הילדים ששיננו את "דנה נמה, דנה קמה" התבגרו, והיום הם מלמדים את הדור הבא לשנן את "אבא, למה?". השיר התמים ששרו עוזי חיטמן או יפה ירקוני על אבא שלי שאוכל ארוחה פעמיים מקבל משמעות מורבידית כשהוא מככב בכותרת הראשית היחידה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מאתמול.
"ידיעות" של היום נראה כמו עיתון "הורים וילדים" בגרסת "המנסרים מטקסס". שלוש מארבע הכותרות מוקדשות לצד האפל של ההורות: "האם השבורה מספידה את בתה; פרופיל של אבא רוצח", "בדרך לקבר גילו ההורים: התינוקת חיה" ו"אבא ואמא התגלו תלויים בסלון ביתם".
כה צפוף היה בעמוד הראשון עד שלא נמצא מקום להפניה נוספת, לכפולת המוות בעמודים 6–7, שכותרתה "המגפה הרגה אותו", ובה מסופר על איש צעיר ובריא מאילת שמת ממחלה פשוטה, קצרה, שטרם אובחנה. "שמעון היה אדם בריא", לדברי אחיו. שמעון "סבל מעודף משקל משמעותי והיה מעשן כבד", לפי משרד הבריאות. למה לחכות עד שיאושר או יופרך החשד כי תסמיני דלקת הריאות שבגללם אושפז הם "מקרה תמותה ראשון בישראל של שפעת החזירים"? למה לא לקחת מקדמה, כשאפשר? אם יתברר כי החשד מבוסס, יתהדר "ידיעות" בהיותו "הראשון שחשף". אם לא, לא נורא. הכפולה תישכח וכפולות מזעזעות, סתמיות וחלולות לא פחות יתפסו מיד את מקומה.
"ידיעות אחרונות", הטבלואיד של המדינה, לא שוקט על שמריו. גם בימים קשים, שבהם לא מזדמנים אסונות ויגונות לאומיים, הוא מקפיד לספק את מנת הריגוש ומוצא שטחי מרעה פוריים במקררי חדרי המתים – באסונות ויגונות אישיים. מי שמדפדף בגליונות היומיים האחרונים עשוי להתרשם כי גל מקרי המוות הלא טבעי האחרון הוא הגרוע אי-פעם, אבל סביר יותר שמספר המקרים וחומרתם עלה בעיקר בעמודי העיתון (שבעה אתמול, שבעה היום).
הטבלואידיות של "ידיעות" היא מצב דינמי. המינון שהספיק אתמול כבר אינו מרגש היום. השפה שבה השתמש העיתון אתמול אינה מזעזעת דיה. המשפטים המורכבים יחסית, בני ארבע-חמש מלים, הולכים ומתקצרים, ואילו גודלם מתעצם וחוזקם עולה.
כך נראה העמוד הראשון ב"ידיעות" של היום, מבחינת אוצר המלים שבו: קבר, מתה, נאבקו, חיה, הורים, תינוקת, אבא ואמא, תלויים, תדהמה, ההורים, מאושרים, אבא, יפגע, אם, שבורה, מספידה, הוא, רוצח, נעה שלי, הרגשה, רעה.
עמודים 2–7: אב, רצח, לנקום, אמא, ספדה, רצח, במו ידיו, הרגשה, נעה הקטנה. מגפה, הרגה, מתפשטת, אושפז, נפטר, מת, בריא, תמותה, גופה, מתו, תלונה, רשלני, התינוקת, חיים, נקברה, נולדו, לקבור, חיים, קשה, תינוקת, הבת, תינוקת קטנטונת, נאבק, אירוע, חמור.
מה הפלא, אם כך, שגם ההפניה לעליות השערים בבורסה נראית כך: מחקו, הפסדים, שנה שחורה, חוגגת, רואים אור.
חלק מתהליך רידוד השפה הוא העצמת מלים. מה שהתחיל בהעצמת מלות תואר, מתקדם להעצמת שמות עצם. מתברר כי פג תוקפה של המלה "פג". בידיעה על אודות הפגה ששבה להראות סימני חיים לאחר שהוכרז מותה לא מוזכרת עובדת היותה פגה. על-פי הכתוב מדובר בתינוקת, אף כי הכתב עצמו מדווח על לידתה בשבוע ה-22 ובמשקל 370 גרם ומצטט את מנהלת בית-החולים העמק האומרת כי העוּברים (היא ותאומה הזכר) נולדו בשבוע שלא היו בני חיוּת. תשע פעמים הוגדרה הפגה על-ידי הכתב "תינוקת" ואף פעם לא "פגה" (כתינוקת היא נלקחה לבית-החולים ואושפזה "בפגייה").
האם המלה "פג" מעוררת בנו רתיעה, בעוד ש"תינוקת" מעוררת מיד הזדהות? או שזו פשוט העצמה – תינוקת מפותחת שמתה היא שערורייה גדולה יותר בהשוואה לעוּבר שיוּלד טרם זמנו והיה לפגה שאינה בת חיוּת.
מחמת כבוד הילדה המתה וכאבה המר של האם החיה, אני מתאפק מלטפל ביד קשה בנאום הפרידה של אמה השכולה של נעה גולדרינג. "ידיעות" הקצה לנאום שטח נכבד בעמ' 3, בחר גופן מצועצע, הגדילו עד כמה שניתן והדפיסו בלבן על רקע שחור. אולי אחרי רצח רבין קיבל טקסט פואטי העצמה כזאת, ואולי אפילו לא אז. אבל זה איננו טקסט פואטי. אלה הן מלות כאב פרטיות, הנוגעות ללב בגלל הכאב שבהן, אך הן אינן ראויות להבאה לדפוס כיצירה שלמה. בהעצימו את נוכחותן בכפולת העמודים, ובחשיפה הגדולה שלו, תורם "ידיעות אחרונות" תרומה מכרעת לרידוד שפתם ותרבותם של הרבה אנשים חיים.
* * *
חבר שהתקשר אלי אתמול מזועזע אמר: "דבר כזה עוד לא ראיתי".
"מה תעשה?", שאלתי, "תפסיק את המנוי?".
"כולם צריכים להפסיק כדי ללחוץ על 'ידיעות' להשתנות. אם תהיה מחאת צרכנים שתתגלגל לחרם, אני אפסיק".
"זהו", אני אומר לו. "ש'ידיעות' הוא רב-אמן בלהכיר את קהלו. אם העיתון נראה ככה, סימן שזה מה שהקהל הרחב רוצה".
"מזל שהבת שלי כבר גדולה מספיק כדי לקרוא את זה בקריאה ביקורתית, אבל מה היה קורה אילו היתה בת שמונה, תשע, שרואה את הצילומים וקוראת את הכותרות?".
"'ידיעות' מכיר מצוין את הגבולות של עצמו", אני אומר. "לכן באוכלוסיית קוראים שחלק לא מבוטל ממנה מקפיד על שמירת נגיעה, לא תמצא לעולם צילום שאליו השתרבב קצה פטמה נשית. אבל דם ילדה על חולצת אביה הרוצח נחשב, כנראה, לצילום מהוגן. אנחנו עַם טהור מכל סוג של פורנוגרפיה בריאה שעוסקים בה אנשים חיים, ומצד שני סובלים כאן מפורנוגרפיה קיצונית בכל מה שנוגע לדם, זרע ומוות. ואגב, ככל שאנשים כאן יראי שמים יותר וצדיקים יותר, כך מתלכלכת שפתם. תראה כמה קל לחרדי, מהדר שבמהדרין, לזעוק 'נאצים!' בכל הזדמנות".
"אתה אומר שמקוראים כמוני הם לא חוששים?".
"ברור. אתה ממש לא איום אמיתי. תרבות החרמות זרה לך. אתה, ורבים כמוך, ימשיכו לקרוא ולרטון. גם אני, כנראה".
* * *
בימים אלה משודרת פרסומת ל-Yes שמוצגים בה יצורים ניאנדרטליים ש"רוצים יותר". שעירים, מטונפים, המגרגרים הברות קולניות. בבונים מצויים נראים ממש מתורבתים לידם. ייתכן שהדמויות הללו, בגינוניהן ובשפתן, הולכות ונראות מתאימות יותר דווקא לתחומי העיסוק של Yes דוקו.