מאז פרוץ אינתיפאדת אלאקצה מוצגת ישראל בתקשורת הבריטית כאשמה העיקרית במצב. מאמרי המערכת בעיתונים המובילים, כמו גם התמונות שהוצגו בבי.בי.סי, נקטו עמדה ברורה ואחידה שכותרתה "ישראל אלימה וחזקה מול פלסטין חלשה הלוחמת למען חופש". בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה נתנה את האות למתקפה מחודשת. שרון הוצג כמי שאינו מעוניין בשלום וכאחראי ישיר לטבח בסברה ושתילה. רק קבוצת עיתונים אחת נתנה גיבוי וביטוי לעמדה הישראלית: קבוצת "הולינגר", בבעלותו של קונרד בלק.
בלק (56), החי בקנדה, שולט בבריטניה ב"דיילי טלגרף", "סאנדיי טלגרף" ו"ספקטייטור". בבעלותו עיתונים נוספים בארצות שונות, ביניהם ה"ג'רוסלם פוסט" הישראלי. לורד גילמור, לשעבר שר בבריטניה, תיאר אותו כמי שמפיץ "תעמולה ציונית ארסית". אשתו של בלק, ברברה עמיאל, יהודייה בת שישים, כותבת בקביעות ל"טלגרף". היא תוארה כמי ש"יכולה לשבת בשורה הראשונה בתצוגת אופנה יוקרתית ואז להשפריץ 5,000 מלה על המשבר במזרח התיכון". לה ולבעלה, היסטוריון צבאי בהכשרתו, יש דעה ברורה על המתרחש באזור והדעה הזאת שונה מדעתם של רוב העורכים והמוציאים לאור בבריטניה.
איור: מיכל צרי
לפני כחודש פרסם תיאודור טאקי, בעל טור ב"ספקטייטור", רשימה שעסקה בחנינה שהעניק הנשיא קלינטון לאיש העסקים מארק ריץ', תוך שהוא מאשים את ישראל במעורבות ישירה בפרשה ואת ריץ' בקשר עם ה"מוסד". בתגובה פרסם בלק מאמר באותו עיתון המאשים את טאקי ב"שקרים בנוסח גבלס" ובחבירה לבי.בי.סי, ה"גרדיאן" וה"אינדיפנדנט" המלקים את ישראל ומצדדים בצד הפלסטיני. זו לא היתה הפעם הראשונה שבלק ואשתו תמכו בישראל. אם לציין רק כמה דוגמאות: ב-1993 כינה בלק את ערפאת "שפל ופרימיטיבי", בנובמבר שעבר פרסמה ברברה עמיאל מאמר גדול ב"טלגרף" ובו היא מכחישה טענות שישראל תקפה אתרים מקודשים לאיסלאם. לאחר בחירתו של שרון פרסם פרופ' אדוארד לוטוואק, שערך מחקרים על צה"ל, חי תקופת מה בישראל והוא גם חבר אישי של בלק, מאמר שבו הוא מכנה את שרון "אמן המערים על יריביו" ו"שור זועם שהוא בעצם מטאדור".
להגנתו של טאקי יצאו ארבעה מהעורכים והכותבים ב"ספקטייטור". במכתב למערכת שפרסמו בעיתונם יצאו אן וילסון, פייר-פול ריד, צ'ארלס גלאס וויליאם דלרימפל נגד מה שהם מכנים "הדיקטטורה של בלק" והשפעתה על עורך ה"ספקטייטור", בוריס ג'ונסון. "לדיווח רציני וביקורתי על ישראל אין יותר מקום בקבוצת ה'טלגרף', על אף שישראל מפרה את החוק הבינלאומי ועל אף שילדים פלסטינים רבים נורו ונהרגו", הם אומרים במכתבם.
הגדיל לעשות דלרימפל, שהואשם בעבר על-ידי בלק כי המציא סיפור על ישראלים שחיללו אתרים נוצריים בפלסטין, כשפרסם מאמר בעיתון המתחרה, ב"גרדיאן", ובו הוא כותב: "מאז פרשת טאקי הפך עמוד הדעות בעיתון לזירת קרב שבה מטיח בלק האשמות בכל מי שאינו חובר לדעותיו. מחצית מעמוד הדעות מלאה בדעתו של בלק. איל עיתונות הוא תפקיד רב עוצמה, אלא שאל העוצמה נלווית גם אחריות. כאן מנוצלת האחריות הזאת כדי להבהיר שאזורים מסוימים הם מחוץ לתחום הלגיטימי, וכי מי שיחרוג מתחום זה ייפגע. כמחצית מעיתונאי ה'ג'רוסלם פוסט' הודחו לאחר שגילו אמפתיה (לא בריאה, על-פי השקפתו של בלק) לצד הפלסטיני. לאחר שבלק הבהיר את עוצמת פגיעתו, האם יעז כתב של ה'טלגרף' לשים את צווארו ואת הקריירה שלו על כף המאזניים ולכתוב בכנות על סבלו של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי?".
למחרת פרסם ה"גרדיאן" מכתב תגובה של סטיבן רובינסון, עורך חדשות החוץ של ה"דיילי טלגרף", ובו הוא מפרט את כל מאמרי הביקורת על המדיניות הישראלית שפורסמו בעיתונו מאז אוקטובר 2000. "לפרוטוקול", כותב רובינסון, "מעולם לא שוחחתי עם מר בלק בנושא המזרח התיכון ואינני חש בשום לחץ לסלף או לעוות את סיקור האזור כך שיתאים לתפיסת עולמו של יו"ר הקבוצה". גם עורך ה"ספקטייטור", בוריס ג'ונסון, דחה את האשמות ארבעת עיתונאיו: "זאת כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנשים שדעתם בטענות על אי פרסום",קבע.בלק עצמו אמר בתגובה כי "מדובר בשטויות. אני שמח להתעמת עם האנשים הללו, אבל לא מובן לי מדוע כשאני מנצח אותם הם צריכים ליילל ולהתבכיין שאין לי זכות לכתוב לעיתוני שלי". בלק אמר עוד כי יכול להיות שהוא מחליף דעות עם עורכיו, אולם הם חופשיים לפרסם כל מאמר המנוגד לדעותיו שלו.
לפי שעה מתנהל המאבק מעל דפי העיתונות בלבד. שום מרד צרכני לא הוכרז, אולי משום שהקהילה הערבית באנגליה אינה נמנית עם קהל הקוראים הקבוע של עיתוניו של בלק. ה"דיילי טלגרף" עדיין מוכר בימי חול בכשלושים אחוז יותר עיתונים מה"גרדיאן" וה"אינדיפנדנט" גם יחד, וה"סאנדיי טלגרף" מוכר כמעט פי שניים מה"אובזרוור" בימי ראשון. חופש העיתונות והשפעתם של הבעלים על אופי העיתון ותכניו יוסיפו להיקבע בהתאם למאזן הכוחות ביניהם ולתגובות הסביבה כך גם מעמד העיתונאי ועמדותיו האישיות אל מול עמדת המערכת.
מיכל אהרוני היא סטודנטית לתואר שני בתיאטרון באוניברסיטת מידלסקס, לונדון
גיליון 32, מאי 2001