האם העיתונות מידרדרת? תלוי את מי אתם שואלים. בארצות-הברית, למשל, התשובה שתקבלו היא חיובית. מחקר שערכה אגודת עורכי העיתונים באמריקה במהלך 1998, בקרב 3,000 קוראי עיתונים, העלה את הממצאים הבאים:
שגיאות לשוניות וטעויות עובדתיות מעצבנות את הקוראים. אין צורך להיסחף עד כדי האמירה של אחד הנשאלים, כי הדבר היחיד הנכון בעיתון הוא התאריך, אך למעלה משליש מהנבדקים דיווחו כי הם מגלים שיבושים יותר מפעם בשבוע. 21% התלוננו כי הם נתקלים בהם יום-יום. הדעה המצטיירת היא שהעיתונות היום רשלנית יותר בבדיקת העובדות ובהקפדה על הסגנון והשפה.
תיקונים והודאה בטעויות. מנהג זה מקובל ביותר בארצות-הברית: ה"ניו-יורק טיימס", למשל, מפרסם בעמודו הראשון בכל יום תיקונים לידיעות ולכתבות שפירסם בימים הקודמים. תומס פרידמן, לשעבר כתב העיתון בישראל, סיפר לי כיצד היה מתמלא חימה בכל פעם שהיה מקבל את העיתון ומוצא שהעורכים התנצלו על טעויות עובדתיות שלו או על רוח הדברים שכתב. אבל קוראי ה"ניו-יורק טיימס" אהבו את זה. כשני שלישים מהקוראים בארצות-הברית שמים לב לתיקונים, והדבר מחזק אצלם את היחס החיובי לעיתון. לו היה מחקר שכזה נערך בישראל, היה מעניין לדעת כמה מהקוראים מבחינים בתיקונים זעירים, המוצנעים היטב בעמודים הפנימיים. אצלנו שולטת התפיסה "העיתון אינו טועה אף פעם", וראו פרשת אוחנה ב"מעריב": במקום להודות שההר הוליד עכבר ולהתנצל בפני הקוראים, בחר העיתון להקדיש עמודים פותחים יקרים של מוסף השבת שלו כדי להתבצר בעמדתו. "ידיעות אחרונות" נהג קצת אחרת, בפרשת צאלים, כאשר עורך התחקיר, רמי טל, התנצל, אם גם בשפה רפה.
נטייה לשערורייתיות, הטיה ודעה קדומה. כ-80% מהקוראים בארצות-הברית סבורים שהתקשורת מקדישה יותר מקום לשערוריות משום שהן מעודדות צפייה או קניית עיתונים, ולא מפני שיש בהן בהכרח ערך חדשותי. שיעור דומה סבור שהעיתונאים הם בעלי הטיות ודעות קדומות, והי הם מעצבים את דיווחיהם וכתבותיהם לפיהן.
מניפולציה של התקשורת. 78% מן הקוראים סבורים כי אישים או גופים בעלי עוצמה מסוגלים להרקיד את אמצעי התקשורת לצלילי חליליהם. בראש הרשימה ניצבים – איזו הפתעה! – פוליטיקאים, פקידי ממשל, חברות כלכליות, אילי הון וחברות פרסום. בהקשר לכך, שיעור זהה של נשאלים גילה מורת רוח מהשימוש במקורות אנונימיים, וכמחצית מהקוראים אף הביעו דעתם כי אם כתבה מבוססת על מקורות עלומי שם, אין לפרסמה או לשדרה, אלא אם כן ייתן כלי התקשורת הסבר מניה את הדעת מדוע הוא נזקק לשיטה זו.
ממצא נוסף שעורכי העיתונים בוודאי לא אהבו היה כי 59% מהציבור האמריקאי סבורים כי העיתונים מעוניינים להרוויח כסף יותר משהם מעוניינים לשרת את הציבור.
בעוד עורכי העיתונים מעכלים את חוות דעתם של הקוראים עליהם, בא מחקר נוסף וחשף מה חושבים העיתונאים עצמם על התקשורת. מרכז פיו (PEW) לחקר העיתונות והחברה פירסם לפני חודשים אחדים ממצאים של סקר שנערך בקרב 552 עיתונאים וממלאי תפקידים שונים בעיתונות הכתובה והמשודרת, וכן באינטרנט. על-פי ביל קובץ', עיתונאי ותיק המלמד בבית-הספר לעיתונות בהארוורד ושהיה מעורב בסקר, מרבית העיתונאים מסכימים עם דעת הקהל, המגלה אי-שביעות רצון גדלה והולכת מן העיתונות. הסיבות שמונים העיתונאים הן הירידה המתמשכת ברמה המקצועית, אי-הבחנה בין ידיעות לדעות, רדיפת סנסציות והעדפת השורה התחתונה הנחרצת על פני בחינה של חלופות שונות, וכמובן: ה-Infotainment – עירוב של עיתונות עם בידור. קובץ' מציין כי בהשוואה למחקר דומה שנערך לפני ארבע שנים, סבורים 69% מהעיתונאים כי נשחק הגבול בין דיווח לפרשנות (לעומת 53% ב-95'); 40% (לעומת 30% ב-95') מוצאים יותר ויותר שגיאות, טעויות ודיווח רשלני; ולבסוף, יש עלייה מ-41% ב-95' ל-49% היום, הסבורים כי העיתונות מעוררת מחלוקת ומרבה מדנים בשל עיסוקה האובססיבי בחייהם הפרטיים של אישי ציבור.
רבים תולים במדיום הטלוויזיוני את האשמה במצבה של העיתונות: עדיפותה המכרעת של התמונה על המלה, הצורך לתמצת כל נושא, אפילו המורכב ביותר – במשפט קצר ומושחז, מנטליות "קרוספייר", אותה התנצחות טלוויזיונית קולנית, שאצלנו התגלמה ב"פופוליטיקה" ובנותיה, וכמובן, רדיפת הרייטינג. דון יואיט, מפיק "שישים דקות" היוקרתית של סי.בי.אס, מאשים את תחנות-הבת של הרשתות הגדולות בהחדרת תוכניות האירוח של אחר-הצהריים למרקעים, שלדבריו הן "מחלה גרועה יותר מהפפראצי". אם מצב זה יימשך, מזהיר יואיט, אזי המוסד המפואר של עיתונות משודרת, אשר שירת את אמריקה במשך חמישים שנה, יעבור מן העולם.
אחדים מאשימים את הצהובונים ואת אתרי האינטרנט, שהפכו לסוג חדש לגמרי של תקשורת ומשכו אחריהם למטה את העיתונות הממסדית, כפי שהתגלה בסיקור פרשת מוניקה לוינסקי. וולטר קרונקייט, השדר הוותיק של סי.בי.אס, הופיע לאחרונה במשדר מיוחד של סי.אן.אן, והפציר בעיתונות האחראית "להתעלם מהזימה והשערורייה, שעליהן משגשגת העיתונות הצהובה, ולהפנות עורף לדעה כי מה שמופיע באותם צהובונים, אפילו אם הוא נושא לשיחה בקרב לקוחות בסופרמרקט הקונים צהובונים אלה, ראוי להתייחסות של העיתונות האיכותית". אכן, מלים כדורבנות. השאלה היא אם במתח הבלתי פוסק מול מספרי התפוצה והצפייה יכולה התקשורת האחראית לנהוג כך. ככלות הכל, היתה זו לא אחרת מאשר רשת סי.בי.אס של קרונקייט ויואיט אשר הקרינה בשידור חי את ד"ר קבורקיאן מבצע המתת חסד בחולה.
הווארד קורץ, הכתב לענייני תקשורת של ה"וושינגטון פוסט", מצביע על תופעת העיתונאים – במיוחד אנשי הטלוויזיה – ההופכים לכוכבים חברתיים כגורם נוסף לירידת קרנה של העיתונות. ראשית, משום שהיטשטשה אצלם ההבחנה בין ראיון עיתונאי לבין שיחת רעים (גם אצלנו יש כמה תוכניות אירוח שבהן מובטחת לפוליטיקאי חצי שעה ידידותית, ללא שאלות נוקבות). שנית, בגלל סכומי העתק שהם משתכרים, שהפכו אותם למעמד בפני עצמו, המנותק מהציבור שאותו הוא אמור לשרת. קורץ גילה כי כאשר הנשיא קלינטון העלה את שיעורי מס ההכנסה על המאיון העליון, פרצה בתקשורת מהומה רבתי, עד שבסקרים התגלה כי מקורה בעובדה שעיתונאים רבים השתייכו למאיון העליון והשינוי פגע בכיסם.
העיתונות האמריקאית אינה אדישה להידרדרותה המתמשכת. כתוצאה מיידית של סקר עורכי העיתונים הסכימו שמונה עיתונים (ביניהם ה"פילדלפיה אינקוויירר" החשוב) לשמש מעין מעבדת-נסיונות כדי לבחון דרכים להחזיר את אמון הקוראים. במקביל מתפתח זרם חדש בתקשורת האמריקאית, ה-Civic Journalism, שבו מושם דגש על שיתוף הקהילה בתהליך התקשורתי ועל האזנה קשובה יותר של העיתונאים לצרכים האמיתיים של הציבור.
על שוחרי העיתונות הטובה בישראל – זו השואפת תמיד להיות אמריקה, מהר, ובלי האיזונים הטמונים בשיטה האמריקאית – להשקיף בדאגה על המתרחש מעבר לים.
אורי דרומי הוא מנהל הפרסומים במכון הישראלי לדמוקרטיה. לשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית
גיליון 21, יולי 1999