לפני כשלושים שנה, והתקשורת האלקטרונית עדיין בחיתוליה, נסע עמית למקצוע להשתלמות בבי.בי.סי בלונדון. נסע למכה של התקשורת הבינלאומית וחזר מלא התפעמות, בעיקר מעצמו. "הבי.בי.סי דווקא בסדר", סיפר, "הם קנו ממני את כל ההצעות שלי לשיפורים. מעכשיו השידורים שלהם ייראו לגמרי אחרת".
עברו שנים, הבי.בי.סי ממשיך בשלו, ולעמיתנו כבר מזמן אין זכר בעולם התקשורת. מעט צניעות ראויה בבואנו לחלק ציונים לזולת. לא כדאי להזדרז בחלוקת מתכונות שידור לרשתות הזרות המתמודדות עם אירועים חדשותיים גדולים. אך באותה מידה אני רחוק מלהתפעל מכל חיקוי מתוך התבטלות. העיתונאי, בפרפראזה על דברי השיר, אינו אלא תבנית נוף מולדתו. לא כל מה שאמריקאי נכון לנו.
הרבה למדנו מן התקשורת הבינלאומית ובעיקר מזו האמריקאית והבריטית. הרבה מיסודות השידור שלנו, היסודות העיתונאיים, הנורמות האתיות, השפה הטלוויזיונית, הקצב, נלמדו ממה שעושים שם. אבל ללמוד אין פירושו לחקות. הניסיון שצברנו כאן, למרבה הצער, בשידור פיגועים, אסונות לאומיים, מלחמות, איננו ניסיון זניח. תהפוכות רבות עברנו מימי פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, בלי שקדם לה דיון עיתונאי נוקב, שיאתר את סימני המחדל בהיערכות ליום פקודה, את אותות הזחיחות הבלתי נסלחת.
התבגרנו מאז סיסמת "שקט יורים" עם פרוץ מבצע "שלום הגליל", שהפך, כידוע, למלחמה בלבנון. הפקנו לקחים גם ממלחמת המפרץ, שבמהלכה לא שאלנו אם המסכות יעילות ומועילות. גם בסיקור הפיגועים אין דומה הסיקור בגל הנוכחי לדרך הארוכה ורבת החתחתים שעברנו מאז קו 5 בדיזנגוף, דרך פיגועי התופת של 96' ועד היום.
לפיכך אינני בא לבקר את הסיקור באמריקה אלא להציב מראה מול פני המתפעלים ממנו. לא כל מה שנעשה שם ראוי לנו, למזגנו, לתרבותנו.
פחות חשובה בעיני השאלה, אם הכיסוי של כלי התקשורת האמריקאיים ראוי או לא. הבה נניח זאת להם. השאלה היא, אם ראוי לאמץ כאן את אופן הסיקור שלהם. האם נכון, למשל, להתייחס בכובד ראש, כפי שעשו לפחות חלק מכלי התקשורת בארה"ב, לדרישה של הממשל לא לשדר את בן-לאדן? גם אצלנו היו זמנים שברשות-השידור הממלכתית אסור היה לראיין אנשי אש"ף, אפילו זוטרים. אפשר לסקר את האינתיפאדה, נניח, בלי לשמוע מעת לעת מה חושבים ערפאת, ברגותי, דחלאן?
הרבה נטען על הפטריוטיות המופרזת של העיתונות בישראל. יש לי, לא אחת, ויכוח עם המבקשים ריחוק מוחלט בסיקור, עד כדי טשטוש היותנו כלי תקשורת ישראליים. אינני מקבל זאת. אנו כלי תקשורת ישראליים המשדרים לציבור ישראלי. אבל איננו מתחילים אפילו להזכיר את הטון הפטריוטי, מיישר הקו עם הממשל, הנהוג בארה"ב.
התמונות הראשונות של האגף הפגוע בפנטגון הגיעו לידי התקשורת כמה ימים אחרי האירוע וגם זה ממצלמות הפנטגון. השאלות על מחדלי מודיעין וביטחון בארה"ב נשאלו באיחור ובלשון רפה. כך גם התהיות על אופי התקיפה באפגניסטאן. האם היו סולחים לנו על שידור פטריוטי כזה?
אינני מבקר, ובאמת אין בדעתי לקבוע מה ראוי לעשות בארה"ב. אותנו משפדים על הרבה פחות הנחות לממשלה, לצה"ל ולרשויות שלטוניות אחרות.
לטעמי, התקשורת בארץ שונה כיום בתכלית ממה שהיתה בימי ה"שקט יורים" אצלנו, המאפיינים עתה את התקשורת האמריקאית. נטען כי בניגוד לתקשורת הישראלית, האמריקאים שמרו על ריחוק ואיפוק. נכון. חלק נכבד מהאיפוק הזה נכפה עליהם, נקודה. זה לא היה פרי רגישות יתר. פיגועים בישראל, או בכל מקום אחר בעולם, מסוקרים על-ידי כלי התקשורת האמריקאיים בדם, ואש ותמרות עשן, לעתים עם צילומי גופות ופצועים, שלא היו עוברים את סף המסך שלנו. הייתכן שהכבוד האמריקאי חביב על התקשורת האמריקאית מכבודו של הזר והרחוק?
נדמה שההסבר פשוט פי כמה: בניו-יורק סגרו עשרות בלוקים ושוטרים אדיבים עצרו כל מי שהתקרב, במשפט שאמריקאי לא נוהג לחלוק עליו: "אי-אפשר לעבור, אלו ההוראות". באמריקה נוהגים לכבד הוראות. גם הכניסה לבתי-חולים נמנעה בגין תרבות אחרת משלנו. אין אישור וזהו? אצלנו הצילום הוא באישור ובסמכות בתי-החולים והמשפחות, וההסכמה הזאת בתי-חולים-משפחות-תקשורת היא, כנראה, תוצאה בלתי נמנעת של תרבות שמבקשת לראות יותר, לדעת יותר, להשתתף בצער, דרך התקשורת. אינני מגן על פלישה לרשות הפרט בניגוד לדעתו. זה מגונה ובמקרים שחטאנו זה היה, בדרך-כלל, בתום לב. אבל סטריליות מוחלטת עלולה להוליד ניכור ותחושה שהפיגוע הוא עניין רחוק ולא כל-כך נורא.
היתה תקופה שהחלטנו, מדעת, להרחיק את המצלמות מאזור הפיגוע ולהימנע מצילומי תקריב, ולצלם במה שנקרא בלשון המקצועית Long-Shot. מיד האשימו אותנו שזהו שירות לממשלה שמנסה לגמד את אפקט הפיגועים כדי לאשש את הטענה שהיא מיטיבה לפעול למען בטחון האזרחים. זה היה בימים רחוקים, בימי ממשלת נתניהו והפיגועים בשוק מחנה-יהודה והמדרחוב בירושלים.
באותה מידה שיש להיזהר זהירות רבה, ולהימנע ככל האפשר מצילומי תקריב, כך ראוי לא להרחיק מדי את המצלמות. בסופו של דבר המידע החזותי, הרגשי, הוא חלק מהסיפור.
צילומי תקריב אינם נובעים מחוסר רגישות או ממה שנוהגים לייחס ל"תאוות רייטינג". טיעון הרייטינג מופרך. איש עוד לא הוכיח שצילומים נוטפי דם מביאים רייטינג. להפך. רוב הצופים, על-פי התגובות המגיעות אלינו, מסתייגים מקלוז- אפים מדממים. הרצון להשיג רייטינג גבוה היה צריך להכתיב דווקא איפוק. אלא מה? בשידור חי, לא ערוך, מסתננות לעתים תמונות מיותרות. האלטרנטיבה היא לא לשדר חי. במציאות הישראלית, אני מבקש לטעון, בשעת פיגוע הצופה רוצה להיות מעודכן מיידית וקרוב למקום בעזרת המצלמות. האיפוק, עד שנערוך את התמונות, עלול להחטיא את המטרה של גילוי רגישות לרחשי לב הציבור. ברור שהניסיון המקצועי המצטבר צריך לסייע לנו, גם בשידור חי, להימנע מצילומים קשים במיוחד.
וראוי להוסיף כאן עוד הערה: התמונה האפוקליפטית של התנגשות המטוסים במגדלי התאומים היתה מהממת כל-כך, שכל היתר באמת קטן ומגומד. עוצמת האירוע כמעט לא דורשת עוד.
שלום קיטל הוא מנהל חברת-החדשות בערוץ 2
גיליון 35, נובמבר 2001