פרשת אן.טי.וי - ערוץ הטלוויזיה ברוסיה, שהיה שייך לאיל ההון היהודי ולדימיר גוסינסקי ושעיתונאיו הבכירים נאלצו לפרוש אחרי החלפת הבעלים - הסעירה בשבועות האחרונים את הרוחות במערב, כשרבים וטובים ראו בה התנכלות מסוכנת לחופש הביטוי ואפילו תחילת הסוף של עיתונות חופשית, וחזרת רוסיה אל הכפור (בייחוד לאור העובדה שהבעלים החדשים, חברת "גזפרום" הענקית, נוקטת עמדה פרו-ממשלתית). ואילו ברוסיה, כולם (למעט האינטרסנטים, כמובן) התייחסו למתרחש סביב אן.טי.וי באדישות. כי לרוסים אין אשליות ­ הם יודעים היטב שאין עיתונות חופשית בארצם; יש רק עיתונות מגויסת לכאן או לכאן.

וזה לא רק בגלל הלחצים של השלטונות; הסיבה היא כלכלית גרידא. הרוב המכריע של כלי התקשורת ברוסיה עובדים בהפסדים. רווחים ראויים לשמם מביאים רק מגזינים, עיתוני ספורט ותחנות מוסיקה ובידור. פוליטיקה אינה משתלמת. לכן עיתונים פוליטיים ניזונים מפרסום מאמרים מגויסים, הנקראים בסלנג המקצועי "פרסומי ג'ינס" - פרסומת סמויה של חברות ומוצרים והשמצות נגד פוליטיקאים ואנשי עסקים. במקביל הם גובים "דמי חסות" מחברות ואישים תמורת הימנעות מפרסום חומר מפליל. החוק ברוסיה סלחני מאוד כלפי כלי תקשורת והם יכולים לעשות רצח אופי כאוות נפשם, מבלי לשאת בעונש כלשהו. ראש עיריית מוסקבה, יורי לוז'קוב, שנגדו התנהלו כמה מסעי השמצות מסיביים, הגיש עשרות תביעות נגד עיתונים, זכה בכל המשפטים - ולא השיג כלום.

צילום: אי.פי

אשר לאן.טי.וי - כאשר מר גוסינסקי הקים את הערוץ, היו לו, בלי ספק, כוונות טובות. אן.טי.וי היה חלק מתאגיד תקשורתי גדול, שהיו בו גם פרויקטים מסחריים מובהקים (טלוויזיה בכבלים, תחנת רדיו לענייני ספורט, מגזינים ועוד), וגם פרויקטים פוליטיים, שמימונם אמור היה לבוא מכלי התקשורת הרווחיים. חוץ מזה היה לגוסינסקי בנק משגשג, שבתקופת האינפלציה הדוהרת הפיק רווחים משגעים. במחצית הראשונה של שנות התשעים היה גוסינסקי הבעלים של כלי התקשורת האיכותיים ביותר ברוסיה - היומון "היום", תחנת הרדיו "הדי מוסקבה" ואן.טי.וי. עזרו לו גם הקשרים בממשל ילצין - הערוץ לשידור הועבר לו כמעט כמענק, תמורת תשלום סמלי, ולשם כך חוסלה הטלוויזיה החינוכית ששידרה עד אז בערוץ הרביעי.

אך כאשר האינפלציה ירדה באופן משמעותי ויחד אתה ירדו רווחי הבנקים המיוחסים, שכספי המדינה התגלגלו בהם, החלו הקשיים הכלכליים להצטבר ולגדול. הקורבן הראשון היה "היום" - בשנת 1997 נערך "מבצע הבראה" בעיתון, והביטאון האינטלקטואלי המבריק הפך בן-לילה לאחד מני רבים המתפרנסים מפרסומי-ג'ינס. אמנם זה לא עזר - העיתון המשיך לעבוד בהפסדים של כשלושה מיליון דולר בשנה, והשנה הוא נסגר.

בשנים 1997-98 עשה גוסינסקי טעות עסקית גורלית. הוא לווה מאות מליוני דולרים מ"גזפרום", מעיריית מוסקבה, מהבנק לסחר חוץ וממקורות אחרים, והשקיע אותם בטלוויזיה שלו, לרבות בפרויקט היומרני של שידורים באמצעות לוויין. אילו המצב הכלכלי ברוסיה היה משתפר, אולי היה הופך האדון גוסינסקי לדוגמה ומופת של איל תקשורת מצליח. אבל באוגוסט 1998 אירע משבר פיננסי, המטבע הלאומי קרס, הבנקים הגדולים (כולל הבנק של גוסינסקי) פשטו את הרגל. איל ההון נשאר עם חובות של 1.2 מיליארד דולר, וללא צל של סיכוי להחזיר את הכסף.

גוסינסקי ניסה לנצל את האפשרויות הגלומות במדיה כדי להכריח את השלטונות למצוא פתרון למצוקתו. בשנת 1999, לאיש לא היה ספק שהנשיא ילצין גמור. יורש פופולרי לא היה לו, ולפי כל התחזיות אמור היה השלטון לעבור לקואליציה של ראש עיריית מוסקבה, לוז'קוב, ושל הפוליטיקאי הוותיק, ראש הממשלה לשעבר ייבגני פרימאקוב. אלה ייסדו תנועה בשם "מולדת", שהצטרפו אליה מיד רוב מושלי המחוזות וראשי הרפובליקות האוטונומיות. האימפריה של גוסינסקי התגייסה למסע תעמולה למען המנצחים הוודאיים ולמסע של רצח אופי בילצין ובאנשיו. איכות השידורים של אן.טי.וי ירדה לאפס, עיתונאים רבים עזבו. אך המטרה קידשה את האמצעים.

ההמשך ידוע. איש ביון לשעבר בשם ולדימיר פוטין מונה לראשות הממשלה ותוך חודשים ספורים הצליח להפוך מפלוני-אלמוני לאישיות הפופולרית ביותר במדינה. הקואליציה לוז'קוב-פרימאקוב נחלה כישלון חרוץ בבחירות לפרלמנט. בליל סילבסטר 2000 הודיע ילצין על התפטרותו המוקדמת לטובת פוטין. כעבור שלושה חודשים ניצח פוטין בבחירות לנשיאות כבר בסיבוב הראשון.

מיד אחרי הבחירות לנשיאות החל הממשל החדש להתנכל לגוסינסקי. זה היה קל מאוד - קורות חייהם של כל המתעשרים החדשים ברוסיה מכילות, כידוע, את סעיפי הקובץ הפלילי, ואפשר לשלוח כל אחד מהם לשנים רבות בכלא, אם ירצה בכך הממשל. במקרה של גוסינסקי הממשל רצה. לא מפני שאן.טי.וי וכלי התקשורת האחרים של גוסינסקי ניהלו מסע של רצח אופי נגד פוטין בעת מערכת הבחירות, אלא בראש ובראשונה מפני שאנשיו של הנשיא החדש, רובם ככולם אנשי הצבא ושירותי הביטחון, לא יסלחו לגוסינסקי לעולם על הגיבוי ההסברתי שנתנו כלי התקשורת שלו למחבלים המוסלמים בצ'צ'ניה. בסופו של דבר נאלץ גוסינסקי להגר מרוסיה.

אם את הצרות של גוסינסקי ניתן היה לתאר כרדיפות פוליטיות, הרי הצרות של עיתונאי אן.טי.וי נבעו מסיבה כלכלית פשוטה. 46% מחבילת המניות של הערוץ נמכרו ל"גזפרום" עוד בשנות התשעים. 19% היו משכון בידי "גזפרום" כערבות להלוואה שלא נפרעה במועד. 4.5% היו שייכות לחברה אמריקאית, הקשורה עם רב-ההפרטה ברוסיה, אנאטול צ'ובאיס. בעלי חבילת השליטה התכנסו לאסיפה והחליפו את מועצת המנהלים, שמונתה על-ידי גוסינסקי, במועצה משלהם. במקביל הם הדיחו מתפקיד המנכ"ל והעורך הראשי את יד ימינו של גוסינסקי, הפרשן ייבגני קיסילב, שארגן את התעמולה של אן.טי.וי .

העיתונאים, שמילאו תפקידי מפתח בתעמולה (וקיבלו שכר שרוב העיתונאים בארץ לא מגיעים למחציתו), לא היו מוכנים לקבל את הדין והחלו להגן על עצמם בנשק היחיד שעומד לרשותם - הם האשימו את הבעלים החדשים בסתימת פיות ושפכו החוצה את כל החומר המפליל נגדם שאפשר היה למצוא. הבעלים החדשים ביקשו להיפגש עם המורדים, אך נתקלו בסירוב מוחלט. לבסוף פרשו כחמישים עיתונאים של הערוץ, רובם כתבים מדיניים.

חלק מסוים של המעמד הפוליטי הצטרף למשחק. תנועת "תפוח" (האופוזיציה הדמוקרטית, שאן.טי.וי נתנה כיסוי נרחב למנהיגיה) ארגנה שלוש הפגנות הזדהות במוסקבה ובסנט- פטרבורג. הקומוניסט האנטישמי ואסילי שנדיבין זעק חמס בפרלמנט: "העיפו את קיסילב הרוסי והחליפו אותו בציוני ירדן" (המנכ"ל החדש, בוריס יורדן, הוא אזרח אמריקאי מצאצאי אצילים רוסים, אך שמו כתוב ברוסית כמו "ירדן", וזה בלבל, כנראה, את הקומוניסטים התמימים). איגוד התעשיינים, לעומת זה, קידם בברכה את דיכוי מרד העיתונאים והגדיר אותו כ"ניצחון של כלכלה ליברלית על אנרכיה". האיש ברחוב התעלם מהפרשה לחלוטין. העיתונות המגויסת ו"פרסומי ג'ינס" נמאסו על האנשים עד כדי כך, שהלך רוח זה מהווה סכנה לעיתונות עצמה. לפי הסקרים, אחוז האנשים המאמינים לפרסומים בכלי התקשורת ירד כמעט לאפס - בעיני הציבור רק שופטים ושוטרים מושחתים יותר מעיתונאים.

פורשי אן.טי.וי עשו כמיטב יכולתם כדי להפוך את פרישתם לטרגדיה יוונית. הכל צולם ושודר בליווי פרשנות בומבסטית. אך אחרי שלושה ימים בלבד הפרישה הפכה מטרגדיה לפארסה עלובה: הפורשים הוזמנו על-ידי מולטי- מיליונר גולה אחר, בוריס ברזובסקי, לערוץ שלו, טי.וי-6. צוות החדשות הקודם של הערוץ הזה הועף מהעבודה.

דמיטרי פרוקופייב הוא כתב "ידיעות אחרונות" במוסקווה

גיליון 32, מאי 2001