גם עיתונאי חסר דמיון יכול לראות בעיני רוחו את מודעת האבל על עצמו ולצפות מראש את נוסח ההספד שייכתב בלכתו. כמו רופא שכבר ראה הכל, עיתונאי ותיק ער למקומו בין דפי העיתון ומודע לדרך שבה ייעלם מהם. ייעלם במחוות פרידה שעיקרה תמצית ביוגרפית רזה, תקציר כרונולוגי הכורך עיקר בטפל, מלות הערכה ופרידה של חברים למקצוע, ולאחר מכן דממה.

עיתונאי, טוב לו שימות בטרם עת. שיעלה השמיימה בסערה. שבלכתו ייפער חלל בלבם של עמיתים פעילים, חברים חיים וקהל קוראים. מי שמאריך ימים עלול להתפוגג עוד בחייו, להיעלם לתוך שֵיבה, טובה או לא. להשאיר אחריו מעטפות ארכיון תפוחות או מגה-בייטים של דברי הגות היפים בעיקר לזמנם, שאיש מלבד דוקטורנטים עיקשים לא יטרח לחפש.

עיתונות היא מקצוע כפוי טובה. עיתונאי אינו מותיר אחריו, כאמן במה, שובל של עדויות מצולמות. משהו להתרפק עליו. משהו שיעורר בין בני דורו געגועים לנעורים אבודים. גם עיתונאי שכתב רומן, שחיבר מחזה, לא ימצא בכך גאולה. ספרים נשכחים ומחזות מתיישנים, וההודעה על מותו עלולה להימסר לדור שלא ידע שהוא חי אי-פעם. דור אחר, שכבר נמצא במקומות אחרים.

עמוס קינן המנוח הוא בר-מזל. הדור שבימיו פעל הולך ומתמעט, אבל זכרו יישמר בזכות מפעלן הנפלא של אשתו ובתו. נורית גרץ נתנה לו מתנה נדירה, בהופכה אותו לגיבור ספרותי חוצה דורות. רונה קינן קיבעה אותו בזמר העברי. היא שייכה את "פתחי לי את הדלת" של אחרית-הימים ל"איש לא גבוה" של "שירים ליואל". ובעצם שתיהן שייכו אותו, איש הדור ההוא, אל מורשת הדור הזה. הבשורה על מותו נגעה בציבור שלם שלא הכיר אותו בחייו, ובשבילו, יש לקוות, הוא לא יהיה רק ערך ויקיפדי.

אחד מיתרונות הגיל של בני דורי הוא שקינן וחבריו למורשת לא יכולים להיות לנו ערך ויקיפדי. בעיתונות שספדה אתמול להסתלקותו נטו להגדירו כרב-תחומי. ב"ישראל היום" אף נמצא מי שדירג אותו כ"אמן הרב-תחומי החשוב שפעל בישראל מאז ומעולם". מעבר להגזמה הריקה, אני מבקש לחלוק על רב-התחומיות. הוא כתב פזמונים, מערכונים, תסריטים, ספרים ומחזות, הוא צייר ופיסל – ובכל זאת, הוא יצר את כל אלה כעיתונאי. כמי שליווה את חיינו שבוע אחר שבוע, מגיליון לגיליון, דיבר אלינו, הטיף לנו, נזף בנו, שיעשע אותנו, ולא חשוב אם באמצעות דיווח מפסטיבל קאן של ימי מבצע סיני, בטור סאטירי או במאמר נוקב שנכתב בשפה שאיש מלבדו לא דיבר בה.

כדי להבין זאת צריך לראות אותו משם, מעיניים של נער מתבגר שמחפש את עצמו, של חייל צעיר שקורא אותו מתוך גלי החרדה והאופוריה של מלחמת ששת הימים. חייל שצמא לחזון, למשנה פוליטית סדורה, ויחד עם זה להתבוננות אירונית על המציאות החצצית. אם הגעתי לסאטירה, זה בגלל קינן ושכמותו. אם לכתיבה עיתונאית, אישית, פוליטית, חתרנית, לא דופקת חשבון – זה בגללו. אם טיפחתי התמכרות לריח הדפוס, הוא היה אחד הדילרים הקבועים. אולד פייתפול.

קינן היה עיתונאי כי הוא עיצב עיתונאים. במבט על קורות חייו הסוערים אני מבין שעיתונאי חשוב הוא לא רק מעצב דעת קהל. עיתונאי חשוב הוא זה שמעצב את הדור הבא של העיתונאים. של נערים, כמו שהיינו, שקוראים אותו ומפנימים את ערכיו ורוצים להיות כמוהו. ולא שבני נוער נוטים בהכרח לפתח יראת כבוד כלפי מקורות ההשראה שלהם; להפך, בבוא היום מרדנו במנטורים שלנו והדחנו אותם בניסיון לתפוס את מקומם. אבל ההוקרה להם, לקינן ולשכמותו, נשארת כשהיתה.

היו שנים שעיתונאים היו שומרי הזיכרון. בתחילת שנות האלפיים עדיין עבדו ב"הארץ" עיתונאים שנקלטו בו בשנות חמישים. ל"הארץ" היה, אם כן, זיכרון חי של חמישים שנה. אנשים שבשבילם מבצע סיני לא היה ערך אנציקלופדי, ששמעו כילדים על כניעת יפן. צעירים שהצטרפו אז לעיתון נדרשו להשלים פערים לאחור, לגלות בקיאות בנעשה בשנים שלפני הולדתם כאילו חיו בהן.

מאז ועד היום, אני חושש, איבד "הארץ" לפחות 15 שנות זיכרון חי, ולמרות זאת הוא אולי עדיין זְקן הזוכרים. עכשיו, כשעיתונאות היא מקצוע לבני שלושים ומטה, עלול להגיע זכרונו החי של עיתון לעשרים שנה ופחות. כלומר, יש עיתונאים שעוד זוכרים את ג'ורג הריסון חי.

כך נראתה שלשום בלילה הידיעה הראשונית שפירסם אתר חדשות ידוע: "הסופר והפובליציסט עמוס קינן, שסבל בשנים האחרונות משיטיון, הלך לעולמו בגיל 82". זהו משפט אופייני לעיתון עם זיכרון לטווח קצר מאוד. נשוא הידיעה מוכר ומוזכר כאבא של, כגיבור הספר של וכזקן חולה שסובל משיטיון ופעם, כנראה, היה משהו. רק מאוחר יותר באו ההרחבות, החברים הוותיקים המספרים, וכל מה שדרוש כדי להפוך דמות חסרת פנים לאדם גדול שאיבדנו.

וכיוון שעוסקים כאן בזיכרון, עולה השאלה מי ישמור על הזיכרון כשעיתונים נוטים לסבול בשנים האחרונות מתסמיני שיטיון מוקדמים במיוחד. רונה קינן, בתם של אביה ואמה, היטיבה לקלוט את זה, וגם בלי גיטרה מלותיה נשמעות כמו אבחון מדויק למצב, חדות וחותכות כמלותיו של אבא. "פעם לחשו, הוא גמר את הסוס, עכשיו כבר אין מי שילחש".