימון הוצאות נסיעתו לעיראק. הוא הצליח לגייס יותר מ-10,000 דולר.
לא רק עיתונאים כתבו בלוגים. ה-Guardian Unlimited (הגרסה המקוונת של ה”גארדיאן” הבריטי - www.guardian.co.uk/weblog) פרסם יומנים שונים, בהם של ג’ו וילדינג, פעיל זכויות אדם המתגורר בבגדאד. אחד הבלוגים המעניינים ביותר נכתב בידי עיראקי שכינה עצמו “סלאם פאקס” (http://dear_raed.blogspot.com). הוא סיפק הצצה לקרביים של בגדאד. למרות שזהותו האמיתית טרם הובררה, התעורר חשד שהוא מתחזה ועלו ספקות באשר לאמינות המידע שפרסם.
יומני מלחמה רבים הביעו התנגדות למלחמה בעיראק. כזה, למשל, היה Warblogs:cc, בלוג אנטי-מלחמתי שסיפק קישורים ליומני מלחמה אחרים. נדמה שהרשת היתה כר לפעילותה של התנועה האנטי-מלחמתית, למורת רוחן של ממשלות הקואליציה. ריכוז של חדשות, דעות ודיווחים על פעילויות ניתן היה למצוא, למשל, באתר antiwar.com. הזמינות, הנגישות הגלובלית והעלויות הנמוכות סייעו לתקשורת בין מתנגדי המלחמה, החל בחיילים שכתבו הביתה, וכלה בארגונים שהפגינו נגדה מי שהיה מעוניין לשלוף חדשות שמגיעות היישר מבגדאד התקשר לאתרים דוגמת Electronic Iraq (electroniciraq.net), פורטל חדשות אנטי-מלחמתי, או www.onevoiceforpeace.org, או www.vicpeace.org, אתרים אוסטרליים, שאפשרו לגולשים להביע דעות. בימים הראשונים למלחמה נרשם גידול של 300 אחוזים בגלישה לאתר Stop the War Coalition (www.stopwar.org.uk). אתר מעניין נוסף היה Iraqbodycount.net, שניסה באופן וולונטרי להרכיב מדי יום רשימה של הנפגעים במלחמה. באמצעות קבוצת אנשי אקדמיה ניסו בעלי האתר לאמת את מספר הקורבנות האזרחיים שגבתה המלחמה מדי יום.
גם בני משפחותיהם של החיילים האמריקאים היו פעילים מאוד ברשת. היו שביקשו לתמוך בהם, כמו Hugs to Kuwait, שהציע מבצע לאימוץ חייל. בעת כתיבת הכתבה נענו 18,000 איש לפניות. לעומתם Military Families Speak Out הוא ארגון של מתנגדי המלחמה, שיקיריהם נשלחו לחזית.
לצד היתרונות המובהקים של שיטת הפצת המידע הזאת, אין להתעלם מחסרונותיה - המיידיות מאפשרת התפשטות שמועות, דיס-אינפורמציה וספינים כאש בשדה קוצים. השאיפה להפיץ את המידע מיד באה גם על חשבון הדיוק. לצד מלחמת הטכנולוגיה והצבאות, זו היתה מלחמה של מלים ומידע, והאינטרנט אפשר שיח גלובלי, בלי גבולות והגבלות. הוא הציע עושר של מקורות מידע חלופיים, ומנע שליטה מוחלטת של צד אחד על המידע. הצורך של אנשים במידע הוביל אותם לחפש מקורות מידע נוספים, מכל העולם, בין השאר מעיראק עצמה וממקורות המתנגדים למלחמה. במלחמה הזאת היה צורך מיוחד להרכיב את כל חלקי הפאזל כדי להגיע לתמונה שלמה ככל האפשר. צריך היה רק לדעת היכן לחפש.
גילי דרוב-היישטיין היא סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 44, מאי 2003