מקובל לחשוב שתפקידה של מהדורת החדשות טלוויזיונית הוא לספק כותרות ולהביא ידיעות. בשנה האחרונה נהפכה בבריטניה מהדורת חדשות לנושא חדשותי. ההתעניינות התקשורתית במהדורת החדשות של השעה עשר בערוץ 3 – הערוץ המסחרי-ציבורי הראשון שהוקם בממלכה – החלה לפני למעלה משנה, במרץ 1999, כשהנהלתו החליטה להסירה מהמרקע. השאלה שהעסיקה צופים ועיתונאים כאחד היתה מדוע החליטה הרשת לבטל תוכנית דגל ותיקה ופופולרית מאוד, שמדי ערב צפו בה כשישה מיליון איש. קברניטי הערוץ המסחרי הסבירו את קבלת ההחלטה במלה אחת: רייטינג.

לטענתם, זכיינית הערוץ (איי.טי.וי) היא חברת טלוויזיה בעלת מטרות רווח, וככזו עליה לעשות כל שביכולתה להגדיל את קהל הצופים בשידוריה. מנהלי איי.טי.וי הציגו נתונים המלמדים שבשעת שידור המהדורה (22:30-22:00) שליש מצופי הערוץ עוברים לצפייה בערוצים אחרים. לפיכך החליטו קברניטי החברה להחליף את מהדורת החדשות היומית, שהפקתה יקרה וצופיה מעטים יחסית, בתוכניות בידור שהפקתן זולה ופוטנציאל הצפייה בהן גדול יותר.

כדי להדגים את מדיניות השידור החדשה הזדרזו מנהלי הערוץ לפרסם כי ביומו הראשון של לוח השידורים החדש ישודר אחד מסרטי ג'יימס בונד במקום מהדורת החדשות. אך השאלה העיקרית שהתעוררה לא היתה גורלה של רצועת שידור בת חצי שעה, אלא תפקידו של השידור הציבורי בבריטניה. אנשי תקשורת וממשל טענו שחיסולה של מהדורת החדשות משמעותה חיסולה של איי.טי.וי כתחנת שידור ציבורית. ההנמקה היתה שחובתה של רשת ציבורית, גם זו הממומנת על-ידי מפרסמים, לספק תוכניות אינפורמטיביות בכלל וחדשות בפרט בשעות צפיית השיא. איי.טי.וי, הם טוענים, היא רשת השידור המסחרית הציבורית הגדולה במדינה, ופגיעה במעמדה היא פגיעה במעמדו של השידור הציבורי בבריטניה כולה.

איור: מירה פרידמן

כדי להבין מדוע ההחלטה על חיסול חדשות השעה עשר עוררה דיון עקרוני כל-כך, יש לחזור לימיה הראשונים של המהדורה, שלושה עשורים לאחור.

בשנות החמישים המאוחרות הופקע המונופול על השידורים בבריטניה מרשת השידור הממלכתית, הבי.בי.סי. הוקם ערוץ נוסף, וחברה מסחרית (איי.טי.וי) קיבלה את הזיכיון להפעלתו. מהחברה החדשה נדרש להפיק תוכניות מגוונות, וביניהן גם מהדורות חדשות. תחנת השידור הוקמה כתחנה ציבורית המנוהלת על-ידי גוף מסחרי וממומנת על-ידי חברות פרסום עצמאיות. המטרה המקורית שלשמה הוקם ערוץ שידור נוסף היתה ליצור תחרות בין ערוצי הטלוויזיה ולחשוף את הציבור למקורות מידע נוספים על אלה שסיפקה הבי.בי.סי.

בשנות השישים החלה איי.טי.אן (אחת מחברות הבת של איי.טי.וי) לשדר מדי ערב בשעות השיא מהדורת חדשות בת כחצי שעה. צופי הטלוויזיה למדו להעביר ערוצים במכשיר הטלוויזיה, ומהדורת החדשות, שנקראה עם הקמתה ב-1967 "News at Ten", הפכה תוך שנים ספורות למהדורה הנצפית ביותר בבריטניה. התוצאה לא היתה מקרית: קברניטי הערוץ החדש עמלו על עיצוב תוכנית חדשות חדשנית בתכנים, בצורה ובהגשה, שהציעה חלופה מושכת לשידורים הממלכתיים. בניגוד לבי.בי.סי, הקפידה איי.טי.וי לשדר כתבות שטח מלוות בתמונות. הסיפורים המצולמים לוו בקריינות בהירה. השדרים ומגישי החדשות היו בראש ובראשונה עיתונאים, בניגוד לתפיסת הבי.בי.סי, שהפקידה את הגשת המהדורות בידי קריינים נטולי יומרה עיתונאית. מהדורת החדשות החדשה, שהופקה על-ידי גופים מסחריים, הקפידה לשדר, בצד כתבות בעלות גוון פוליטי, גם כתבות צבע קלות, וכך הפכו מנהלי איי.טי.וי את מהדורת החדשות, שהיתה בעיקרה אינפורמטיבית, לתוכנית עם גוון בידורי חברתי קליט ומהנה.

שינויים מסוג זה, שהונהגו כמעט בכל שידורי החדשות ברחבי העולם, נראים כיום מובנים מאליהם, אך בזמנו הם נחשבו למהפכניים וסחפו צופים רבים שנטשו בשמחה את הבי.בי.סי הוותיקה וה"מיושנת" לטובת מתחרתה המסחרית.

בתחילת שנות התשעים הסתמן שינוי משמעותי ראשון בנוף שידורי הטלוויזיה בבריטניה. ערוצי הכבלים, ביניהם רשת סקאי, סי.אן.אן ואחרים, סיפקו לקהל המנויים חדשות מסביב לשעון. ערוצי כבלים נוספים הציעו תוכניות מגוונות בשעות צפיית השיא. התוצאה היתה ירידה מתמדת באחוזי הצפייה בחדשות של עשר. בלחץ המפרסמים ניסו מנהלי איי.טי.וי להיפטר ממהדורת החדשות, שהפכה עתה לנטל מסחרי.

מפלגת השמרנים וג'ון מייג'ור בראשה התנגדו ליוזמה, בטענה שכמו בשנות השישים כך גם בשנות התשעים, חובתו של ערוץ מסחרי ציבורי להציע חלופה לשידורים הממלכתיים. מנהלי איי.טי.וי נאלצו לקבל את הדין, והמהדורה הוסיפה להיות משודרת בכל יום חול בשעה עשר בדיוק.

באוקטובר השנה חל שינוי נוסף במערך השידורים בבריטניה – כניסתם של הערוצים הדיגיטליים. מנהלי איי.טי.וי חששו שהפעלתם של מאות ערוצים נוספים, ובכללם ערוץ החדשות החדש של הבי.בי.סי, תוביל לירידה נוספת באחוזי הצפייה במהדורת חדשות השעה עשר. הם ניסו אפוא פעם נוספת להיפטר ממנה. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, הביע את התנגדותו, ואליו הצטרפו הנסיך צ'רלס ופוליטיקאים מימין ומשמאל, ובכללם ויליאם הייג, ראש האופוזיציה. הבולט במתנגדים היה שר התרבות, כריס סמית. השר, בדומה לקודמיו נציגי מפלגת השמרנים, טען שביטול מהדורת החדשות נוגד את תקנות השידור הציבורי המחייבות את איי.טי.וי, כמו כל רשת ציבורית-פרסומית אחרת, לספק תחרות הולמת וישירה לשידורי החדשות בכלל ושידורי הבי.בי.סי בפרט. לא ייתכן, הוא הוסיף, שמטעמי רייטינג ופופולריות תמעל רשת טלוויזיה ציבורית בתפקידה. קברניטי איי.טי.וי הבהירו לשר סמית ולשאר המתנגדים כי עליהם להתאים את מערך שידוריהם למציאות הטלוויזיונית המשתנה: בעידן של תחרות קשה היא חייבת למלא את רצונם של צופיה, כי ללא צופים אין לה זכות ואפשרות קיום.

לקראת סוף השנה האזרחית נמסרה הבקשה לאישורה של רשות מיוחדת – רשות הטלוויזיה העצמאית. תפקידו של גוף ציבורי זה הוא להגביל את עצמאותן של חברות השידור העצמאיות (הכוונה היא לכל גופי השידור מלבד הבי.בי.סי). בפועל חובתה של הרשות להבטיח תחרות הוגנת ויעילה בין גופי השידור בבריטניה. בנובמבר 1999 החליטה הרשות להיענות לבקשת מנהלי איי.טי.וי ולאפשר להם להיפרד ממהדורת חדשות השעה עשר.

איי.טי.וי השיגה את מבוקשה, אבל חויבה להפיק שתי מהדורות חדשות, אחת בשעה 18:30 והשנייה בשעה 23:00. ראש חטיבת החדשות של הרשת, סטיב אנדרסון, הבהיר לצופי הטלוויזיה בבריטניה שאיי.טי.וי תמשיך למלא את חובתה הציבורית ותספק מהדורות איכותיות – חדשות מספר אחת, כדבריו.

מסתבר שציבור הצופים של איי.טי.וי חשב אחרת. מהיום שבו הורדה המהדורה מהמרקע ועד היום חלה ירידה תלולה, 14%, באחוזי הצפייה במהדורות החלופיות. נציגיה של הרשות לטלוויזיה עצמאית, שרק לפני שנה איפשרו למנהליה של איי.טי.וי להיפטר ממהדורת השעה עשר, נחרדו מהנתונים שהוצגו בפניהם. דובריה מסרו כי המצב הנוכחי, שבו תלויים כל צופי הטלוויזיה בבריטניה במהדורת חדשות אחת בשעות צפיית שיא, אינו מתקבל על הדעת. בסוף מאי השנה נדרשו נציגי איי.טי.וי לחשוב על תחליף ראוי למהדורת עשר. בסוף יוני העבירה הרשות לטלוויזיה עצמאית את דרישתה לאיי.טי.וי: להעביר את מהדורת החדשות לשעה עשר וחצי, שעה שתאפשר למרבית הקהל לצפות בה, אך לא תפגע קשות ברצועת הפריים-טיים של התחנה. אולם מנהלי איי.טי.וי מסרבים לדרישה זו, וטוענים כי לרשות אין סמכות חוקית לכפות עליהם את העברת המהדורה.

זהו, אולי, המבחן החשוב ביותר בתולדותיה של הרשות לטלוויזיה עצמאית. נראה שבידי נציגיה עומדות שתי אפשרויות: האחת, להיכנע לכוחות השוק ולאפשר לרשת הטלוויזיה המסחרית לעשות כרצונה; האחרת, למלא את התפקיד שלשמו הוקמה ולייצג את האינטרס הציבורי.

תמר אשורי כותבת דוקטורט ב-London School of Economics

גיליון 27, יולי 2000