"עכשיו כולנו כפופים להוראות הקדימה צעד של הנשיא בוש". דן ראתר, העורך והמגיש הראשי של חדשות הסי.בי.אס, לא הפתיע את המראיין, דייוויד לטרמן, באומרו דברים אלה. הוא בוודאי לא עורר תמיהה אצל איש מצופיו. אמירתו, שהיתה מלווה בארשת הפנים הרצינית והמפורסמת של ראתר, שיקפה במדויק את הלך הרוח של המדיה האמריקאית בימים אלה. לימין שור, הצדעה לדגל וקדימה צעד.

אירועי ה-11 בספטמבר לא רק תפסו את החברה האמריקאית בלתי מוכנה, אלא גם חשפו תקשורת נבוכה. בראשית באה הפטריוטיות, ומשהתברר שהיא זוכה להדים חיוביים מהציבור, היא נותרה שם על גבי המסכים ומשתקפת בכותרות העיתונים. כלב השמירה של המשטר החליט להפוך לכלב המשרת את אדוניו, זוכה לליטופיו - וכולם מרוצים.

היו עיתונאים שענדו - ועדיין עונדים - את צבעי הדגל על דש בגדיהם. שתיים משלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות, אן.בי.סי ואיי.בי.סי, הוסיפו את שלושת הצבעים ללוגו המופיע דרך קבע על המרקע. הכותרות שליוו ועדיין מלוות את המשדרים בישרו כי "אמריקה תחת התקפה", "אמריקה מתאחדת", "אמריקה נערכת", "אמריקה מגיבה". המדיה היא אמריקה, אמריקה היא המדיה ואיש לא יעז בימים אלה להפריד בין השתיים.

גם העיתונאי האמריקאי הוא תבנית נוף מולדתו. הנוף הזה שזור בימים אלה בדגלי ענק הנתלים מבנייני ציבור ומבתים פרטיים, באנשים העונדים סיכות עם סמלי הלאום ובאוהדי קבוצת בייסבול המריעים לקבוצה היריבה רק כי היא מייצגת את ניו-יורק. הנוף הזה נקלט בעין העדשה הפרטית של כל איש תקשורת מקומי והוא משתקף היטב בתוצאות עבודתו.

לא מצאתי כותרות גג בעיתונים, או לוגואים על המסך, שדיברו על "המחדל" או "ועדת החקירה" או "מי אשם". לא נשאלו כמעט שאלות על העבר, לא הועלתה דרישה לעריפת ראשים. תביעתו של חבר קונגרס בודד להדיח את ראש הסי.איי.איי נדחקה למדור הקוריוזים. בדידותה המזהרת של חברת קונגרס מקליפורניה בהתנגדותה להצעות הנשיא קיבלה ביטוי פחות מהאיומים שקיבלה בעקבות הצבעתה. תוכניות הסאטירה, המושחזות למדי בימים כתקנם, נאלמו דום. ג'יי לנו, אויב מסורתי ועקבי של כל ממשל, הצליח בקושי להתבדח ולהתנצל באחת כשהסביר ש"לא יהיו בדיחות על בוש, כי עכשיו הוא חכם".

איור: בתיה קולטון

לא רק שהתקשורת לא מפנה את הזרקורים החוצה, היא בוודאי לא מביטה פנימה אל עצמה. יכול היה כלי-תקשורת לברר כיצד קרה שדו"ח מפורט ואמיץ, שחיברה ועדה אשר הורכבה בזמנו על-ידי הנשיא קלינטון והספיקר גינגריץ' ובראשה עמדו שני פוליטיקאים מכובדים, לא זכה לתשומת לב מספקת. מסקנת הדו"ח היתה חד-משמעית: הסכנה הגדולה ביותר שארה"ב ניצבת בפניה היא פיגוע טרור המוני בשטחה. התקשורת התעלמה, בעקבותיה הציבור והקונגרס, ועכשיו כולם מתעלמים מההתעלמות.

כאשר הסתיימה המלחמה הקרה, החליטו ראשי רשתות הטלוויזיה הגדולות כי חדשות חוץ לא מעניינות יותר איש. חדשות חוץ הן עסק יקר, הם פסקו, לאיש בציבור לא אכפת מהן ממילא ובצדק, שהרי עם התמוטטות האימפריה הסובייטית נעלם גם משחק הטובים והרעים מהמפה הבינלאומית וארה"ב תשכון לבטח. בין השנים 1989 ל-2000 ירד היקף כיסוי חדשות החוץ ב-65% והרייטינג כמובן לא נפגע. רשת סי.אן.אן עקבה בדאגה במהלך חודש אוגוסט האחרון אחר אחוזי הצפייה העולים של רשת החדשות פוקס ומיהרה לחקותה בסיקור אובססיבי וחסר כל פרופורציה של מעשי הקונגרסמן גארי קונדיט, אשר עוזרתו נעלמה. כן, אפילו מהדורות סי.אן.אן המשודרות בתוך אמריקה דחקו את חדשות החוץ לפינה שבין הספורט לתחזית מזג האוויר.

איש לא התעניין באפגניסטאן שלאחר סיום הפלישה הרוסית, איש לא הסתקרן לגבי מהות משטר הטליבאן, איש לא עקב אחר אוסמה בן-לאדן, אף שהוגדר לא אחת כטרוריסט מספר אחת בעולם. איש לא חשב שרשתות הטלוויזיה צריכות לעורר את דעת הקהל סביב נושאים אלה, ודאי שלא סברו כך הבעלים החדשים של הרשתות, אנשי חברות ג'נרל אלקטריק (אן.בי.סי), וסטינגהאוז (סי.בי.אס) ודיסני (איי.בי.סי). המבטים לא הופנו החוצה ואיש גם לא טרח להתבונן פנימה, האם וכיצד נערכים אל מול הסכנה הפוטנציאלית שאולי ממשמשת ואולי באה. ועכשיו אין איש פוצה פה ואין לתקשורת על מי לצפצף.

אופי הסיקור בלט כאמור כבר מהרגעים הראשונים. זירת הפיגוע בניו-יורק הפכה לשטח צבאי סגור. מבצע הפינוי וההצלה הגדול ביותר שהתרחש על אדמת ארה"ב לא זכה לסיקור. הכניסה לבתי-החולים נאסרה על כלי התקשורת. הדיווח היה ענייני, דרמטי אך סטרילי משהו. מראות הזוועה, כמו גם התמונות הקשות של בני המשפחה, נחסכו מעין הצופה.

ההשוואה היא בלתי נמנעת. התקשורת הישראלית, למודת הניסיון המר של סיקור פיגועים, התגברה מזמן על ההלם הראשוני. העורכים בארץ עדיין נמנעים מלפרסם צילומי תקריב של קורבנות. חוץ מזה כמעט הכל מותר: זעקות השבר של בני המשפחות מלוות בתגובותיהם הראשונות, והלא תמיד שקולות. מראות מבתי החולים. גופות המחבלים המתאבדים. וגם, כמובן, הרבה שאלות: המחדל, האחריות, המסקנות.

ההתקפה על אמריקה שונה כמובן מפיגועי הטרור בארץ. הממדים, ההפתעה, הראשוניות. אין פלא, לפיכך, שגם תגובת המדיה שונה. איני יודע כמובן מה מעדיף כל אחד מתושבי ישראל או ארה"ב. כשלעצמי, לא יכולתי שלא להעריך בשעות ובימים הראשונים את האיפוק, שיקול הדעת וקור הרוח של המדיה האמריקאית. בלי פאניקה, בלי בהלה, תוך ניסיון מדוד לגעת ברגשות מבלי לחטט בהם, מבלי להתפרץ לתוכם ובוודאי שלא להעצים אותם.

רק ימים אחדים לאחר הטרגדיה התחלתי להתגעגע לתקשורת הישראלית. חסרו לי הנשכנות, החוצפה, הביקורת. בעיקר חסרו לי סימני השאלה שנוהגים להציב עיתונאי ישראל לאחר כל אירוע בעל משמעות לאומית. על סימני הקריאה ויתרתי בנקל.

התחושה כאן היא שלא יחול שינוי מיידי או דרמטי בדפוסי ההתנהגות של התקשורת, ודאי לא לאחר שהחלה המתקפה האמריקאית. שבחים ניחתים עליה מכל עבר, הרייטינג בסדר וכל חריגה קטנה זוכה לביקורת פומבית של דובר הבית הלבן. במדינה המסמלת יותר מכל את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי, מרשה לעצמו פקיד המדבר בשם הנשיא לצנזר דעות ולקבל את כל התמיכה והגיבוי לכך. אני לא רוצה לחשוב מה היתה עושה לי העיתונות הישראלית, אם כדובר ראש ממשלה הייתי נוזף פומבית במגיש תוכנית סאטירה שהעז למתוח ביקורת מרומזת על מדיניות הבוס. וכל שהיתה עושה, הצדק היה עמה.

אפילו תוכניות הבידור כבר יודעות להסתדר עם המציאות החדשה. רודי ג'וליאני, עד לא מזמן ראש עיר מפוקפק וחסר ערכים ועתה גיבור לאומי, מככב בהן ונותן להן תעודות הכשר. בתוכנית הבכורה של העונה ביקשו מגישי ה"סטרדיי נייט לייב" את רשותו המפורשת להצחיק. הוא אישר. בקהל ישובים כבאים, שוטרים או סתם תושבי ניו-יורק שזוכים לתשואות עצומות. אם צריך לנגח מישהו, מצא ג'יי לנו כקורבן את הסי.אן.אן שהעזה להמרות את כללי בטחון-הקשר ולדווח כי חיילים בריטים ואמריקאים כבר שוהים באפגניסטאן.

ריצ'רד הולברוק, איש ממשל בכיר לשעבר ומומחה לא קטן לתקשורת, אמר לא מזמן כי המדיה האמריקאית בעת הזאת משקפת את דעת הקהל, לא מעצבת אותה. הזדמן לי לשאול אותו להערכתו לגבי התמשכות התופעה. "כל עוד יהיו ציפיות להמשך התגובה האמריקאית ולעוד פיגועי טרור, כל עוד אזרחי המדינה יחיו בחשש - תמשיך התקשורת לגלות פטריוטיות, כי כך בדיוק היא מחויבת לנהוג", הוא השיב.

ייתכן שהוא צודק, ייתכן שלא. אך ברור שבשבועות הראשונים לאחר הפיגועים הנוראים התנהגה המדיה האמריקאית כאילו המלחמה בעיצומה, ובמלחמה כמו במלחמה. תשעים אחוזי הפופולריות שלהם זוכה הנשיא בוש, ומי זוכר את אל גור, נראים כאן כדבר טבעי לעת הזאת ולא כנתון שאמור להדאיג כל אדם החי במדינה דמוקרטית. בשוליים ייכתבו מאמרים מלומדים שינסו במשנה זהירות לגעת בשאלות הקשות. אך ככלל, התקשורת לא תיתן אפילו אמתלה קלה למי שירצה להאשים אותה בתקיעת סכין בגב אומה היוצאת למלחמה.

בשעת כתיבת שורות אלה, מפציצה ארה"ב באפגניסטאן. ומבעד לקולות, לתמונות ולבליל המלים הבוקעים מהמדיה האמריקאית נשמע בעיקר השקט. שקט, לא רק כי יורים. שקט, כי אמריקה כולה היא משפחה שכולה. שקט, כי השכול עדיין לא נגמר. שקט, כי כל דבר אחר הוא רפש. שקט, כי עכשיו מאחדים שורות, מתיישרים, וקדימה צעד.

הכותב שימש בעבר יועץ תקשורת לראש הממשלה ועתה הוא משלים את לימודי התואר השני באוניברסיטת הארוורד, ארה"ב

גיליון 35, נובמבר 2001