"הו מה נפלאים אנו וכמה גדולים הננו, אנשי התקשורת הערבית, מן האוקיינוס ועד המפרץ. אנו כותבים מאמרים חוצבי להבות ומקיימים כנסי דיון רדיופוניים שבהם מאפשרים לכל אחד לומר מה שיש לו נגד אמריקה, ... אותה אמריקה שמתכוונת להנחית מכה על עיראק כדי להבטיח את שלום האזור והעולם". אבראהים סעדה, יו"ר מועצת המנהלים של קונגלומרט התקשורת המצרי "אלאח’באר" והעורך הראשי של העתון "אח’באר אליום", כתב את הדברים האלה בחודש ספטמבר במאמר ארוך ותוקפני שלכאורה נועד להציג עמדה תקשורתית ערבית חדשה. לפיה, יש להפריד בין ההתנגדות הערבית להתקפה אמריקאית על העם העיראקי לבין ההכרח לתמוך בהתקפה שתסלק את משטרו של סדאם חוסיין. ההתנגדות הערבית להתקפה האמריקאית על עיראק, כתב סעדה, איננה נגד ההתקפה על סדאם "שאותו מתעב כל העולם ללא יוצא מן הכלל, אלא כנגד הסבל שיסבול העם העיראקי אשר מתענה תחת אימי הדיקטטורה של סדאם, אותה דיקטטורה שמציגה בפני האנושות סוג של זלזול בזכויות האדם שאותו לא ראתה מעודה".
טענתו של סעדה מופנית נגד העיתונות הערבית על שאימצה את המהלך התקשורתי של העיתונות העיראקית בכך שטשטשה את הגבול בין התקפה על עיראק לבין סילוק סדאם. יותר מכך, העיתונות העיראקית "הפילה בפח", כלשונו, את העיתונות הערבית בכך שניצלה את הפחד הערבי מפני מלחמה כדי לעורר את דעת הקהל הערבית נגד ארצות-הברית ולהציג אותה "כחיה רעה אשר אין לה דאגה אחרת אלא לתקוף את דת האסלאם... ולעורר חרדה מכל מה שהוא ערבי או אסלאמי". סעדה, כמנהג עמיתים נאמנים, אינו מפרט לאיזו עיתונות ולאילו עיתונאים הוא מתכוון כאשר הוא גוער בהם על שהם סבורים שעשו את מלאכתם בכתיבה נגד ארצות-הברית ובכך "רחצו ידיהם מן הבעיה האימפריאליסטית האמריקאית והעוינות המערבית לכל מה שהוא ערבי". העיתונות הערבית, על-פי סעדה, מניחה שכל התקפה על ארצות-הברית משרתת את העניין הערבי, גם כאשר מדיניותה נכונה.
איור: מירה פרידמן
ואמנם, מי שעוקב אחרי הפרסומים בעיתונות הערבית, בין אם מדובר בעיתונות הארצית במצרים ובין אם בעיתונות הערבית הבינלאומית, דוגמת העיתונים "אלחיאת" או "אלקודס אלערבי", נתקל בגבול האטום לכאורה בין שני מחנות עיתונאיים: האחד שרואה במערב אם כל חטאת, ומסיק שגם ההתקפה על עיראק איננה אלא חלק ממסע ארוך להפיכת העולם הערבי לאפגניסטן, והשני, המחנה המבין את הצורך בסילוקו של סדאם, ואפילו תומך בכך, ובתנאי שהתוצאה לא תהיה הגמוניה אמריקאית באזור. למעשה, אין כמעט כל הבדל בין שני המחנות, משום שגם זה אשר תומך בסילוק סדאם על-ידי ארצות-הברית אינו מסוגל לתאר מצב שבו סילוק סדאם לא יחזק את ההגמוניה האמריקאית.
הקווים האדומים
ומכאן הדילמה. מי שכותב מאמרים בזכות ההתקפה על עיראק אינו מסתכן רק ב"פריצת השורה הערבית המאוחדת" אלא מעמיד את העולם הערבי והמוסלמי בסכנה מול ההגמוניה המתקרבת של ארצות-הברית בפרט והמערב בכלל. כלומר, בוגד בתפקידו כאינטלקטואל ערבי, שנתפס כמי שצריך לשמור על הזהות הערבית, וקל וחומר על הזהות הלאומית הלוקאלית. זו גם בעייתו של מי שמתנגד להתקפה על משטרו של סדאם (להבדיל מהתקפה על עיראק בכלל). שהרי בכך הוא מבקש לשמר משטר שבעצמו שבר כלל ברזל, ולפיו אין מדינה ערבית אחת תוקפת מדינה ערבית אחרת, ומנהיג אשר במשך למעלה מ-12 שנה צפצף על תחנוני מנהיגי ערב ליישר קו. הוא לא נסוג מכווית עקב הלחץ הערבי אלא בעקבות מלחמה "מערבית" נגדו, הוא לא קיים את החלטות מועצת הביטחון והוא מסכן את המשטרים הערביים בכך שהוא מוציא להם שם רע וחמור מכך, הוא עוד עלול להביא לאזור כוחות אמריקאיים ו"מערביות" שעלולה לערער את המרקם הפנימי העדין בין מדינה לציבור.
התוצאה של הדילמה הזאת היא ש"העיתונות הערבית מאמצת לעצמה אוצר מלים חדש ועקיף כדי לתאר את המצב לאשורו", קובל עיתונאי כוויתי. "אין מדברים עוד על הכיבוש העיראקי את כווית ב-1990 אלא על ’המצב הכוויתי-עיראקי’ או על ’הבעיה הכוויתית-עיראקית’, כאילו הקורבן והרוצח הם במעמד שווה".
השיח האינטלקטואלי הערבי המתנהל בעיתונות הערבית הכתובה, ובמידה מוגבלת יותר בתוכניות הראיונות בטלוויזיה, הוא בדרך-כלל השתקפות של השיח הפוליטי שמונחה על-ידי השלטון, או לפחות במסגרת הקווים האדומים שמצייר השלטון. פריצות הדרך מן הקווים הללו מצויות בעיתונות הערבית הבינלאומית ובתחנות הלווייניות (שאינן לגמרי נטולות שליטה שלטונית). אחת התופעות החשובות שבאות לביטוי בשיח הזה היא הדרך שבה מנוצלות בעיות יומיומיות, או משברים כמו המלחמה על עיראק והסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדי לבוא חשבון עם מצב העיתונאים כאינטלקטואלים והעיתונות ככלי עבודתם.
עיתונות מטעם
כך, למשל, אפילו מאמרו החשוב של סעדה ב"אח’באר אליום" נגד סדאם חוסיין, מאמר שכולל ככל הנראה את כל הגדרות המילון הערבי למושג תיעוב, משמש בסופו של דבר את מסע ההתחשבנות שלו נגד משטרים ערביים אחרים וכדרך להרים את קרנה של מצרים. סעדה, באחת הפסקאות, לועג לתביעתו של סדאם מן העמים הערביים לצאת למלחמה נגד מטרות אמריקאיות: "העמים הללו מאסו במלחמות שמטילים עליהם שליטים הרפתקנים שלא מעניין אותם אם ארצם תיהרס. השלום הוא חלומם של העמים הללו... אנחנו (המצרים) לחמנו ארבע מלחמות, בשלוש הפסדנו ובאחת ניצחנו. יכולנו להמשיך במלחמה, אבל מצרים הקדימה את זמנה כאשר ראתה שבאמצעות השלום תוכל לשים קץ למלחמות הללו. ב-1973 החזרנו חלק מן האדמות שנכבשו וליד שולחן המשא-והמתן, בזכות חוכמתו של סאדאת, הוחזר כל שעל מן האדמות שהפסדנו במלחמות הקודמות. ...כמה ייחלנו לכך שהערבים לא יאחרו הרבה אחרינו בקבלת הפתרון המצרי כדי שלא נגיע לאותה סימטה ללא מוצא שבה אנו תקועים עכשיו. לו רק הסכימו הפלסטינים הירדנים והסורים, שמצרים תשתתף במערכת המשא-ומתן, הם היו מקבלים את כל זכויותיהם".
העמדה הנבונה, אם כן, היא עמדתה של מצרים, ואם סדאם מבקש לקבוע סדר-יום מזרח תיכוני חדש, שלא על-פי דרכה של מצרים, הוא ייתקל במנת גידופים מפיו של אינטלקטואל מצרי, ששום מנהיג ערבי אחר לא נתקל בה. "זו אכן דרכו של האינטלקטואל-מטעם", אומר עיתונאי מצרי, שמטבע הדברים מסרב להיחשף. "הוא משמיע לך טיעונים הגיוניים, הוא נשמע ליברלי, הוא יודע כיצד צריכה הנהגה ערבית שפויה לפעול, אבל הוא עיוור בכל הנוגע לשלטון שלו. האם סעדה דרש מן השלטון המצרי לבטל את חוזי הסחר עם עיראק, או את הירידים המסחריים שמצרים מקיימת בעיראק? וכלום לא היה זה אותו סעדה שלפני שנתיים, באותו עיתון, כתב שאינו רואה טעם ’לדבר שלום עם המדינה הציונית הנאצית’, ועכשיו משתמש באותו שלום כדי להצביע על חוכמתה של מצרים, וזה אותו סעדה אשר מעל כל בימה מדבר נגד הנורמליזציה עם ישראל?".
זה יתרונו של אינטלקטואל-מטעם, הפרמטרים הפוליטיים המוכתבים מתירים לו מדי פעם להשמיע קול נוקב ואפילו אותנטי לא רק נגד מנהיגים ומדינות ערביות אלא גם נגד עמיתיו. כך גם עושה, למשל, הפובליציסט הכוויתי אבראהים ראשד אלדעיג’ שבעיתון הכוויתי "אלסיאסה". הוא מדבר על אותם עמיתים עיתונאים, אשר נוקטים עמדה של "רוצה אבל מתביישת", ואשר אינם מוכנים לצאת נגד יו"ר הפרלמנט הסורי, שתיאר את סדאם כ"סלאח א-דין אשר ישמור על כבוד האומה הערבית ויגשים את תקוותיה וחלומותיה", או נגד ראש המשלחת הפרלמנטרית התימנית (שבאה לתמוך בסדאם), אשר "אחרי שהכניס לפיו כמה עלים של גת דיבר על סדאם כ’מנהיג האומה הערבית אשר יביא לה את נצחונה בפלסטין’".
בשם הסולידריות
לעיתונאי כוויתי מותר לכתוב כך על-פי ה"פרוטוקול", משום שכך מדברת "מדינת קורבן", ועם קורבן, כמובן, לא באים חשבון. אבל כיצד יש להבין את דבריו של ד"ר עבד אלסלאם אלמסדי, שכתב בשבועון הספרותי המצרי "אח’באר אלאדב" (חלק מהקוגלומרט העיתונאי שעליו מופקד אבראהים סעדה) על האינטלקטואלים הערבים חסרי המעש, שהם בוגדים בתפקידם כשאינם מרימים קול נגד ההתקפה על עיראק. "הוי אתם האינטלקטואלים הערבים, השתיקה היא קבלה וכניעה, השתיקה היא השפלה ובגידה, הרימו קולכם והכריזו על הולדת מדינת האינטלקטואלים".
את "מדינת האינטלקטואלים הזאת" מבקש אלמסדי לכונן כדי להתנער מן ההשתקה, לדבריו, של ההתקפה על עיראק, אותה השתקה שמופעלת על-ידי המשטרים הערביים. את אלמסדי לא מעניינת עמדתה של כווית וגם לא עמדתו החריפה של אבראהים סעדה נגד סדאם אלמסדי רואה מול עיניו את איום המערב על הערבים, ומבחינתו עיראק היא רק המחשה. אם תיפול עיראק ייפול העולם הערבי. ומי יהיה אשם בכך? לא מנהיגי ערב שמהם אין לו ציפיות, לא העריצות האנטי-אינטלקטואלית שמופעלת גם עליו, אלא האינטלקטואלים שלא קמו והתנערו מכבליהם. "אילו הענקנו לאליטות המשכילות שלנו הזדמנות לפרוח ולשגשג ללא כבלים חונקים, היו יכולים להיות בידינו מאות שגרירים ערבים שהיו יודעים כיצד לדבר עם המערב בלשון שאותה הוא מבין", כתב ממדוח אלשיח’ בעיתון "אלחיאת", כאילו המשיך את קו המחשבה של אלמסדי.
כך מבקשים אינטלקטואלים ערבים לנער מעצמם את האחריות לאוזלת ידם, או לפחות לאי הצלחתה של ההסברה הערבית. אילו היו המשטרים ליברליים יותר, דמוקרטיים יותר, או רק מסירים מעט את מגבלות חופש הביטוי, יכלו האינטלקטואלים הללו לעשות עבודה נפלאה.
"הבל ורעות רוח", מטיח העיתונאי המצרי, "נניח לרגע שהיינו חיים בדמוקרטיה מושלמת שקוראים לה מצרים, האם האינטלקטואלים הללו היו מברכים את ארצות-הברית? האם אבראהים סעדה היה כותב משהו אחר נגד סדאם? האם הם היו חדלים להיות אינטלקטואלים לאומיים שייעודם לשמר את הזיכרון הקולקטיבי, לדאוג לכריכתה של הלאומיות המקומית, לעודד פטריוטיזם ולשמור על האחדות הערבית? ובכלל האם אין זה מתפקידם של האינטלקטואלים לדאוג לכך שהשלטון ישנה כיוון, למרוד בכבלים ולהביע עמדה עצמאית?".
את השיחה הזאת מסיים העיתונאי המצרי בחריצת דין שמכוונת גם כלפי מה שנעשה בישראל: "לאינטלקטואלים שלכם אין בעיות. הם צריכים להתמודד רק עם מדיניות של ממשלה. על שכמם, בניגוד לאינטלקטואלים הערבים, לא מוטל עול האחריות לשכבות של סולידריות: סולידריות ערבית, אסלאמית ומקומית. הם אינם חוששים מהגמוניה ערבית או מזרחית, ולא עליהם מוטלת החובה או היכולת להשפיע על מהלכיה של ארצות-הברית. אינטלקטואלים ערבים מעולם לא נהנו מן המותרות האלה. החמור מכל הוא שאחד כמו סדאם מצליח לכלוא אותם שוב בעמדת תמיכה במשטרים שהם מתעבים".
צבי בראל הוא הפרשן לענייני המזרח התיכון של עיתון "הארץ"
גיליון 41, נובמבר 2002