“שתי תלמידות בית-ספר תיכון בג’ינס, עם שיער שחור מתנפנף, צעדו זו לצד זו לעבר הכניסה למרכול ירושלמי ביום שישי האחרון. איאת אלאקראס, 18, הגיעה ממחנה-הפליטים דהיישה שליד בית-לחם, נושאת עמה פצצה. רחל לוי ,17, מהשכונה ליד, החזיקה ביד את רשימת הקניות של אמה לקראת סעודת ליל שבת. המסלולים השונים כל-כך של חייהן הצטלבו לרגע גורלי אחד ששיקף את הסכסוך האינטימי בין שני העמים. בכניסה למרכול הפעילה העלמה אלאקראס את חומר הנפץ שקיפח את חייה של לוי ושל השומר בכניסה ביחד עם חייה של אלאקראס עצמה”.
הכתבה הזו הופיעה בעמודו הראשון של ה”ניו-יורק טיימס” ב- 5 באפריל האחרון בחתימתו של ג’ואל גרינברג, הכתב הבכיר בנציגות ה”טיימס” בירושלים. פרסומו מעלה כמה שאלות שאין להן תשובות קלות:
1. האם לגיטימי לשרטט משוואה בין גורלו ומסלול חייו של הטרוריסט לזה של קורבנו?
2. האם כתבה כזו, שהמשכה בתיאור פסטורלי ורומנטי למדי של מסלול חייה של המחבלת (“היא נהגה לחזור הביתה יום-יום מבית-הספר ולשקוע בעבודות הבית... אחיה מעיד שהיא למדה בלי הפסקה”), ושמאחוריה עמדה קשה לעיכול, ראויה להופיע בעמוד הראשון של עיתון נחשב או אולי כמאמר בעמודי המערכת?
3. האם ההחלטה להציב כתבה כזו במיקום בולט כל-כך, יום אחרי פיגוע קטלני, מעיד על שיקול עריכתי טהור או על אינטרסים זרים של עיתון המוטה נגד ישראל?
לפרד ארמן, יועץ השקעות יהודי מניו-יורק ומייסד הארגון בעל השם המסורבל “ועדה אד-הוק למחאה נגד הסיקור של ה’טיימס’ את המזרח התיכון”, התשובות לשלוש השאלות ברורות: “זאת השוואה מזעזעת הדומה לפרסום מאמר ב’ניו-יורק טיימס’ לאחר ה-11 בספטמבר המתאר כיצד חייהם של מוחמד עטא וסוחר ניירות ערך בן 25 העובד ב’קנטור-פיצ’גרלד’ הצטלבו והתאחדו במותם. אבל המאמר לא הפתיע אותי. אני עוקב בדריכות אחרי הגישה של ה’טיימס’ בשנה וחצי האחרונות, מאז נכנס עורך ראשי חדש, האוול ריינס, ויש שם ערבוב חזק מאוד של דעות לתוך דיווחי החדשות עם גוון שמאלני ברור. נמאס לנו מה’ניו-יורק טיימס’ והחלטנו להילחם הפעם בלי כפפות”.
איור: גיא מורד
“בלי כפפות”, הכוונה לחרם כלכלי. ארמן מנהל מאז מאי האחרון מסע צלב תוקפני מאוד נגד ה”טיימס”, הכולל מודעות ענק ב”ניו-יורק פוסט” וב”ניו-יורק סאן” המתחרים, בעיתון היהודי הניו-יורקי “ג’ואיש ויק” ולאחרונה גם בעיתונים ישראליים כמו “מעריב” ו”ג’רוזלם פוסט”. המודעות ואתר האינטרנט של הארגון לא מסתפקים במחאה מילולית וקוראים לפגוע ב”טיימס” ישירות בנקודה הכואבת ביותר - הכיס. מנויים שהסיקור המוטה כביכול נגד ישראל חורה להם מתבקשים להתקשר לעיתון ולבטל את המנוי אגב ביטוי מחאתם, להשפיע על הארגונים היהודיים בסביבתם לחדול מלפרסם הודעות רשמיות ומודעות אבל, להתקשר ולנדנד לעורכים ולכתבים של העיתון ולבקש מהם לחדול מהסיקור המוטה נגד ישראל, ולפנות ישירות לשורה ארוכה של מפרסמים גדולים כמו “מייסיס”, “בלומינגדיילס”, “דל”, “טיפאני”, איי.טי.אנד.טי ואחרים כדי להפעיל עליהם לחץ להעתיק את המודעות שלהם למקום אחר. מכתב פומבי שוגר אל ועדת פרס פוליצר בבית-הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולמביה במחאה על שבעת פרסי פוליצר לעיתונות שקיבל ה”טיימס” השנה. באחת המודעות אף נכתב בציניות, “חבל שלא נותנים פרס פוליצר לסיקור מוטה של ענייני המזרח התיכון”.
ארמן אומר שהמחאה עובדת וצוברת תאוצה כל הזמן. “אספנו הרבה מאוד כסף ונרשמו ביטולים רבים של מנויים. כמה? איננו יודעים כי ה’טיימס’ מסרב להסגיר מספרים. אנחנו מעריכים שזה משהו בין עשרת אלפים לעשרים אלף”. ב”טיימס” מודים שנרשמו ביטולים על רקע המחאה. “מדובר במספר קטן של מנויים”, אומר טובי אוסניק, מנהל מחלקת יחסי-הציבור של העיתון.
המחאה משתרעת על מגוון רחב של תחומי סיקור. בוועדה טוענים שדיווחי ה”טיימס” ב-39 ימי המאבק על כנסיית המולד בבית-לחם נעשו כולם מנקודת מבטם של הפלסטינים. “שוב ושוב התייחסו לזה כאל ’מצור’ ישראלי ולא כאל כיבוש בידי טרוריסטים”. טיעון אחר מתייחס למינון הנמוך של השימוש במושג “טרור” ו”טרוריזם” בעיתון, והעדפת מינוחים צמחוניים יותר כמו “פעילים” או “מיליטנטים” בהתייחס לארגונים כמו חמאס ואלאקצה, או בדיווח על פעולות נגד ישראל בשטחים. אבל לארמן יש גם טענות היסטוריות: “יש לי מאמר שפורסם ב-1919, מיד אחרי הצהרת בלפור, עם מכתב שנשלח לוודרו וילסון שמבקש ממנו לא להכיר בבית הלאומי היהודי. החתום הוא אדולף אוקס, שהיה ממייסדי המשפחה של “הניו-יורק טיימס” בסוף המאה ה-19. ב-1946 ’הטיימס’ סירב לפרסם מאמר של בן הכט, סופר ומחזאי, שרצה להביע תמיכה במדינה ישראלית. כך שיש כאן קו רציף. הבעלים של ה’טיימס’ הם יהודים מתבוללים שעושים מאמץ ניכר להוכיח שהם לא תומכים בישראל. כך גם רבים מהעורכים”.
הגינות מצפונית מלאה
ב”טיימס” בינתיים שומרים על חזות אדישה, נזהרים בתגובות, ומסרבים להיכנס לדיון פרטני על אופי הסיקור, אולי מתוך חשש לנפח אותו מעבר לממדיו. ג’ואל גרינברג מודע לעובדה שכתבה שלו נמצאת במרכז המחלוקת אבל מסרב להתייחס אליה או לכל הבט אחר של אופן הסיקור שלו כראש הנציגות בירושלים. “אינני מוסמך לכך”, הוא אומר, “פנה לממונים עלי”. הממונים עליו, ובכללם האוול ריינס עצמו, סירבו להתראיין או לענות נקודתית לטענות הוועדה והסתפקו בתשובה כללית: “אנחנו מודעים ברמה גבוהה מאוד לרגישות האופפת את הסיקור של המזרח התיכון. הכוונה המוחלטת של סגל העובדים שלנו היא, כמו תמיד, לסקר את כל הצדדים ביסודיות, בקור רוח ובהגינות מצפונית מלאה. הכתבים והעורכים שלנו נבחרים בזכות יכולתם המוכחת לבצע את המשימה הזאת. הם העיתונאים המנוסים וההוגנים ביותר בכל המקצוע העיתונאי. אם מפעם לפעם נדמה שעובדות של אירוע עיתונאי כלשהו יכולות להתפרש כנוטות לצד אחד יותר מאשר לצד השני, הרי שמדיניותנו היא לתקן ולהשיב את האיזון באופן מיידי בתמונת הסיקור הכוללת”.
המחאה כנגד ה”טיימס” לא צמחה בחלל ריק. בחודשים האחרונים ניכרת התעוררות בקרב ארגונים ופעילים בקהילה היהודית בארה”ב, החשים שישראל נאבקת על קיומה ומסרבים לעמוד מנגד ולהחריש. הקהילה מנסה להילחם בכמה חזיתות, בניסיון להשיב לישראל את מעמד הקורבן בסכסוך הנוכחי מול התוקפן הפלסטיני. בלוס-אנג’לס נרשמו ביטולים של מינויים במחאה על מדיניות הסיקור של ה”לוס-אנג’לס טיימס”, הנחשב לקשוח כלפי ישראל, סי.אן.אן הוצפה באלפי מכתבי מחאה על הסיקור הטלוויזיוני שלה ונאלצה להתנצל על מדיניותה בפני הצופים בישראל, ואילו מנהל תחנת רדיו ציבורית בבוסטון סיפר כי איבד מיליון דולר מהכנסות, כמעט ארבעה אחוזים מהתקציב השנתי, כיוון שכמה מתומכי ישראל עודדו אנשי ציבור לעצור את התרומות לתחנה. בהקשר אחר נאבקה באחרונה הקהילה היהודית בלוס-אנג’לס נגד כוונות של סי.בי.אס להפיק מיני-סדרה על היטלר בצעירותו.
מה הקשר בין ההתרחשויות הללו? על-פי פרנק ריץ’, לשעבר מבקר התיאטרון של ה”ניו-יורק טיימס” וכיום פובליציסט בכיר בעמודי הדעות, קיים כאן קשר של היסטריה. ריץ’, יהודי במוצאו, והיחיד מ”ניו-יורק טיימס” שהסכים להתראיין, מציב את המחאה הנוכחית נגד העיתון בהקשר רחב יותר, כחלק ממה שנראה בעיניו כמתקפה כוללת על “כמעט כל כלי התקשורת בארה”ב. בדקתי את זה ונדהמתי לראות שארגונים יהודיים, שכרגע מאוד מאוד רגישים לגבי המצב בישראל, מחשיבים כמעט כל עיתון או רשת טלוויזיה במדינה כחתרניים נגד ישראל ופרו-פלסטיניים. זה קרה עם ’לוס-אנג’לס טיימס’, ’שיקאגו טריביון’, ’פילדלפיה אינקוויירר’, ’מיאמי הראלד’, התוכנית ’נייט ליין’ של טד קופל, מחלקת החדשות של הסי.בי.אס, סי.אן.אן ואפילו עיתון יהודי כמו ’פורוורד’. ואני שואל איפה זה נגמר. הרי זה לא סביר שכולם נגד ישראל. מה שיותר סביר שיש כאן ביטוי לדאגה גדולה של הקהילה היהודית, שאני חבר בה, ממה שנראה כעלייה ברמת האנטישמיות באירופה והרבה מאוד חדשות רעות שבאות מהמזרח התיכון. אני חושב שאנשים לא אוהבים חדשות מעציבות ובמצב כזה הם מאשימים את השליח, כלומר את העיתונאים”.
ארמן, אגב, מסכים שה”טיימס” הוא לא היחיד: “יש הרבה יותר גרועים מה’טיימס’, אפילו בישראל. אני מניח שאם הייתי חי בארץ הייתי נוקט פעולה נגד ’הארץ’ למשל. אבל אני חי בארה”ב והסיבה שאני לא מתעסק ב’וושינגטון פוסט’, שגם לו סיקור מוטה מאוד, או עם ה’גרדיאן’, היא שה’טיימס’ הוא העיתון הכי חשוב והכי משפיע. הרבה כלי תקשורת פשוט מצטטים את מה שכתוב ב’טיימס’ ולכן מאוד חשוב לנו שהוא יהיה מאוזן”.
ריץ’: "מאז שאני פה, ואני פה כבר עשרים שנה, ה’טיימס’ מעולם לא השתנה. יש כאן הפרדה מוחלטת בין החלק העריכתי לחלק החדשותי והעיתון לא שינה את ערכיו בכהוא זה מאז שאני ילד. אם הוא היה משנה, אם הוא היה מכניס דעות לתוך הדיווח החדשותי, הוא לא היה נשאר ה’טיימס’, והיה מאבד את קוראיו. אני לא שייך למערכת החדשותית ולכן לא שותף בהתייעצויות הנוגעות לעמודי החדשות. אבל כקורא של ה’טיימס’ אני יכול להעיד שהסיקור של ישראל נראה לי הוגן. זה לא אומר שהכל מושלם ושאין טעויות. העיתון הוא ארגון גדול וכשקורות טעויות אנחנו משתדלים לתקן אותן”.
כעיתונאי ב”טיימס” וכיהודי, ההאשמות האלה מעליבות אותך?
אין כאן מה לדבר על עלבון. קשה לענות על דבר כזה. אני חושב שזכותם של אנשים לקרוא להחרים את ה”טיימס”.זוהי משמעותה של עיתונות חופשית ואני מכבד את זה, אבל אני לא מתרגש מזה, ואם הייתי נעלב מכל דבר שהיו אומרים עלי, לא הייתי יכול להיות עיתונאי. אני חושב שאין עיתון טוב בעולם שכולם מרוצים ממנו. זאת פשוט חיה שלא קיימת.
לא לצעוק געואלד
אחת הטעויות של ה”טיימס” שריץ’ מתייחס אליה נוגעת לתמונה גדולה בעמוד הראשון שהופיעה בתחילת מאי, יום אחרי תהלוכת הצדעה רבת משתתפים לישראל ברחובות מנהטן. מספר המשתתפים במצעד שנוי במחלוקת, אבל כולם מסכימים שנכחו במקום יותר ממאה אלף תומכי ישראל. מולם התייצבה קבוצה קטנה של כמה מאות פרו-פלסטינים שהניפו שלטי מחאה נגד הכיבוש הישראלי. ב”טיימס” בחרו להדפיס דווקא את תמונתם של המוחים הפלסטינים המניפים כתובות בנוסח “לסיים את הכיבוש הישראלי על פלסטין”.
למחרת פרסם ה”טיימס” הערת תיקון: “במונחים של הוגנות, התמונה שפורסמה היתה צריכה לשקף באופן אמין יותר את הדיווח על האירוע, כולל ההבדלים במספרים”. ארמן טוען שהתגובה הזאת באה בעקבות לחץ כבד שהפעילו מאות מנויים שהתקשרו לעיתון לבטל את המנוי מיד אחרי הפרסום. “זה מוכיח שיש רק דרך אחת שעובדת. ואגב, הם פרסמו רק תיקון, לא התנצלות, כפי שהיה צריך להיות”.
ה”טיימס” ועיתונאיו מקבלים באחרונה חיזוק דווקא מהאגף היהודי של העיתונות. גארי רוזנבלאט, עורך ה”ג’ואיש ויק”, חושב שארמן וחבריו עוברים את הגבול: “האם אפשר לדגום אחד אחד את פרסומיו של ה’טיימס’, לדרוש תיקונים איפה שצריך ולתבוע איזון? בוודאי. אבל חרם צרכני זה דבר שמריח רע, במיוחד כשהוא בא דווקא מיהודים שסבלו תמיד מחרם צרכני של הליגה הערבית, למשל. אני לא חושב שהעורכים של ה’ניו-יורק טיימס’ קמים בבוקר וחושבים, ’איך אפשר לעשות רע לישראל היום’. אני חושב שהקריאה לחרם וההכרזה על ה’טיימס’ כעיתון מוטה היא תגובת-יתר. אין זה אומר שאני לא נתקל לפעמים בעיתון בדברים מסוימים שפוגעים בי. התוצאה של קריאה להחרמה של עיתון חשוב כל-כך תהיה בעצם ביטול העמדה של היהודים. העורכים יגידו, ’אנחנו אפילו לא צריכים להתמודד עם התלונות, מוצדקות ככל שיהיו, כיוון ששום דבר לא יְרצה את היהודים ממילא’. אני חושב שחרמות כאלה מציגות את היהודים כאנשים חלשים, וזה בוודאי לא המצב”.
רוזנבלאט סבור שלארגונים היהודים שמוחים יש בזמן האחרון תיאבון גדול מדי להשפיע בכיוון שלהם. לדוגמה הוא מזכיר דווקא את האירוע שעורר את הרעש הגדול ביותר: התמונה בעמוד הראשון אחרי מצעד התמיכה במאי. “ה’טיימס’ פרסם תיקון - אז אמרו, ’למה לא התנצלות?’ אחר-כך אמרו, ’התמונה היתה בעמוד הראשון - התיקון לא’. נדמה שיש אנשים שאף פעם אי-אפשר לרצות אותם. עורכים ב’טיימס’ הסבירו לי שערכו של תיקון אדיטוריאלי גדול מערכה של התנצלות. אבל גם אם זאת התחמקות, מי שתובע שהכל יהיה כפי שהוא רוצה, לא מבין איך עיתונות עובדת. יש לעיתונות אילוצים. זה מזכיר לי דיון שהשתתפתי בו לפני כמה זמן שעסק בסיקור של העיתונות את המזרח התיכון. נשמעה שם תלונה שה’טיימס’ לא דיווח על חשיפתו של מחנה פלסטיני שבו אימנו טרוריסטים. בכיר מהעיתון הגיב: ’אבל פרסמנו על זה סיפור בעמוד הראשון’. אשה אחת מהקהל צעקה, ’כן, אבל רק פעם אחת’. כך שיש אנשים שפשוט אי-אפשר לרצות אותם”.
איך בכל זאת אתה מסביר את הטעויות שקורות, את הנטייה ליצור משוואה בין פעולות הטרור לבין התגובות הישראליות לפעולות האלה?
אני חושב שיש בהחלט תלונות שהן מוצדקות נגד ה”טיימס” וחלקן נובעות ממגבלות של עיתונות שאנשים לא מבינים אותן. עיתון רוצה לפרסם את הדבר האחרון שקרה, ממילא הוא בתחרות עם הטלוויזיה על הרלבנטיות שלו. לכן אם יש פיגוע ומיד אחריו ישראל מגיבה, העיתון יפתח בתגובה הישראלית כי זה הדבר האחרון שקרה, ואז ישראל כאילו נראית תוקפנית. לכן צריך מאוד להיזהר לפני שמאשימים את כולם באנטישמיות ולא צריך לצעוק געואלד על כל דבר אלא לנסות לבחון את הדברים באובייקטיביות.
ארמן גורס שלא מדובר בחרם כוללני אלא במרד צרכנים לגיטימי. “אם אתה אומר שאתה לא מוכן לקנות מוצר מפני שיהודי או ערבי מייצר אותו - זה אקט לא לגיטימי וגזעני. אבל כאן אנחנו מוחים על טיב המוצר, ולא על זהות בעליו. אנחנו טוענים שבמוצר יש פגם ועד שהוא לא יתוקן אנחנו קוראים לאנשים לא לשלם בעבורו. אשמח מאוד לחזור ולהיות מנוי על ה’טיימס’ אחרי שישנה את דרכיו”.
רוזנבלאט נזכר השבוע בדבורה סונטאג, לשעבר כתבת ה”טיימס” בירושלים, שפרסמה במאי 2001 מסה רחבת יריעה ובה ניתוח חדש של שיחות קמפ-דייוויד. סונטאג, שמאמרה פורסם בעמוד הראשון של ה”ניו-יורק טיימס”, גרסה שבניגוד למחשבה המקובלת באותם ימים (ובמידה רבה גם היום), ברק הגיש לערפאת הצעה בלתי אפשרית מנקודת מבט פלסטינית. קריאת כתבתה הארוכה (5,000 מלה) מותירה תחושה שאם ישראל היתה נדיבה יותר, ההתפרצות האלימה היתה יכולה להימנע. המאמר עורר הדים והרגיז רבים. זמן קצר אחרי פרסומו, סיימה סונטאג את שירותה בירושלים. בקהילה היהודית היו גורמים שייחסו לתגובותיהם השפעה על ההחלטה להעבירה לתפקיד אחר בעיתון. האם עכשיו גרינברג על הכוונת? ארמן מכוון הרבה יותר גבוה: “לדעתי גרינברג לא יוחלף כי הוא ממלא בדיוק את השליחות של עורכיו. הם היו הבעיה קודם, ועד שהם לא יוחלפו הם יישארו הבעיה”.
אבנר הופשטיין הוא כתב "ידיעות אחרונות" בלוס-אנג'לס
גיליון 41, נובמבר 2002