במדינת האתרוגים

"אפשר להניח שכבר היום יימצאו הפרשנים והעיתונים שיתחילו במכבש לחצים על ברק", כותב הבוקר בן כספית בטור פרשנות ב"מעריב", ומסכם למען קוראיו את המצב התקשורתי-פוליטי כך: "במדינת האתרוגים רעש מהומה". על מה כל הרעש והמהומה? על הניסיון של ברק לחבור לנתניהו ולהביא להקדמת הבחירות. ומדוע ניסיון זה מוביל לרעש ומהומה? לפי כספית, משום "הפחד הקמאי, האפל, מהאפשרות שנתניהו יקבל את המושכות".

לכן, כותב כספית, יחל כבר היום מסע הלחצים התקשורתי על שר הביטחון שלא לפזר את הכנסת. "'הרי בסך-הכל קראת לקדימה להחליף את היושב-ראש', יגידו האומרים, 'אז עכשיו הם החליפו, אולמרט הלך ולבני באה, וכל מה שאתה צריך לעשות, מר ברק, זה להישאר בממשלה".

כספית קולע בול הבוקר, כפי שיכולים להבחין בקלות כל קוראי "ידיעות אחרונות". על עמוד השער של העיתון מופיע קטע קצר ממאמר פרשנות של נחום ברנע, המעלה בדיוק את הטענות שכספית חזה שיועלו הבוקר על הכתב. "הבדיחה היהודית הישנה", כותב ברנע, "מספרת על החתן, שדקה לפני שנכנס לחופה דרש שיפשיטו למענו את הכלה. לחתן לא מסרבים. הפשיטו אותה למענו, ואז אמר: האף שלה לא מוצא חן בעיני. אהוד ברק דרש שקדימה תחליף את הראש שלה. ראש ממשלה נחקר לא יכול להבטיח יציבות שלטונית, אמר. קדימה עשתה את רצונו, הלכה לפריימריז והחליפה. ועכשיו אומר ברק, לא".

ניתן להניח כי לכספית לא היתה כל חפרפרת במערכת "ידיעות אחרונות" שסיפרה לו מה יודפס הבוקר בעיתון. אין צורך בכך. בלי לטעון בהכרח לזהות בין השקפת ברנע לעמדות עיתונו, גם ילד בן 11 יכול היה לנחש אילו עמדות יביעו הבוקר העיתונים השונים (בהנחה שקיים בישראל ילד בן 11 הקורא עיתונות מודפסת). בכלל, הסיקור שמעניק העיתון הנפוץ במדינה לציפי לבני חיובי במידה בלתי מפתיעה: בכפולה הפותחת מודפס תצלום ענק [איי.פי] של לבני וזר פרחים; הקלחת הפוליטית הנוכחית מסוקרת תחת המוטו "מתחילה לעבוד"; ומרבית עמ' 6 מוקדשת לדיווח על מאמר על לבני שפורסם בביטאון הסורי "תישרין", וזאת תחת הכותרת "משתגעים על ציפי".

אכן, קל הרבה יותר לבן כספית, ולכולנו, לנבא מה יתרחש בזירה התקשורתית הישראלית מאשר לנבא את שיתרחש בזירה הפוליטית. קל יותר לחזות אילו עמדות יובילו מחר העיתונים מאשר אילו עמדות יובילו הפוליטיקאים. אפשר לראות בכך סיבה נוספת לביקורת על התקשורת, שלוקה בקיבעון, אך אפשר גם לראות את הצד החיובי של התופעה – הקיבעון  עשוי להשרות על הקורא תחושה נדירה של יציבות וביטחון, כל מה שחסר כיום בזירה הפוליטית.

התחזית למחר: דומה

ובכל זאת, לפעמים העיתונים מפתיעים. מי יכול היה להעלות על דעתו כי ב"ישראל היום" ידפיסו דווקא הבוקר את הכותרת הראשית של מחר? אבל זה מה שקרה. בעיתון האופוזיציוני לא הצליחו להתאפק עוד יום אחד עד שראש הממשלה אהוד אולמרט יודיע שהוא עוזב את תפקידו, וכבר הבוקר הכותרת הראשית של העיתון קוראת "אולמרט: אני הולך".

אם לא די בכך, הכותרות בכפולה הפותחת של העיתון מוסיפות פרטים על האירועים שטרם התרחשו ומודיעות: אולמרט "אומר שלום" ו"מפנה את הדרך". מובן שבעת הדפסת הגיליון אולמרט טרם הודיע באופן רשמי כי הוא "הולך", טרם "אמר שלום" וטרם "פינה את דרכו". כל הכותרות העתידניות הללו לקוחות, למעשה, מהעיתון של מחר, וגם זאת רק אם אולמרט יבצע את המצופה ממנו ואכן יודיע היום במהלך ישיבת הממשלה על פרישתו.

נראה כי מדי פעם אין ברירה אלא להקדים את המאוחר. אם, חס וחלילה, יפרוץ במהלך היום סיפור דרמטי שידחק הצדה את הודעת הפרישה של אולמרט, עלול "ישראל היום" למצוא את עצמו בלא הכותרת שאליה ערג כבר שנה שלמה. וזה סיכון שהעיתון פשוט לא מוכן לקחת.

בתור לסלטים

הכפולה המרכזית בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר לסיקור מסיבת הבר-מצווה של דניאל אריסון, בנה של המיליארדרית שרי [יהודית יחזקאלי וצחי קומה]. הנה המשפט שנית: הכפולה המרכזית בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר לסיקור מסיבת הבר-מצווה של דניאל אריסון, בנה של המיליארדרית שרי.

אם משפט זה נראה לכם הגיוני לחלוטין, ברכות. אימצתם במלואה את האג'נדה הקלוקלת של הצהובונים הישראליים, ומעתה ואילך לא תזדעזעו עוד מהידרדרות העיתונות. אם משפט זה מעורר בכם צמרמורת, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא ולהצטמרר.

כשני שלישים מהכפולה המרכזית בעיתון הנפוץ במדינה עוסקים בלא-סיפור הרכילותי הזה, וזאת תחת הכותרת "ותודה להורי שהביאוני עד האלפיון". הידיעה מעוצבת ונקראת כידיעת רכילות לכל דבר, תצלומים גדולים וצבעוניים, פירוט המאכלים שהוגשו בחגיגה ("פילה בקר על מצע פירה ירוק מועשר בעשבי תיבול"), התוכנית האמנותית (פרק מיוחד של סדרת ילדים, "שני כוכבים נולדים" ו"תזמורת כלי נשיפה"), וזהות האורחים ("יצחק תשובה, ח"כ סילבן שלום ורעייתו ג'ודי ניר-מוזס-שלום, רפי ועופרה אלול, יובל רבין, יונתן בן-ארצי ונועה רוטמן, נוחי דנקנר, דני דנקנר, שלמה נחמה, ליאורה עופר, מיכאל שטראוס, עירית שטראוס, רוני מילוא" והרשימה ממשיכה וממשיכה).

כל המידע המיותר והבלתי חשוב שלעיל מופיע, שוב נזכיר, בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", ולא בעמודי הרכילות. אמנם בסיום הידיעה נתקל הקורא בהודעה המפנה אותו לקבלת מידע נוסף על החגיגה במדור הרכילות היומי של העיתון, אך אבוי: למרבה הבושה, ידיעת הרכילות המופיעה במדור "העלוקה" [צחי קומה] מחווירה בפרטים ובנפח לעומת הידיעה המודפסת בעמודי החדשות.

בין היתר מופיע בידיעה החדשותית על אודות הבר-מצווה של אריסון הצעיר המשפט המדהים הבא: "אגב, כמה מן האורחים התלוננו שאחד מאנשי העסקים הבכירים במשק נדחף בתור לסלטים". זה כבר ממש גובל בחוצפה. אם כבר הרכילות משתלטת על עמודי החדשות, לפחות שיגלו לנו מי נדחף, מי דחף, ומה היה הסלט שעורר את המהומה.

ענייני תקשורת

דפנה מאור מדווחת ב"דה-מרקר" על כמה מהמיליארדרים שהפסידו חלק מכספם במשבר הפיננסי הנוכחי. בין היתר היא מזכירה את איל המדיה רופרט מרדוק, שהפסיד כשני מיליארד דולר בשנה האחרונה, ואת הבעלים של רשת "טריביון", סם זל, שהפסיד כמיליארד דולר. אך לדבריה, "המפסיד הגדול ביותר השנה, במונחי שווי, היה מיליארדר ההימורים שלדון אדלסון". אדלסון הפסיד השנה כ-13 מיליארד דולר. במדור הכלכלה של "ישראל היום", שאדלסון הוא מממנו, לא כתוב הבוקר דבר על הפסד הבעלים, אבל יש יופי של כתבה על דבש לרגל ראש השנה המתקרב.

דרור אידר כותב הבוקר במדור הדעות של "ישראל היום" על חלקם של אנשי התקשורת בקביעת תפיסת העולם של הישראלים, בעקבות הסיקור האוהד שקיבלה ציפי לבני במהלך מסע הבחירות בקדימה. לדעת אידר, אנשי התקשורת וסביבתם הם "מיעוט כוחני שעזב מזמן את העמדה הקלאסית של העיתונות כמי שמדווחת ומנסה לצייר תמונה מהימנה של המציאות, והפך למתמודד מרכזי בוויכוח הפוליטי בישראל". אידר מתריע כי "עניין זה מסוכן ביותר לשרידותה של הדמוקרטיה הישראלית".